למראית הדז'ה וו: השבועות הבאים יספקו למחנה הימין מראות מהעבר

מעניין כמה אנשים זוכרים את הכותרת הבאה: "ליברמן: להוציא להורג את חברי הכנסת שנפגשו עם חמאס". ובכותרת משנה: "בנירנברג הוצאו להורג גם משתפי פעולה של הנאצים. מקווה שזה יהיה גורל משתפי הפעולה בבית הזה".

זה סיפור ממאי 2006. לפני הרבה זמן, אבל לא המון זמן. בכל אופן, לא 30 או 20 שנה כמו שנהוג במקרים של עבירות מין. העובדה שליברמן עבר מהמרחץ הטורקי הזה היישר להשתכשכות במקווה הטהרה, יחד עם חלק מאותם חברי כנסת משתפי פעולה או ממשיכי דרכם, היא כולה מעשה של השפעה תקשורתית ריכוזית כמו שיש רק בישראל. במילה פשוטה: לגיטימציה. אם צריך להחזיר את עונש המוות מבחינת מעצבי דעת הקהל, זה רק במקרה פרטי שאליו התייחס בבדיחות הדעת רון מיברג. 

הדוגמה השנייה לסוג השתלטנות התקשורתית היא בנושא יחסו של בני גנץ לרה"מ נתניהו. העובדה שלא נענה לדבר המובן מאליו, לקיים מגעים תכליתיים על ממשלת אחדות משום שהדרישה האולטימטיבית שלו היא שכל זה יהיה בלי נתניהו, היא עניין בלתי סביר מכל מיני בחינות. האבסורד הזה קיבל לגיטימציה רק מאותה תקשורת ריכוזית.

אבל מי שרוצה להשקיע מעט מחשבה בסוג מנהיגותו של גנץ, יש לו כבר מספיק ראיות להתנהלות מאוד בעייתית. אני מודה שההפתעה הגדולה מאז הבחירות היא שלא הוקמה וגם לא נעשה מאמץ אמיתי להקמת ממשלת אחדות. חלפו יותר מחמישה שבועות מאז הבחירות, והדבר שהסתמן כאפשרות היחידה פשוט לא קרה. ישראל במצב חירום, אך בני גנץ, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן העדיפו את החישובים הטקטיים על פני המחשבה הבסיסית על טובת האומה. עצם הפסילה של נתניהו בטרם עמד למשפט הוא כשל מוסרי.

החל מאמצע השבוע, עם כל חוסר האמון שלי שדבר כזה יכול לקרות, שמעתי מכמה מביני פוליטיקה שאני מעריך, כי בעיניהם ממשלת מיעוט בראשות גנץ היא אפשרות ריאלית בהחלט. הסיבה שאני מעניק לתרחיש כזה סבירות כלשהי היא בגלל המנטליות של השמאל. אם המפתח בידך, זוהי הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת. מטרת העל, כפי שראינו אצל גנץ בחמשת השבועות האחרונים, היא סילוקו של נתניהו. לכן גם אם באופן זמני צריך לחבור לרשימה המשותפת, צריך לעשות את זה. 

זו אותה נחישות מפורסמת של הכת הביטחונית: נסיגה חד־צדדית מרצועת הביטחון, הסכם אוסלו, ההתנתקות. באבחה אחת נשנה את המציאות. החודש החולף והשבועות הבאים שעוד יחלפו ייתנו לאנשי מחנה הימין בישראל הרבה דלק לתחושות דז'ה־וו וגעוואלד אמיתי. המטרה מקדשת את האמצעים ולכן הכל יכול לקרות, גם אם הכל בסבירות נמוכה מנמוכה. תהיה התלהמות של אהוד ברק, כפי שהתבטא ברדיו ביום קבורתו של שמגר. יהיו מאמרי מערכת. יש סימנים שכאשר חבריו של גנץ מאשימים אותו בנרפות ובחוסר מנהיגות, הם חושבים על המהלך הזה. 

ואז - תיכנס לפעולה מפלגת התקשורת. שם המשחק - לגיטימציה. אם יש איזה חוג בסביבה, אז למה לא עם אלה. 

אחוז בלי דיבוק

למה שיעור ההצבעה ממשיך לרדת? כי מעבר לגעוואלד, אין סיבה להאמין שבקלפי באמת יוכרעו גורלות

צריך לתת קרדיט למצביעי השמאל. למרות שכבר שנים רבות הסיכוי שלהם לכבוש את השלטון הוא נמוך, בכל זאת הם רצים לקלפיות ביום הבחירות מוקדם בבוקר, ושיעורי ההצבעה שלהם גבוהים מאלו של מצביעי הימין. 

החוקרים מייחסים את התופעה להבטים סוציולוגיים - מעמד סוציו־אקונומי גבוה יותר, השכלה גבוהה - המנבאים השתתפות גבוהה בפוליטיקה ובבחירות.

ייתכן שמישהו באקדמיה חקר את הנושא, אבל אני נוטה לחשוב שזאת לא הסיבה האמיתית. הסיבה האמיתית להנעת הבוחרים של השמאל לקלפיות היא קמפיין השחיתות הבלתי נגמר שלהם נגד הימין. זה קמפיין שהחל לפני 30 ואולי 40 שנה, והוא הפך לאפקטיבי כאשר נעשתה לו פרסונליזציה בדמותו של בנימין נתניהו. 

שמא נאמר שבמובן הממלכתי, נתניהו פחות מושחת מרוב קודמיו? כולל פרס ורבין, בוודאי פחות משרון, אולמרט וברק. אבל תחקירים וחקירות בלתי נגמרים קשרו לו לזנב חבל ארוך עם פעמונים פבלוביים. ואנשי השכבות המשכילות מהמעמד הבינוני־גבוה נכנסים עם הצלצולים האלה לאטרף.

הבעיה של הימין קשורה לנתונים המוכרים לכל מי שעוקב אחרי מערכות הבחירות בישראל: אפשר לסמן את התאריך מתי צנח שיעור ההצבעה בבחירות. עד שנת 2001 שיעורי ההצבעה עמדו על משהו בין 77 ל־80 אחוזים. היום זה נשמע חלום. ב־2001 היתה צניחה ל־62 אחוזים, כאשר היו בחירות מוגבלות לראשות הממשלה בלבד. עובדה שבבחירות הכלליות ב־2003 שיעור ההצבעה עלה במקצת ל־67 אחוזים. מאז, שיעורי ההצבעה מתנדנדים בין 67 ל־72 אחוזים גג. כששני הצדדים מצליחים ליזום קמפיין געוואלד אפקטיבי כמו ב־2015 או באפריל 2019, המחוג עובר את ה־70 אחוז.

מי אלה הנעדרים מהבחירות? לדעתי, לא מדובר בהתפלגות שווה בין ימין לשמאל אלא, כמו בסבב האחרון, מדובר במאות אלפי מצביעי ליכוד שנשארו בבית. אותו קמפיין שחיתות שמדליק את השמאל, מכבה את מצביעי הימין. מהלומות הביביפוביה הבלתי פוסקות נקלטות בימין. אחוזים בודדים, אבל מכריעים, מחפשים מלכודת שמאלית ממלכתית. אבל הרוב נשאר בבית בתירוץ, שממילא ביבי מנצח.

מעבר לקמפיין השחיתות והפסילה הקטגורית של נתניהו, יש נושא אחר שהחוקרים לא נוגעים בו. הנתונים מורים באופן ברור על ירידה באמון כלפי מערכת המשפט ובייחוד בית המשפט העליון. לכך צריך לצרף את התסמונת הימנית ההיסטורית, שארז תדמור כינה - "למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?" קוד ההפעלה של הימין, כפי שאמר לי אסטרטג פוליטי שאני מוקיר, הוא של נאמנות. 

מה קורה לבוחרי הימין אחרי אריק שרון, אהוד אולמרט, ציפי לבני, והצעקה האחרונה - אביגדור ליברמן (עונש מוות למחבלים ולחברי כנסת ערבים) - כשהם רואים שמוקד השלטון זז מזרחה מקריית הממשלה לבניין בית המשפט העליון שבנה שמגר? חסר הסבר טוב מדוע זה 18 שנים צנח שיעור ההצבעה בעשרה אחוזים, ואם יהיה סבב בחירות שלישי - הן תוכרענה על שיעור ההצבעה.

עוד נתגעגע לאובאמה

נסיקתה של אליזבת וורן מדאיגה כי בניגוד לאובאמה, אין לה שום מוטיבציה להצטייר כידידת ישראל 

אליזבת וורן היא אחת משני המועמדים המובילים של הדמוקרטים לנשיאות. ג'ו ביידן עדיין נמצא שם, ועל הנייר גם הוא בתמונה ובסקרים ארציים עדיין מוביל. השבוע התבטאה וורן כי ביחס לישראל, "הכל מונח על השולחן". כוונתה לאפשרות של הפסקת הסיוע לישראל, בעיקר הביטחוני, כל עוד יש בנייה בהתנחלויות. 

כמו בישראל, גם בארה"ב הדרך הפוליטית מכוסה ערפל. אליזבת וורן // צילום: אי.אף.פי

הרעיון הזה מושמע שוב ושוב על ידי ברני סנדרס, וכמובן על ידי נשות השמאל האסלאמיסטי אילהן עומאר ורשידה טליב. זה לא אומר שזה מה שיהיה. אבל די להשוות את הלך הרוח של וורן ושל מפלגתה לזה של הדמוקרטים לפני עשור, כאשר ברק אובאמה רץ לנשיאות, כדי להבין איזו מגמה מסוכנת השתלטה שם. 

בחודשים שקדמו לבחירות בנובמבר 2008, אובאמה ערך כמה מפגשים בפרופיל גבוה עם קבוצות של יהודים נשואי פנים ועם רבנים. המסר הזכור הוא לגבי ירושלים השלמה. אחר כך הוא נסוג מזה. אבל אובאמה, שהיה איש שמאל מובהק, דאג לחשק אליו את הקול היהודי, גם במפלגה וגם בארה"ב בכלל. הוא רצה מאוד להופיע כידיד ישראל. הוא הוקף משך שנים - לפני שהחל המרוץ שלו לנשיאות - ביועצים ובידידים יהודים. 

מהרבה בחינות, היה באובאמה באמת משהו ידידותי לישראל. הוא ביקר בארץ לפחות פעמיים לפני שנבחר. ואפשר להבין איפה היה הלב שלו כשחושבים על אישים כמו דן שפירו, שהשתקע בישראל, או רם עמנואל. שפירו היה קרוב לאובאמה הרבה לפני שעלה לנשיאות.

כרגע לא ידוע על קשרים דומים של אליזבת וורן עם חוגים יהודיים. עובדה שבניגוד לאובאמה היא חושבת שמועיל יותר לשדר עוינות אגרסיבית כלפי ישראל. להגיד שזה מדאיג? הרבה יותר גרוע מזה. וורן נמצאת בנסיקה, ופרשנים רציניים סבורים שבסופו של דבר היא תקבל את המינוי ממפלגתה לנשיאות. ביידן, לפי התרחיש הזה, יתאדה בקרוב מסיבות של גיל ושל פרשיות כמו זו שבנו מסובך בה יחד עם הנשיא טראמפ. אוקראינגייט. 

כמו בישראל, גם בארה"ב הדרך הפוליטית עקלקלה ומכוסה ערפל. לא רואים ממטר. אם וורן תהיה המועמדת, סיכויי הדמוקרטים לחזור לבית הלבן פוחתים. שמרנים וימנים שמתעבים את טראמפ שקלו ברצינות להצביע למועמד כמו ג'ו ביידן. אבל במקרה של וורן - מדובר באשת שמאל, שלא רק יחסה לישראל מרתיע ומפחיד, אלא גם התוכניות החברתיות והכלכליות שלה נתפסות כקיצוניות. 

ולכן אותו מגזר שמרני אנטי־טראמפיסטי יחפש מועמד של צד ג'. כי לטראמפ הם לא יצביעו.

כאן עולה לראשונה בצורה מאוד רצינית שאלת גורלו של הנשיא המכהן. הפרשנות האוטומטית של מומחי אמריקה אמרה, שהקונגרס האמריקני יצביע בעד הדחה (אימפיצ'מנט), אבל הסנאט מוחזק על ידי רוב רפובליקני ולכן העניין ייפול שם. זה בכלל לא בטוח, לפי פרשנים רציניים. בשונה מתיקי נתניהו, כשהחומר ידוע וההכרעה היא תלוית־פרשנות, במקרה של טראמפ קיים מצב דינמי ומשתנה. אף אחד לא יודע מה יילד יום ואיזו עדות תחשוף עוד מעשה טירוף של הנשיא. פעולת הנסיגה שביצע בסוריה, ללא קשר למשמעותה האובייקטיבית, היתה אסון פוליטי מדיני מבחינתו ומבחינת ארה"ב. הסיכוי שישראל תעמוד בעוד שנה מול ממשל דמוקרטי עוין שמזדהה עם הפלשתינים - גובר.

אקטיביזם מסוג אחר

שמגר היה יחיד בדורו כי האמין בחוקיות שליטת ישראל ביו"ש, וגם כי לא גרס ש"הכל שפיט"

מהרגע שהתקבלה ההחלטה על הקמת בניין בית המשפט העליון ועד שעמד על תילו, חלפו תשע שנים בלבד. זה הנשיא המנוח מאיר שמגר. רק הוא היה מסוגל לרמת דחיפה וביצוע תוך חיתוך כל הצמתים הבולמים הגשמת פרויקטים לאומיים. קשה לשפוט בתחרות הגדולה המשפטית. כל צורת המחשבה הזאת עלתה רק בדור האחרון, כדי לפאר את פועלו של היחיד בדורו. הבא אחריו.

בסופו של דבר לא שמים לב שישראל עדיין נהנית מלגיטימציה בינלאומית לשלוט בשטחים. זה במידה רבה בזכותו של הנשיא שמגר. כמשפטן וכמנהל ריכוזי הוא כנראה השפיע על מערכת המשפט יותר מכל אחד אחר בדור שלאחר דור המייסדים. מדברים בשבחו ושוכחים שהוא כנראה האחרון בקרב השופטים הגדולים שהאמין כי ישראל שולטת ביהודה ושומרון בצדק ובאופן חוקי ולא כ"שלטון כיבוש". 

שמגר הבהיר בספרו האוטוביוגרפי "תם ולא נשלם - פרקי חיים" את עמדתו בהקשר של איחוד מזרח ירושלים, כך: "בסיפוח מזרח ירושלים למדינת ישראל ראינו מהלך טבעי ורגיל, ונימקנו אותו בכך שהשטח היה חלק מהמנדט הבריטי, ועבדאללה מלך ירדן הוא שכבש את הגדה המערבית וסיפח אותה לממלכתו, צעד שהוכר רק בידי כמה מדינות בעולם. מכאן שאיחוד העיר עתה הוא למעשה שחרור החלק שלה שהיה תפוס בידי ירדן".

עמדתו היתה שגורל השטחים הוא שאלה מדינית, אך הדור שלו, כולל פרופ' יהודה בלום, ראה את החזקת יהודה ושומרון כחוקית ושלל את התפיסה שאמנת ז'נבה הרביעית תקפה בהם. מאז שעלו אישים כמו הנשיא אהרן ברק ועו"ד טליה ששון התפיסה השתנתה, כאילו מדובר בכיבוש וכי לישראל אין שום זכות, בוודאי לא התיישבותית.

אף על פי ששמגר נחשב כמי שנקט גישה של אקטיביזם שיפוטי, זה לא היה דומה לגרסת אהרן ברק ש"הכל שפיט". שיטת ברק מסתירה מאחורי "האקטיביזם השיפוטי" את התפיסה הרדיקלית של "המטרה מקדשת את האמצעים". וכך שופטת, כמו אשתו של ברק אלישבע, יכולה לפסוק במודע בניגוד לחוק, ואם "הצדק" דורש זאת אזי "במקרים של איומים מילוליים ואלימות מילולית גוברת חירות הביטוי".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו