"אי־ביטחון יוסיף להיות סימן ההיכר של החיים המודרניים"

הדבר הוודאי ביותר שצופן לנו העתיד הוא אי־ודאות. "אין לדעת מה יקרה בעשרות השנים הבאות. הוודאות היחידה טמונה באי־הוודאות. אי־הביטחון יוסיף להיות סימן ההיכר של החיים המודרניים". המשפטים הללו, הנועלים את ספרו החדש של איאן קרשו, "רכבת הרים, אירופה 1950-2017" (מאנגלית: כרמית גיא; הוצאת עם עובד - ספריית אופקים, 635 עמ'), הם גם המסקנה העיקרית שלו.

בשונה מהנימה האופטימית שבה הסתיים החלק הראשון של יצירת המופת של קרשו, המתעד את ההיסטוריה של אירופה במחצית הראשונה של המאה ("לגיהינום ובחזרה, אירופה 1914-1949", הופיע בעברית ב־2015, בהוצאת עם עובד), הספר הזה, הנועל את הסאגה, זהיר הרבה יותר. יחד מהווים שני הכרכים היסטוריה - והייתי מסתכן לומר, בשל הסגנון האישי של כתיבתו של קרשו - ביוגרפיה מרהיבה ומעמיקה של יבשת אירופה במאה השנים האחרונות. 

כפי שמרמז שמו של הספר, קרשו מתאר את ההיסטוריה המודרנית כרצף של עליות ומורדות, שקשה מאוד למצוא בה חוט מחבר אחד, שיוכל להסבירן. השינויים מרחיקי הלכת בקצב ובהלך החיים האנושי בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים המהירים - משפיעים גם על קצב האירועים ההיסטורי. מסגרת הזמן שאינה משתנה הופכת, כך נדמה, פחות רלוונטית. אמנם, 100 שנים הן היום אותן 100 שנים כמו לפני מילניום או שניים, אבל כמות האירועים המסחררת שנדחסת לתוכן בקצב גובר והולך כבר חורגת בהרבה מכל שידענו וחווינו בעבר. 

אבל לא רק קצב האירועים משתנה. קרשו מאתגר את עצם ההגדרה הטריטוריאלית. בראיון שהעניק ל"ישראל השבוע", ביקשתי מסר איאן קרשו שיסביר כיצד השתנתה, לטענתו, ההגדרה של "מערב אירופה" במהלך השנים. "אני מציין בספר", הסביר קרשו, "ש'מערב אירופה' היה מבנה פוליטי־אידיאולוגי, שנולד בתקופת המלחמה הקרה, ולא תיאור גיאוגרפי. היום הוא הפך להיות בעיקר עניין גיאוגרפי, אם כי עדיין ניתן להשתמש בהגדרה כדי לסמן, למשל, את האיחוד האירופי 'הישן' לפני הרחבתו לשילוב מדינות מהגוש הסובייטי לשעבר".

רצף של עליות ומורדות. קרשו // צילום: GettyImages

לא פלא שבהקדמה לספר הזה קרשו מגדיר אותו כ"משימה הקשה ביותר שאי־פעם נטלתי על עצמי". שאלתי אותו למה. "בשונה מהכרך הקודם", הסביר קרשו, "אין נושא בולט אחד השולט באירועים שהתרחשו בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה. יתרה מזו, עד לסיום המלחמה הקרה נחלקה היבשת לשני גושים - מזרח ומערב - מה שמסבך את האפשרות לכתוב נרטיב היסטורי אחיד. אמנם, חייתי בתקופה הזו - אך מעולם לא חקרתי אותה כהיסטוריון. מכל הסיבות הללו, כתיבת הספר הזה היתה מטלה קשה במיוחד עבורי".

הקטסטרופה הכפולה

סר איאן קרשו נולד באולדהאם ב־1943, וקיבל תואר אבירות ממלכת בריטניה ב־2002. הוא מגדולי ההיסטוריונים החיים היום. מחקריו האדירים, ששיאם שני כרכי הביוגרפיה הסמכותית ביותר שנכתבה על היטלר ("היטלר 1889-1936: היבריס", ו"היטלר 1936-1945: נמסיס", הופיעו בעברית בהוצאת עם עובד), הפכו אותו לאוטוריטה ראשונה במעלה לגרמניה של המחצית הראשונה של המאה ה־20 בדגש על גרמניה הנאצית. למרות שכתביו הם מחקרים מדעיים לכל דבר, הוא מצליח בסגנונו הקולח להנגיש אותם גם למי שאינם היסטוריונים, ולהפוך אותם לנרטיב ספרותי מרתק. 

בראיון קודם, שערכתי עם סר איאן קרשו לרגל יציאתו לאור של הכרך הראשון, "לגיהינום ובחזרה", סיכם קרשו כך: "דבר נוסף, שאני מחשיב כחידוש שלי: אני גורס, שמתוך המשבר שיצר קטסטרופה כפולה של שתי מלחמות עולם, מלחמת העולם השנייה שברה את מה שאני קורא לו 'מטריצת הקטסטרופות'. ההרס העצום של מלחמת העולם השנייה יצר, באופן בלתי צפוי, דרך חדשה שניתן להתקדם בה, דרך שהביאה עשורים שלמים של שלום ושגשוג באירופה. לכן הספר שלי קרוי 'לגיהינום ובחזרה'. ולכן הוא לא מסתיים ב־1945, אלא ב־1949. זהו החלק של 'החזרה' שבו באה לידי ביטוי מטריצה חדשה, המטריצה של השיקום". 

גם בדברי הסיכום של הספר החדש אתה קובע כי אירופה פורחת כעת יותר מתמיד. מצד שני, אתה אומר שאנחנו נכנסים לעידן של אי־ודאות. לאן מועדות פנינו?

"מה שאמרתי הוא, שאירופה של היום היא יותר שלווה, יותר משגשגת ויותר חופשית מאשר בכל עת אחרת בהיסטוריה הארוכה שלה. האמירה הזו תואמת לחלוטין את ההערכה שאנחנו חווים עידן של אי־ודאות ברמות רבות. אני בהחלט לא מעריץ עיוור של האיחוד האירופי כפתרון לכל הבעיות הרבות ביבשת. אבל אירופה לא חוותה מעולם משהו טוב יותר. באיזו צורה יתפתח האיחוד בשנים הבאות אי אפשר לחזות. עם קצת מזל ומנהיגות טובה, יונהגו רפורמות שיבטיחו כי האיחוד האירופי ימשיך להביא תועלת למיליוני אירופאים".

לאור זאת - האם הברקזיט הוא טעות? 

"ברקזיט הוא בעיניי טעות ענקית לבריטניה. אבל כמחצית מהאוכלוסייה הבריטית אינה חולקת איתי את ההשקפה זו. האיחוד האירופי מהווה הצלחה היסטורית בתרומתו להשכנת שלום בר־קיימא באירופה; הוא גרם לשגשוג גדול ולביסוס הדמוקרטיה. אך כמובן שההצלחה אינה שוויונית, במיוחד משום שמאז המשבר הכלכלי של 2008 גברה מאוד הביקורת על האיחוד האירופי, והצורך בשינויים מקובל על כל הצדדים".

מפּריחה לזרעי התמוטטות

אחת התזות המעניינות שמעלה איאן קרשו בספר נוגעת להשפעת הפריחה הכלכלית באירופה של המחצית השנייה של המאה ה־20 - על היציבות החברתית והפוליטית שלה. בקווים כלליים, הטיעון הוא שהרווחה הכלכלית הביאה בכנפיה יציבות חברתית שגרמה בתורה לשמרנות פוליטית שתוצאתה - דבקות במבנה הפוליטי הקיים, קרי - יציבות, וחוזר חלילה.

אם ספירלת היציבות שאתה מתאר פעלה היטב במשך עשורים, מדוע, אם כן, בתחילת המאה הנוכחית, כאשר נראה כי הכלכלה פורחת כמו שמעולם לא היה בעבר - כל הגיהינום השתחרר?

"הפריחה הכלכלית בסוף שנות ה־90 ובתחילת המילניום הכילה בתוכה את זרעי התמוטטותה שלה במשבר של שנת 2008. כידוע, דה־רגולציה של מערכת הבנקאות העולמית הובילה לספקולציות פיננסיות הרות אסון, שהגיעו קרוב מאוד להרס כלכלות לאומיות. האמצעים הנוקשים שהונהגו, לא רק בבריטניה, ונועדו להפחתת רמת החוב חסרת התקדים, ערערו את היציבות הפוליטית והובילו להקצנה ולקיטוב ההשקפות".

כריכת הספר של קרשו

אין ספק שאחת הבעיות המרכזיות שאיתן מתמודדת אירופה היום היא בעיית המהגרים. "יש בעיה, ואני לא מתעלם ממנה, באינטגרציה בין קבוצות בעלות שונות תרבותית רבה. אבל גם יש סכנה בחשש המוגזם, בלהפוך בעיה מינורית לבעיה גדולה. קל מאוד להגזים בהיקפה של התופעה שאנחנו מתמודדים איתה, ולהגזים בחוסר הפוטנציאל לאינטגרציה תרבותית. אני חושב שאנחנו יכולים לשלוט בזה". 

בספר אתה עוקב אחר השורשים של בעיית המהגרים באירופה. אתה מזכיר את ההפגנות וההתקפות הגזעניות נגד מהגרים בשנות ה־60. במה נבדלות ההתקפות המודרניות מאלו של אז? ואיך זה קשור לעליית הימין בכל כך הרבה מדינות אירופיות?

"רמת ההגירה בשנות ה־60 היתה נמוכה בהרבה בהשוואה לרמות של ימינו, והגזענות באותה תקופה נשמרה, למרות רשעותה, בעיקר בתוך גבולות לאומיים. היום הגירה היא תופעה עולמית, וגישות גזעניות, שמתפשטות כעת בקלות היתרה שמאפשרת המדיה החברתית, מצאו קרקע פורייה במדינות רבות.

"במקביל, עוררה הגלובליזציה תגובות שליליות נגד הערכים הליברליים המזוהים איתה, והעלייה החדה בהגירה, שנגרמה בשל המלחמה בסוריה, הגיעה לשיא בתקופה שבה היה עדיין זעם על תוצאות התרסקות הבנקים בשנת 2008. כרגיל, אנשים החווים משבר כלכלי מחפשים לעיתים קרובות שעיר לעזאזל - ומוצאים אותו ב'זרים'".

נחזור לרגע להתחלת התקופה שבה עוסק הספר. יהושע רובינשטיין טוען בספרו "הימים האחרונים של סטלין", כי שני הצדדים - יורשיו של סטלין מזה וממשלת אייזנהאואר מזה - פספסו חלון הזדמנויות למנוע את המלחמה הקרה. והיפוכו של דבר - בפרסטרויקה של גורבצ'וב. מה דעתך? 

"אני בספק אם היתה החמצה. בשנות ה־50 של המלחמה הקרה, שלל האינטרסים הגיאו־פוליטיים הבלתי ניתנים לאיחוי שנשאה בכנפיה והחלוקה האידיאולוגית, כבר תקעו יתד ביבשת (סטלין מת ב־1953; א"ל). זה לא היה עניין של אישיות המנהיגים. בשנות ה־80, לעומת זאת, חלו שינויים מבניים חשובים: בריה"מ נחלשה כלכלית ונזקקה לרפורמות פנימיות גדולות. נוסף על כך, נוצר בסיס חדש ליחסים בין המעצמות, שהיה יכול להיווצר רק באמצעות גישה חדשה לחלוטין למרוץ החימוש, שבו בריה"מ כבר לא היתה מסוגלת להתמודד עם ארה"ב. במצב זה דווקא אישיותו של גורבצ'וב הפכה לגורם מרכזי בהבאת שינוי מהותי".

האם הרוח המהפכנית שהגדירה את הסטודנטים בשנת 1968 - בפריז, גרמניה, צ'כוסלובקיה ובמקומות אחרים נעלמה במאה ה־21? האם התפקיד הפוליטי־חברתי שלהם הגיע לסיומו?

"הרוח לא נעלמה לגמרי, אך היא לבשה צורה אחרת. ההפגנות הגדולות נגד המלחמה בעיראק בשנת 2003, 'התנועה נגד הקפיטליזם הגלובלי' בשנת 2011, וגל המרד הנוכחי, במחאה על השינויים באקלים, אלה הדוגמאות האקטואליות לביטוי מרדני. מחאת 'האפודים הצהובים' נגד ממשלת צרפת היא דוגמה נוספת.

"אבל, הממשלות ושירותי הביטחון הפכו מיומנים יותר בהתמודדות עם מחאה עממית מכפי שהיו בשנת 1968. המפגינים עצמם מתרכזים היום בעיקר בהתמודדות עם סוגיות ספציפיות, ואולי קיימת גם פחות נאיביות באשר ליכולת לשנות את העולם באמצעות התקוממות עממית, יותר מאשר בשנת 1968".

נכונות לגינוי השואה

ולנקודה היהודית. מה קרה באמצע שנות ה־80 שאִפשר, לדבריך, לשואה לחלחל לתודעה המיינסטרימית באירופה? ובטווח הארוך - האם אתה חושב שזה תרם לדיכוי האנטישמיות המסורתית או דווקא ליצירת סוג של אנטישמיות חדשה?

"חילופי הדורות גרמו לנכונות רבה יותר לבקר ולגנות את העבר הקרוב. נוצרה רגישות רבה יותר לאפליה גזעית, ולהכרת הייחודיות של פשע השואה. הכרה זו התחזקה בזכות התגובה העוצמתית, בעיקר במערב גרמניה, לסרט האמריקני 'שואה' (מיני־סדרה בת ארבעה פרקים מ־1978; א"ל).

"האנטישמיות, כמובן, רחוקה מלהיעלם מאירופה. למעשה, היא זוכה לתחייה מחודשת בשנים האחרונות. צורות ישנות של אנטישמיות נולדו מחדש דרך עליית הפופוליזם הלאומני הימני, ובמקביל - התעוררו מחדש ההשמצות המסורתיות של הקשר שבין יהודים להון, מצד השמאל הקיצוני. אבל הצורה הנפוצה ביותר של האנטישמיות המודרנית היא זו הקשורה במדיניות הישראלית, במיוחד ביחס כלפי הפלשתינים".

זו נקודה רגישה. הישראלים מתוסכלים מיחסה של אירופה לישראל. למרות החלטת הפרלמנט הצרפתי, שלפיה אנטי־ציונות היא אנטישמיות מודרנית - לא מבינים, למשל, איך מעשי טרור ביבשת, כמו ההתקפה על העיתון "שרלי הבדו" בפריז - לא גרמו להבנה גדולה יותר למצבה של ישראל.

"מאז מלחמת ששת הימים התפשטו עמדות שליליות יותר כלפי ישראל ביבשת. הפלישה ללבנון ב־1982, מדיניות ההתנחלות, המשך הכיבוש והסיפוח למעשה של השטחים שנכבשו ב־1967 והטיפול הנוקשה ברצועת עזה תרמו להחרפת הביקורת. התגובות בבריטניה להתקפה הנפשעת על 'שרלי הבדו' התמקדו בגינוי מוחלט של הפיגוע ובגילויי אהדה לקורבנות". 

קרשו, שמגדיר עצמו כידיד לישראל, אמר בנושא זה בראיון קודם: "אני מגן על זכותה של ישראל להתקיים מול כמה מידידיי בשמאל, אך אני חושב שישראל מקשה על ידידיה. אני מקווה שתהיה לה מדיניות אחרת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו