אם בשבוע שעבר חשב ח"כ בני גנץ שעיתוי חיסול מחבל הג'יהאד וההתלקחות הביטחונית הם הדבר הגרוע ביותר שאירע לו בישורת האחרונה לפני פקיעת המנדט להרכבת ממשלה, הגיע השבוע הזה עם בשורה גרועה בהרבה: התחממות יחסים פתאומית בין בנימין נתניהו לאביגדור ליברמן.
במשך שבועות גרר גנץ רגליים בהתקדמות עם הליכוד, בעיקר בשל התנגדותו הנחרצת של שותפו ח"כ יאיר לפיד, רק כדי לגלות ברגע האחרון שכנראה לא יהיה לו את ליברמן להקמת ממשלת מיעוט, ושלאחרון סיכוי לא רע לחבירה לנתניהו לממשלת ימין, שתשלח את גנץ לאופוזיציה לכמה שנים טובות.
בפגישות עם שני הצדדים תובע ליברמן הליכה לממשלת אחדות. בשל תפקידו כציר מרכזי לכל אחד מהם, צייתו השניים ונפגשו - לא ברור אם לצורך מגעים אמיתיים או שמא רק להצגה לרצות את השושבין.
המחיר שצריך גנץ לשלם עבור האחדות נראה כזה שלא יהיה באפשרותו לשלם. לא כי הוא לא רוצה, אגב. גנץ, לפי מה שאומרים מקורביו, משתוקק. אבל לפיד הוא שחוסם את דרכו.
מנגנון קבלת ההחלטות שעליו הוחלט בכחול לבן כשיצאו לדרך המשותפת, משובש לחלוטין. לא רק משום שהוא כולל ארבעה ראשים שכל אחד מושך לכיוון אחר ולאינטרסים מנוגדים. אלא בעיקר מאחר שראש החץ, היושב בראש, זה שכולם הסמיכו לקבל החלטות במצב של חוסר הסכמה - מתגלה פעם אחר פעם כהססן בלתי נלאה.
עוד בנושא:
ואם גנץ לא ירכיב ממשלה: שאלות ותשובות
הסתיימה הפגישה המכרעת בין נתניהו לגנץ בניסיון לסכם על הקמת ממשלת אחדות
בכירים ברשימה המשותפת: "לא נשתף פעולה עם ליברמן"
חסר יכולת מינימלית לקבל החלטות קלות כקשות. מפחיד שהוא היה פעם רמטכ"ל. מפחיד עוד יותר לחשוב שהוא עלול להגשים את חלומו להיות ראש ממשלה.
במשך 27 ימים, מתוך 28 הימים הוקצו לו, נתן גנץ לחבריו לפיד, יעלון ואשכנזי למשוך אותו באף ולגרור אותו לשאול תחתיות. לא להתקדם לשום מקום ולהידחף לכביש ללא מוצא.
אם לא יתברר כי המהלך האחרון עם ליברמן מתוכנן ונועד להרדים את נתניהו ולהקים עד חצות הלילה ממשלת מיעוט, הרי גנץ ייאלץ להחזיר את המנדט בבושת פנים. במקרה שכזה כבר היה עדיף לו שלא לקחת אותו מלכתחילה.
בינתיים הספיק גנץ להישחק ולהסתבך בהרפתקאות של משא ומתן עם נתניהו מצד אחד, ועם המפלגות הערביות מצד אחר, שלא ברור עד כמה בוחריו מכאן ומכאן אוהבים זאת ויסכימו לבחור בו פעם נוספת.