על הכיסא באולפן הטלוויזיה בטייבה, שבו מתיישבת לראיון אשת התקשורת המובילה במגזר הערבי בישראל, פרידה ג'אבר־בראנסי, ישבו בחודשים האחרונים שלל פוליטיקאים שאינם מהמגזר. שרים מהליכוד ושלושת הרמטכ"לים לשעבר מכחול לבן היו רק חלק ממי שנהרו בזה אחר זה לאולפן כדי להילחם על הקול הערבי בבחירות 2019 ב'.
"הרגשתי גאווה כשראיתי את המאבק על הקולות הערביים, היה עלינו קרב אמיתי, וכל המגזר הרגיש את זה לאורך מערכת הבחירות", אומרת ג'אבר־בראנסי, העורכת הראשית של קבוצת התקשורת פנורמה. העובדה שהפוליטיקאים הישראלים הבינו כי הדרך לקול הערבי עוברת דרך ערוץ "הלא TV" המשודר בכבלים ובלוויין באפיק 30, ובאתר פאנט (PANET) - הנהנה מכ־5 מיליון כניסות ביום - הסבה לה נחת. "בדמוקרטיה חובה שיהיו הרבה מפלגות ושכל אחת מהן תעשה כמה שיותר למען האזרחים, ואני מאמינה שהתחרות בין המצעים של המפלגות על ליבו של הבוחר רק יכולה לשפר את המעמד של המגזר הערבי", היא אומרת.
"בני גנץ היה הראשון שהגיע להתראיין למדיה בערבית, כדי לפנות לציבור הערבי. הוא גם אמר שאינו פוסל שותפות עם הרשימה המשותפת, וההחלטה של כחול לבן להשקיע בקול הערבי עשתה לנו טוב. אחרי גנץ הגיע גל פניות מפוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית וכיבדתי כל פנייה: אופיר אקוניס, בוגי יעלון, גבי אשכנזי, גילה גמליאל, ניצן הורוביץ ותמר זנדברג. איילת שקד, אגב, הגיעה להתראיין אצלנו כבר בבחירות מועד א' וכעורכת הייתי מרוצה מאוד מהעובדה ששרה מגיעה אלינו לאולפן.
"גם יאיר לפיד הגיע להתארח אצלנו בקמפיין הקודם. בחברה הערבית היתה סוג של פתיחות לשמוע את המפלגות הציוניות. נתוני הרייטינג שלנו היו גבוהים באותם הראיונות ואנשים נכנסו וצפו עד הסוף. נעשתה פנייה לראש הממשלה בנימין נתניהו להתארח אצלנו בערוץ, אך זה לא הסתדר. כן, אנשים רוצים לשמוע מה חושבים הבכירים במדינה על החברה הערבית ולא להמשיך לשמוע את עצמם - את הדעות של הרשימה המשותפת ושל בל"ד כולנו מכירים. הכוונות של המפלגות הציוניות הן המעניינות".
ג'אבר־בראנסי היא דמות עוצמתית במיוחד. אישה קרייריסטית שמג'נגלת בין העבודה לבין הבית ולא עוצרת לרגע. בת 42, נשואה לד"ר רייס בראנסי שמתמחה ברפואת שיניים ואמא לסארי (17) וסאלי (15). היא אשת שיחה מרתקת בשלל נושאים - מתקשורת, דרך פוליטיקה ועד אימהות ומה לא. היא ידועה כמקצוענית וסוחפת, וכבר מהרגע הראשון נראה שהיא עושה שירות תדמיתי מצוין למגזר הערבי. אבל באותה נשימה היא מודה שעם הראיון הזה לא קל לה. "'ישראל היום' הוא עיתון ימני, אני מהמגזר הערבי - אנחנו צריכים שיחה מקדימה לתיאום ציפיות. לא רוצה שתתאכזבו", הבהירה בשיחתנו הראשונה.
הציבור מחפש השפעה
היא נושמת וחולמת את המקצוע, עיתונאית שיודעת מתי לחייך ומתי לחתוך. אבל בעיקר היא מבינה שבמעמדה כעורכת גוף התקשורת הערבי המרכזי בישראל, יש לה את האפשרות להשפיע על חייהם של אחיה למגזר, והיא מנצלת היטב את הבמה שניתנה לה. "תמיד ידעתי לאן אני הולכת כעיתונאית", אומרת ג'אבר־בראנסי, "אני הולכת אחרי השאיפות שלי להיות חלק מהאנשים שבונים חברה טובה, והכוונה היא לא רק לחברה הערבית אלא לחברה הישראלית, שאנשים יכבדו אחד את האחר וינסו להבין אחד את האחר, וזו לא משימה בלתי אפשרית.
"אני גאה ברופאים הערבים בבתי החולים, במרצים הערבים באוניברסיטאות, בנציגים בחברות ההיי־טק ובמערכת הבנקאות, ואני גאה באדם כמו ד''ר סאמר חאג' יחיא מטייבה שנבחר לא מזמן לכהן כיו''ר בנק לאומי. הוא עשה היסטוריה כיו"ר הערבי הראשון של בנק במדינת ישראל. ראש הממשלה נתניהו בירך אותו על התפקיד ואיחל לו הצלחה. אנחנו תרגמנו את הברכה הזו ופרסמנו אותה ב'פאנט'. היינו גאים מאוד".
את גאה גם בנציגים הערבים בכנסת?
"הם עושים עבודה חשובה, אבל הגיע הזמן שינסו להשפיע על דברים. לא מספיק להיות בכנסת ובאופוזיציה, החברה הערבית צריכה אופציות חלופיות בכל כך הרבה תחומים. אני לא באה כעיתונאית לחלק ציונים לשום פוליטיקאי או נבחר ציבור, אבל יש להם הרבה משימות לעשות, ובעיני הציבור הערבי הם לא עושים מספיק".
הרשימה המשותפת // צילום: אורן בן חקון
קולות המצביעים הערבים העניקו בבחירות האחרונות לכחול לבן מנדט, והיא הפכה למפלגה היהודית הגדולה ביותר בחברה הערבית. לעומת זאת, המחנה הדמוקרטי בראשות מרצ איבד הרבה מכוחו בהשוואה לבחירות באפריל. מרצ נותרה בלי נציג ערבי בכנסת אחרי שהמועמד עיסאווי פריג' לא נבחר.
בבחירות 2019 א', הבוחרים במגזר הערבי הענישו את המפלגות שלהם ולא הצביעו להן, בדיוק מאותה סיבה שג'אבר־בראנסי ציינה - חוסר התייחסות מספק לבעיות היומיום של הציבור. "אני שמחה שהצביעו הפעם יותר למפלגות הערביות, כי הן צריכות להיות חלק מהמשחק הדמוקרטי ולא לוותר", היא אומרת, "הציבור הערבי כעס מאוד על הניסיון המתמשך של כל מיני פוליטיקאים להדיר את הפוליטיקאים הערבים ולעשות דה־לגיטימציה. כמי שמאמינה בדו־קיום, קשה לי עם אמירות גזעניות נגד הציבור ואני מאמינה שצריך להושיט יד ולא להפך".
המצביעים הערבים עברו שינוי בין שתי מערכות הבחירות האחרונות?
"היתה ביקורת קשה מצד הבוחרים על אופן התנהלות הח"כים, אבל אני גאה במצביעים הערבים שבחרו לצאת ולהצביע, למרות האכזבה העמוקה שהיתה להם מחברי הכנסת הערבים. חוסר האמון שלהם בנציגיהם היה עמוק עד כדי כך שהם כמעט ויתרו על הזכות הדמוקרטית שלהם להצביע.
"ראיתי את זה בסדרת הכתבות שעשינו בשטח, במשך שבועיים לפני הבחירות. שמענו שם הרבה את המשפט 'אני לא רוצה להצביע' ואת המילה 'חרם'. חשוב להדגיש שהמצביעים הערבים הצביעו למען רמת חיים טובה, תעסוקה, חינוך, שירותים ותשתיות. הפעם ציבור הבוחרים הערבי היה חד־משמעי, הוא רצה השפעה. רצה לראות באמת שיש השפעה לקול שלו, ושהקול שלו יכול להביא לשינוי בתוך החברה הערבית.
"לדעתי, חברי הכנסת הערבים קיבלו הזדמנות נוספת מצד הבוחרים שמצפים מהם לשקיפות, לאחדות ולהשפעה. הפעם הציבור הערבי לא יקבל התנצלות על שגיאות. הוא מצפה שנציגיו בכנסת למדו את הלקח מהבחירות הקודמות, ויפעלו על מנת לתרגם את האמון שקיבלו לעשייה פוליטית שתניב פירות. נתנו בהם אמון והם צריכים לתת בחזרה. אחרי שהרשימה הערבית המליצה לנשיא על כחול לבן, כעסתי מאוד כשבל"ד לא היתה חלק מההמלצה. הציבור בחר ברשימה משותפת, לא מפוצלת, ובמהלך של פיצול הצליחו לבלבל את כל הציבור. למה זה היה טוב?"
הדעה נשארת מחוץ לאולפן
בניגוד לאאוטינג הפוליטי שעושים עיתונאים רבים בעידן הטוויטר ולא מסתירים, בלשון המעטה, את דעתם הפוליטית, ג'אבר־בראנסי מקפידה על מה שהיה פעם מובן מאליו, ושומרת לעצמה את דעותיה. "לא אגיד למי הצבעתי כי זו שאלה אישית", היא מבהירה, "רק אבא שלי ובעלי יודעים, אפילו הילדים לא, בהמשך אשתף אותם. אני מאמינה שעיתונאים לא צריכים להביע את הדעות הפוליטיות שלהם, אלא לשמור על קו מאוד נקי וממלכתי. אני מהעיתונות הישנה. אני עוד מאמינה בעיתונות אובייקטיבית. גם להיות עיתונאי וגם להביע דעה אישית? אני לא חושבת שמישהו כזה יכול להמשיך לתפקד כעיתונאי. מיליון ומאתיים איש נכנסים לאתר 'פאנט' מדי יום (מהגולשים בישראל - מתוך 5 מיליון בסך הכל) וזה מספר עצום. אז אם כל כתב או עורך אצלי יביע דעה פוליטית משלו, איך נצליח לייצר כאן עיתונות?"
זו הסיבה שאינך נוכחת ברשתות החברתיות?
"בהחלט. אין לי טוויטר, פייסבוק או אינסטגרם ואני עדיין נושמת והכל בסדר. טוויטר מחליף את העיתונאים. תראו למשל את טראמפ, הוא לא פונה לכתב של CNN או לכתב בבית הלבן, הוא מצייץ בטוויטר. שום דבר לא חסר לי בחיים בלי הרשתות הללו, שיכולות להיות כלי הרס, אבל אני כמובן מתעדכנת בנעשה בהן. אני מכבדת תוכן ולא פוסלת את הרשתות, אבל אין שם שיח מכבד וקיימים שם ממש דברים מגונים שאני כאישה וכעיתונאית לא מרגישה שאני צריכה לראותם".
אתגר העיתונאית במגזר
אי אפשר שלא להעריך את הרגישות של ג'אבר־בראנסי. רצף הדיבור שלה אמנם מהיר, אך ניכר שהיא זהירה בכל מילה. מחפשת כעיתונאית לספק כותרת, אך מסייגת שלא לפגוע או לייצר מהומה במגזר. את הניואנסים הללו ספגה בבית, אצל אביה, העיתונאי באסם ג'אבר שהקים את קבוצת פנורמה עוד בשנת 1986 ולאחר מכן ייסד את עיתון "פנורמה" ואת אתר "פאנט".
הפגנה נגד האלימות במגזר הערבי // צילום: הרצי שפירא
"אין הרבה עיתונאיות ערביות, והגיע הזמן לראות יותר נשים משתלבות בתקשורת בשפה הערבית", היא אומרת, "העבודה העיתונאית היא לא קלה, הזמנים לא בידיים שלך ואת צריכה להיות קשובה לכל מה שמתרחש סביבך. להיות זמינה כל הזמן ולאישה זה ממש לא קל לדאוג כך למשפחה ולילדים, אבל לכל דבר שרוצים אפשר למצוא נוסחה טובה".
מה דעתך על העיתונאיות הישראליות?
"נשים בתקשורת הישראלית הצליחו להגיע להישגים מרשימים וזה מחמם לי את הלב, כי מה שקורה בחברה הישראלית משפיע על הלך הרוחות בחברה הערבית. אישה שעושה תחקירים וקורעת את עצמה כדי להביא את הסיפורים הכי טובים, או נוסעת בעולם לעשות עבודה מקצועית - זה לא מובן מאליו.
"מנגד, במגזר הערבי נתוני הפתיחה לנשים בתקשורת לא פשוטים. מגיעות אלי נשים עם מוטיבציה בשמיים, אבל אחר כך, כשהן יוצאות לשטח ומסקרות הפגנות ומסתובבות בין גברים, הארוס שלהן והמשפחות שלהן לא מקבלים את זה. החברה הערבית יותר פתוחה בהשוואה לשנים קודמות, אבל עדיין לא פשוט מבחינת המשפחות שעיתונאיות מסקרות הפגנות או יוצאות בלילות. אני מבינה טוב מאוד את מה שאותן העיתונאיות חוות.
"למזלי, גדלתי לבית עיתונאי, אבא שלי עיתונאי וכיבד את הבחירה שלי בגיל 17 ללכת אחריו. הוא אמר לי שאני נכנסת לעולם לא פשוט וצדק. הוא יועץ העל שלי, יש לו המון ניסיון שאין לו תחליף".
איפה הבטן הרכה שלך כעורכת ראשית?
"יש גל של רציחות בתקופה האחרונה והתחושה בחברה הערבית היא שאין ביטחון. כאזרחית ערבייה, אני לא מרגישה בטוחה כי אנחנו קמים וישנים על מקרי הירי והרציחות. נשים בחברה הערבית רוצות תשובות וצדק. כשאני פוגשת את זה כעיתונאית וצריכה לפרסם ראיונות של אימהות שהבנות שלהן נרצחו והן בוכות, אני כאובה מאוד. לראות אמא בוכה שרצחו לה את הילדה, צועקת בהפגנה ותובעת צדק, זו תחושה שהופכת את הבטן. ללכת לישון ולקום עם ווטסאפים מכתבים על עוד רצח ועוד רצח - אני מתקשה להאמין איך זה פשוט לא נגמר".
נראה אותך בפוליטיקה בהמשך?
"הציעו ומציעים, אני מודה. אבל בתקשורת יש לי כוח אדיר להשפיע על מגזר שלם, וכרגע אני מרגישה שזה המקום הכי נכון בעבורי. האזרחים הערבים בישראל הפנימו הרבה ערכים של חדשנות ומודרניזציה והפכו למעורבים במציאות הישראלית, בתקשורת ובחיי החברה. אני באופן אישי מאמינה בחשיבות ההיכרות ההדדית בין שתי האוכלוסיות במדינה, וכרגע דרך התקשורת זה המקום שלי להגשים זאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו