"שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו". פסוק זה מספר קהלת, המיוחס לשלמה המלך, החכם באדם, שימש לא אחת בסיס לעיגון עבירת השוחד. ההנחה שעומדת בבסיסה היא שאדם משלח "לחם", טובת הנאה, לא מטעמים אלטרואיסטיים של רצון להיטיב לזולת סתם כך, אלא מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה. כאשר המקבל הוא איש ציבור או עובד ציבור, עולה מעשה זה כדי עבירה פלילית.
בהכירו את טבע האדם, קבע המחוקק שלעניין עבירת שוחד, "טובת הנאה" אינה חייבת להתבטא בכסף או בדבר מוחשי, והרחיב את גבולה לכל קצווי תבל. חוק העונשין קובע ש"טובת הנאה" יכולה להיות לא רק בכסף אלא גם ב"שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". היא יכולה להינתן לשם "עשיית פעולה מסוימת" או לשם חדילה מעשייה, השהיה, החשה או האטה של קבלת החלטה; העדפה או הפליה לרעה.
במשפט העברי החמירו מאוד בעבירת השוחד הלכה למעשה. עד כדי כך שנקבע בו שאפילו "שוחד דברים", אמירת "בוקר טוב" לאיש ציבור עשויה להיחשב כשוחד אסור, ואפילו "שוחד מאוחר" - טובת הנאה שניתנה לאחר שההחלטה כבר ניתנה, עשויה לעלות כדי עבירה. החלה מחמירה כגון זו של דיני השוחד בימינו, היתה עשויה להביא לכך שרבבות שופטים, פרקליטים ואנשי ציבור היו מבלים את ימיהם מאחורי סורג ובריח.
והרי כמעט כולם, ללא יוצא מן הכלל, התארחו במהלך הקריירה הציבורית שלהם בבתי מלון על חשבון מזמינים "בעלי עניין" פוטנציאליים, במסגרת "כנס מקצועי" כזה או אחר, קיבלו "מזכרות", נהנו מאור הזרקורים או סעדו את ליבם בארוחות דשנות שהוגשו להם, ללא תמורה.
בסוף, כולם מרוויחים
אשר לסיקור תקשורתי: גם שופטים ופרקליטים, כמו אנשי ציבור בעלי יושר ויושרה, הם בשר ודם. רבים מהם נהנים - לעיתים מאוד - מאור הזרקורים. גם הם שמחים שהציבור יידע על פועלם הטוב, ובעקבות זאת יהלל וישבח את מעשיהם. כך, במיוחד, כשהם זקוקים לסיקור זה לשיפור דימוים הציבורי, קידומם, או הסתרת כשלים ושגיאות. ואם כך בסתם אנשי ציבור, כשמדובר בפוליטיקאים על אחת כמה וכמה.
יחסי האהבה של "קח־תן" בין אנשי תקשורת לפוליטיקאים הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. כבר לפני שנות דור החזיקו אנשי ציבור רבים, ומן הבכירים שבהם, "כתבי חצר" שדיווחו על כל שיהוק וגיהוק שלהם בהתפעלות אין קץ. בה בעת דאגו להשחיר את פני יריביהם הפוליטיים. גם כאן פעל הכלל הידוע, של "זה נהנה וזה לא חסר". כי בתמורה לליטוף התקשורתי זכו עיתונאים לראיונות בלעדיים, להדלפות, גישה למקורות מידע חסויים ו"סקופים". וטרם דיברנו באינטרסים המסחריים והממוניים של מו"ל העיתון ועובדיו, או באלה הפוליטיים והכלכליים של איש הציבור.
צילום: משה בן שמחון
בעת החדשה, ההנחה שלפיה יש מקרים שהם נטולי אינטרסים, נראית יותר כמדע בדיוני מאשר מסקנה המבוססת על אדני המציאות. בעידן המודרני, שבו מושלים בכיפה הפריימריז, הרייטינג והשיימינג, סיקור עיתונאי - אוהד או עוין - היה לצינור החמצן הראשי של כל פוליטיקאי. בהיעדרו, משול הפוליטיקאי ל"מת מהלך" וסיכוייו לשוב ולהיבחר קלושים ביותר.
דווקא משום כך, נזהרו מאוד כל השנים אנשי התביעה מהעמדה לדין של פוליטיקאים ואנשי תקשורת באשמת שוחד שעיקרו מתבטא בסיקור תקשורתי אוהד או עוין. הגדרת ה"אסור" וה"מותר" בתחום זה קשה ביותר, ועמימות זו חותרת תחת עקרונות היסוד של שלטון חוק ראוי לשמו.
במשפט בכלל, ובדין הפלילי בפרט, הוודאות היא יסוד מוסד. בהיעדרה, לא יכול אדם להכווין מעשיו ולהבטיח כי ילך רק בדרך הישר וה"מותר". יתר על כן: העמדה לדין בשל סיקור עיתונאי עשויה לפגום קשות בחופש העיתונות ובחופש הביטוי, "נשמת אפה" ו"ציפור נפשה" של הדמוקרטיה. בשל כך, דרושה שבעתיים זהירות יתרה במסגרת הפעלת שיקול הדעת בהעמדה לדין. פסק הדין של איתמר שמעוני, לשעבר ראש העיר אשקלון, ממחיש היטב בעייתיות זו.
"קשה למדידה ולהוכחה"
בבסיס כתב האישום במשפט השוחד של ראש העיר, עמדה בין השאר הטענה כי "השתקת" אמצעי תקשורת - במקרה זה השבתת אתר אינטרנט - שניגח את שמעוני, והוצאה לאור של מקומון "פראבדה" המשבח ומהלל את מעלליו, כמוה כמתן טובת הנאה העולה כדי שוחד פלילי.
בהכרעת דינה זיכתה השופטת "מחמת הספק" את הנאשמים בסעיף זה. היא אף הוסיפה והעירה כי טובת הנאה מסוג זה, שאינו כסף או מתנה חומרית שגרתית, "קשה למדידה ולהוכחה".
כצפוי, שתי המקהלות הראשיות, מימין ומשמאל, מיהרו לגייס ל"טובתן" את הכרעת הדין כדי להתנבא מה יעלה בגורל תיק 4000 (פרשת "בזק־וואלה") של ראש הממשלה נתניהו. אך דומה כי שירת המקהלות נשמעה בטרם עת. ראשית, מפני שכל תיק פלילי נשען בראש ובראשונה על עובדות. החיים מורכבים, ומעשי עבירה מורכבים אף יותר. כשם שאין פרצופיהם של בני אדם זהים זה לזה, כך אין עובדותיו של תיק אחד זהות למשנהו. כל שינוי עובדתי, אפילו של "ניואנס" קטן בנסיבות, עלול להטות את הכף ולהבדיל תיק אחד ממשנהו.
זאת ועוד: בקביעה המשפטית העקרונית שבהכרעת הדין, ולפיה סיקור תקשורתי שאינו חומרי עשוי לעלות - במישור התיאורטי והפורמלי - כדי שוחד, אין כל חידוש. כמוזכר לעיל, מסקנה זו עולה מלשונו המפורש של החוק, ומניסוחה הרחב מני ים של עבירת השוחד.
השאלה אינה אפוא האם ניתן, תיאורטית, להרשיע אדם בקבלת או במתן שוחד שביטויו בסיקור תקשורתי חיובי או שלילי, אלא האם מעשה כזה רצוי והאם יעמוד בעקרונות יסוד של "שלטון החוק" ובראשם שוויון הכל בפני החוק ואיסור אכיפה בררנית, ודאות המשפט ואי־ענישה בטרם אזהרה ברורה, בהירה ומפורשת.
יתר על כן: בכל הכבוד, יש לזכור שהיא ניתנה בידי שופטת אחת, מבית המשפט המחוזי שפסקי דינו אינם מהווים תקדים מחייב. וטרם דיברנו בקשיי ההוכחה במשפט פלילי - שרמתם חייבת להגיע כדי הרף הגבוה של "למעלה מכל ספק סביר", לא רק לגבי עצם הסיקור, אלא גם לגבי הגורם שהניע אותו והזיקה שבין החשוד לבין התוצאה. בהקשר זה, דווקא חומרתה היתרה של עבירת השוחד מצדיקה משנה זהירות בהעמדה לדין בגינה ולא יד קלה מדי על הדק הדין הפלילי.
על פני הדברים, כל הקורא את הכרעת הדין במשפט שמעוני יידע כי לצד עובדותיו הספציפיות, שיווה בית המשפט לנגד עיניו כל העת את פרשת 4000.
למרות התלהבותן הגדולה של שתי המקהלות מהכרעת הדין, וגיוסה לצד שלהן, מוקדם עדיין לדעת אם ניתן יהיה לגזור גזירה שווה בין מקרה זה, על נסיבותיו המיוחדות, לבין המעשים המיוחסים לראש הממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
