"החסידים אומרים לי: את גויה עם נשמה יהודית"

באחד ממועדי הפסח ביקש אותי חבר שאתלווה אליו לבני ברק לרכוש מצה שמורה. הגענו בלילה לבניין אפל מוזנח, ירדנו למרתף. קולות שירה רמים נישאו באוויר. ריח משכר. משפחה אחת, ארבעה דורות, עשרות "אופים". לכל גיל תפקיד בפס הייצור הידני, הזריז. התחנה האחרונה בחצר המבנה: תנורים מקושתים אופים את המצה העגולה הפריכה. ישישה חסרת שיניים ומלאת עיניים, שומרת על האש, ניגשת אלי ומשוחחת עימי בפנים טובות. עמדתי נפעמת מהמשפחה הענפה הזאת, מהשמחה הפשוטה של דלות החומר ומלאות הרוח. התבוננתי בתנורי האבן, ובחוּמם ניתכה בי המחשבה, התנורים הללו - ניצחון היהדות על התנורים של אושוויץ.

מחשבה דומה התעוררה גם אצל אגניישקה טרצ'בסקה, צלמת ויוצרת סרטים פולנייה ממוצא קתולי, שרואה בפרויקט חייה עדות ל"כישלון התוכנית השטנית של היטלר". היא נולדה בקרקוב, ועסקה בהפקת סרטים דוקומנטריים הנוגעים להיסטוריה של פולין. היא נחשפה לפרקטיקה של עליית החסידים לקברי צדיקים, וכך ב־15 השנים האחרונות מתעדת בצילומי סטילס מפעימים את מסתרי הקהילה החסידית. מסע התקריבים שלה מאפיין צלם חד־עין אך גם נפש מחודדת, מיוחדת. טרצ'בסקה מציגה בכל העולם. כעת, ביוזמת המכון הפולני בתל אביב, מוצגת באוניברסיטת בר־אילן, בשיתוף המחלקה לאמנות יהודית, תערוכתה "ברכה: בחזרה אל השטעטל הפולני". 

ערב פלישת הנאצים חיו בפולין 3.3 מיליון יהודים. כ־3 מיליון מתוכם הושמדו בשואה. "גדלתי בקרקוב, שהיתה המרכז השני החשוב לחסידות בפולין, טרם המלחמה היהודים היוו רבע מאוכלוסייתה. אך מעולם לא דיברו איתי עליהם, על העובדה שהיתה פה קהילה יהודית משמעותית חיה ותוססת, שלה חשיבות עצומה בהיסטוריה של פולין".

מה מביא יוצרת עכשווית לא־יהודייה לנבכי הקהילה החסידית?

"לפני כ־15 שנים חברה הסבה את תשומת ליבי לתופעה של חסידים חרדים המגיעים לליז'נסק ליארצייט (יום הפטירה) לקברו של ר' אלימלך (מתלמידי המגיד ממעזריטש; ר"ט), והם נראו בעיניה 'אולד־פשן', מסקרנים, היא סברה שכצלמת אתעניין בדבר. נסעתי לבד ברכבי לליז'נסק, הדרך ארכה ארבע שעות, ירד גשם כבד, קור עז. בדיעבד התברר, זו היתה התחלה של מסע מיתולוגי עבורי. כשסוף־סוף הגעתי לליז'נסק, קרוב לחשיכה, הבחנתי בצללית של חסיד עטוי טלית. החסיד הזה נדמה בעיניי כחלק החסר בפאזל על מנת להשלים את הנוף.

מתוך התערוכה // צילום: אגניישקה טרצ'בסקה

"עקבתי אחריו ופניו לכיוון בית הקברות. לפתע נגלו בפניי מאות חסידים, לבושים שחור בקפוטה ובשטריימל, כמו קפואים בזמן, דיברו בשפה שלא הבנתי. הרגשתי מוזר ואף זרות, אבל חשתי הזדהרות. משום מה הרגשתי שאני חוזרת הביתה, שאני שרויה באטמוספירה המחברת אותי אל המוחלט. דחף חזק משך אותי אל החסידים. לא התפללתי עימם, רק התבוננתי מן הצד, אבל היתה לי תחושה שאיכשהו אני יודעת את המילים בעל פה".

הרמוניה בצל המוות

כך החל המסע של טרצ'בסקה אל לב־ליבה של הקהילה הסגורה, תוך שהיא משׁוּכה אחר החסידים. "ההתחלה היתה קשה מאוד, הדחף הראשוני שלהם היה להשליך אותי מעליהם. למדתי הלכה, מה מותר ומה אסור. הייתי נחושה אך גם רגישה, ידעתי שעלי להוכיח את עצמי, לעשות כל שבכוחי להיות ראויה, לזכות באמון. וזה לקח זמן. לפעמים גורשתי מהמקום. די היה בחסיד אחד שיאמר במבט כי אני מפריעה, ונאלצתי לעזוב".

מכשולים רבים ניצבו בפני הבחורה העיקשת: פולנייה, לא דתייה, לא יהודייה, אינה דוברת עברית ולא יידיש. ומעל הכל - אישה. "על כל המכשולים אפשר להתגבר", היא מודה, "אך בהיותי אישה, 90 אחוזים מהמקומות סגורים בפניי. כצלמת רציתי להיות קרובה מאוד. כלל ברור יש בצילום: 'קרוב ככל שאתה יכול', כשאתה קרוב אתה רואה פנים, הבעות, ניצוץ בעיניים. והלוא החסידים חיים בבידוד מוחלט וגם בהפרדה מגדרית טוטאלית". 

אגניישקה טרצ'בסקה

שני מושגים עולים תדיר בשיחה, והם חבוקים כמובן בהגות החסידית, המוטיב של המסע והגשר. המסע של החסיד לקבר הצדיק, כהכנת הנפש לקראת החוויה המיסטית. המסע הוא חיוני, לחסיד כמו גם לטרצ'בסקה. היא מוצאת עצמה, כמו החסידים הקפואים בזמן, עומדת בשלגים, בקור, ממתינה לבואם.

"נסעתי קילומטרים לבתי קברות, המתנתי לחסידים שעות, לפעמים ימים שלמים. פעמים שהקבוצה כלל לא הגיעה. לפעמים הסתגרו הגברים באוהל עם הקפה והקיגעל, ואני נותרתי לבדי בחוץ בשלג, לא הורשיתי להיכנס. את יכולה לדמיין שיעור סבלנות גדול מזה? 

"בד בבד התוודעה לקברי צדיקים קדושים נוספים", והיא מונה אותם בפניי מתוך קרבת נפש: "גיליתי את 'דברי חיים' בצאנז (חיים הלברשטאם; ר"ט); שלמה הלברשטאם מבאבוב; מנחם מנדל מרימנוב; ורבינוביץ מפסישחא (יעקב יצחק המכונה 'היהודי הקדוש'; ר"ט); ודנציגר (ירחמיאל ישראל; ר"ט) באלכסנדר. רקמתי מפה מרשימה כמו ארכיאולוג, בניתי מעין 'ארכיון' של קברי צדיקים".

מה לצעירה התוססת בפתחי בתי קברות, עלי מצבות יהודיות, במקומות של אופל ומוות?

"דווקא בבתי הקברות אני מרגישה משהו שלם, מלא, אנשים מתו, חלפו מן העולם, זו דרך הטבע. ואילו במחנות הריכוז יש אנרגיה של רוע. בבתי הקברות אני מרגישה הרמוניה, אדם נולד וחייו נשלמו". 

מתוך התערוכה // צילום: אגניישקה טרצ'בסקה

אחרי מלחמת העולם השנייה, החסידים הנותרים ממזרח אירופה נפוצו בעולם: לונדון, מנצ'סטר, אנטוורפן, ברוקלין, מונטריאול וכמובן ישראל. בתי הקברות הפכו מוקד לקהילת זיכרון. החסידים נוצרים את זיכרון המתים. טרצ'בסקה מעניקה לזיכרון נראוּת, חזות, חִיוּת. הופכת גלעד חסידי לדימוי חי. "החסידים המתפללים על קברי המתים הם מסר חי של 'געוואלד', של המשכיות ושרידות; המשימה השטנית של הרס האומה סוכלה. החסידים מתייחסים לצדיק הנפטר כמו נשמה חיה, הממתינה להעניק להם את ברכתו (לפרנסה, לשידוך). בדומה, נוכחותם היא ברכה עבור הצדיק. וגם עבורי המסע הזה הוא ברכה, למעני ולמען עמי. לכן קראתי לתערוכה 'ברכה'".

בהגיעם לבתי העלמין מתארחים החסידים באזור ליום־יומיים, נודדים מבית קברות למשנהו. בטרצ'בסקה ניחתת ההכרה כי לפניה פרושׂ רק פרק זמן אחד בחייהם. והיא מחליטה להתחקות אחר מקורותיהם, כך דולקת אחריהם בעולם ובזמן. "המקום הראשון שבו בחרתי לבקר היה כמובן ישראל, מאה שערים. עולם עלוּם, בלתי ידוע. לא יכולתי לבחור מקום יותר אקסטרים. בתחילה הרגשתי שנסעתי בזמן למאה ה־19 בפולין".

החסידים משמרים את מסורת מזרח אירופה, בלבושם, בשפתם, במנהגיהם. עולם זה, שבעינֵי רבים ייראה ארכאי וקפוא, מתעורר לחיים, מבעד לעדשה של טרצ'בסקה. ולא בכדִי. "בעיניי זהו עולם דינמי, במבט ראשון מבחוץ הוא אמנם נראה כקפוא בזמן, החסידים אכן שומרים על המסורות, אך בה בעת הם חייבים להסתגל לעת המודרנית, ולכן עולמם מרתק".

משפחה כן בוחרים 

במהלך השנים טווה טרצ'בסקה את קשריה עם הקהילה, מבלה עימה, רוכשת את אמונה. אט־אט פניה מוכרים בחצרות. היא זוכה להסכמות מהאדמו"רים החשובים ביותר, מקובלת בקהילות, מתמזגת בחסידים, נמסה בם, במובן מסוים מבקשת להיעשות "בלתי נראית". "יכולתי 'להתחפש' כאחת מנשות הקהילה, אבל בחרתי שלא להיות מוסווית, לא כגבר, לא כאישה, לא כחסידית. אני עצמי. אולם במקביל אני מכבדת את קוד הלבוש הצנוע שלהם, אני מופיעה בשחור, בשמלה ארוכה, אני מכסה את שערי. הקהילה מוקירה את העובדה שאני פולנייה, המתייחסת למסורת היהודית כחלק מהמורשת שלי. יש לנו כל כך הרבה במשותף, ההיסטוריה של הארץ שממנה באנו, אפילו הומור, מילים, מאכלים, דקורציה. כשאני נכנסת לחדר בברוקלין הוא נראה בדיוק כמו חדר בגליציה: אותו שולחן, אותה מפה, אותה ואזה מקריסטל".

הוריה נפטרו לפני כעשרים שנה. לטרצ'בסקה בת אחת יחידה. "מי שהכי קרובים אלי הם החסידים, אני מחשיבה אותם כמשפחה שלי, ויותר ממשפחה בדם אלא משפחה מבחירה. והלוא החסידים אינם מאמינים במקריות. לאחר שקרבתי אליהם ולאופן חשיבתם התחלתי מעט גם אני להאמין באותות ובסימנים, שיש סיבה נחבאת, נבואית כמעט, לעבודתי. לעיתים קרובות בדרכי במסע חוויתי התערבות אלוהית, השגחה, צירופי מקרים. החסידים אומרים לי תמיד 'השם אוהב אותך'".

קורה שהחסידים חשים "מוחפצים" מול המצלמה?

"לא. כי אני עושה הכל כדי לכבד אותם. תחת כזה קלוז־אפ, אין אפשרות שהם אינם מודעים לקיומי. גם אם אינם אומרים מילה, זו הסכמה שבשתיקה, הם מודעים לנוכחות שלי ומשלימים עימה. לא רק אני רוצה לצלם את החסידים, אלא העולם הזה רוצה שאצלם אותו". 

מתוך התערוכה // צילום: אגניישקה טרצ'בסקה

הנה תמונת תקריב של אהרון טייטלבוים בחתונת הנכד שלו, מראה לי טרצ'בסקה; הנה, בתמונה אחרת, זלמן לייב (יקותיאל יהודה טייטלבוים). "הם מוקפים אלפי גברים ואני אישה יחידה קרובה מטרים ספורים, זה בלתי ייאמן. החסידים מכירים אותי, סומכים עלי ומבינים את חשיבות עבודתי, הם מאמינים שיש סיבה להיותי, אני בונה גשר. גם העולם החסידי זקוק להכרה מבחוץ; והנה כאן חדר אמבטיה קטנטן: אבא, חסיד סאטמרי, רוחץ את בנו. זה רגע כל כך אינטימי, ואני שם עימם. לא די שאני ארצה לצלמם, מישהו חייב לאפשר לי, לתת בי אמון".

והחסידים "פותחים את הפריים", מפקידים בידה את פרטיותם, מוסרים לה פיסה מעצמם. בצילום אחר, המעורר את התמונות של מאוריצי גוטליב, חלק מהגברים המתפללים פונים אליה, כמו מתמסרים למצלמה, רוצים שתבחין בהם, ברגע שלהם. ב־2014 זכתה בפרס הצילום של "נשיונל ג'יאוגרפיק" עבור תמונתה "הפעם הראשונה", צילום נדיר מתוך חדר התייחדות בחתונה חסידית. 

"אני גאה בתמונות מאותם רגעים פשוטים. אֵם אוחזת תינוק בחיתולו. אני מאמינה שכדי לבטא את הפנורמה הרחבה עלי לעסוק לא רק בשמחות הנוצצות, בנשפים ובשמלות, אלא עלי לגעת בחיים עצמם, ברגעים האוניברסליים הקטנים. זו מהות יופיו של העולם".

מה יוצרת הנוכחות שלך בקהילה החסידית עצמה?

"לרוב הקהילות מבודדות מאוד. יש להם חוויה כואבת עם העבר, והם לא מצפים לדבר הגון או טוב מגויים. יותר מכל הם מופתעים ממני. כיצד גויה שוברת את כל ה'גדרות', ממשית ומטאפורית. אישה עם מצלמה נוסעת לבדה בעולם, לא בדבוּקה, לא בלוויית עשרה ילדים. והם לומדים להכירני, מגלים כי אנו חולקים אותה מסורת". 

כמה קירב אותך המסע לחיק היהדות? 

"אני עדה כמובן להרבה חגים, תפילות ואירועים יהודיים. פעמים רבות אף נשאלתי מדוע איני ממירה את דתי. אומר לך שמעולם לא היה לי שמץ של רעיון שכזה. אני חיה בנוחות במקום שלי, לא קרבתי לעולם היהודי מתוך חסך או חֶסֶר רגשי. אבל הייתי עדה לתופעה אדירה שלא מניחה לי ואיני יכולה להישאר אדישה כלפיה. זוהי משימת חיי, ייעוד, אתגר רציני וטוטאלי שהיה עלי להיענות לו.

מתוך התערוכה // צילום: אגניישקה טרצ'בסקה

"ואם להיות כנה, במידה מסוימת שכחתי מהצרכים שלי, הזנחתי את הקולנוע, את פרנסתי, זו היתה לא רק משימה בלתי אפשרית אלא ממש משימה התאבדותית. אבל יש לי רשימה ארוכה של 'שכר'. אני עדה לאירועים מפעימים, מצאתי את האנשים שאני מרגישה שייכת אליהם. חיי השתנו לגמרי".

את קצת כמו החסידים. הדבקוּת, המסירות: גם את נוסעת שעות לקצות העולם בשביל הרגע המיוחד.

"פעמים רבות חסידים אומרים לי שאני גויה עם נשמה יהודית, 'אידישע נשמה'".

במפנה האלפים החל בפולין מעין "רנסנס יהודי", פסטיבלים לתרבות יהודית, מוזיקה, ספרות, כנסים ביהדות, אלפי סטודנטים נוהרים ללמוד יהדות, לא בהכרח כדי לנקות אשמה, אלא מתוך כמיהה לתרבות היהודית ואחריות לשמרהּ. יואנה הופמן, מנהלת המכון הפולני בתל אביב, מחדדת. "טרצ'בסקה היא חלק מדור חדש של פולנים - אקדמאים, היסטוריונים, אמנים, שאינם יהודים, ומקדישים יצירתם לעבר היהודי־פולני. המכון הפולני פועל רבות לחיבור בין הקהל הישראלי לתרבות הפולנית ולשימור הזיכרון המשותף".

"אַחֲרֵי כָּל מִלְחָמָה", כותבת שימבורסקה, "מִישֶׁהוּ חַיָּב לְנַקּוֹת... זֶה אֵינֶנּוּ פוֹטוֹגֶנִי וּמַצְרִיךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת, כָּל הַמַּצְלֵמוֹת נָסְעוּ מִכְּבָר לְמִלְחָמָה אַחֶרֶת" (ויסלבה שימבורסקה, "סוֹף וְהַתְחָלָה"). שנים ארוכות נודדת טרצ'בסקה עם המצלמות. החסידים, היא מספרת, מאופקים, לא נוטים להביע רגשות, מעולם לא אמרו לה "אני אוהב אותך". אבל כאשר היא מגיעה לבתי המשפחות, מייד שואלים: "האם את רעבה?" זו דרכם של יהודים־חסידים לאהבה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו