ד"ש לגרבוזים: אני "ברברי" ישראלי גאה

כוחו של הרגל. קורא, מתרגז, נרגע, מחייך. כך היה כאשר נתקלתי לאחרונה בפרופ' גיורא טרייסטר, מבכירי רופאי העיניים בישראל, שצייץ בתגובה לשיעורי התמיכה הגבוהים בראש הממשלה: "קרוב ל־2 מיליון מרוקאים פרימיטיבים, דתיים לכל סוגיהם: חרדים, ש"ס וכיפות סרוגות וחלק מהערבים. בקיצור כל החרא של המדינה". 

ייתכן שבימים כתיקונם לא הייתי מתעכב על דברי ההבל שבפי המלומד, ברם, מכתמי השטנה הללו באים ממעמקים ומעדותו שלו: "זה שנתיים אני טוען שמדינת ישראל האירופית שלנו התחלפה במדינת ברבאדוס". "ברבאדוס", יענו חצי ברברים וחצי דוסים. דווקא נחמד.

יפה שבין ריפוי עין אחת לחברתה נמצא הזמן לקרוא בכתביהם של ניטשה והגל ולהאזין למוזיקה של ואגנר, להתמוגג על שירת יוהאן אוהלנד בן ארצם של גתה ושילר. בכל זאת, הבחירה שאותה מציג טרייסטר היא בין מדינת לבנט מפגרת לבין מדינה אירופית לבנה למשעי. וכאן ההכרעה שלי, כברבאדוס גאה, היא מאוד ברורה: מי שתרבותו יונקת מהוגיה וממשורריה של האדמה שעליה נטבחו ונשרפו 6 מיליוני יהודים ועוד 90 מיליונים אחרים, בתוך 30 שנים, ראוי לו שיבלום פיו וחרצובות לשונו אלפיים שנים לפחות. 

יאיר גרבוז // צילום: עומר מסינגר

בכל זאת, מה גורם לאנשים מלומדים להגיע לדרגת רוע שכזו? הרי לפי חוקי האינדוקציה, די בדוגמה אחת שתמוטט את משנתם ה"מלומדת". שלא נדבר על כך שאפילו מראית עין כבר לא קיימת אצל שכבת האינטליגנציה, כאשר ללא מחסום הבושה הם מסמנים קווי מתאר חדשים־ישנים של גזענות על פי הגדרה שיסודה באירופה, הלוא היא ערש (הרס) תרבותם של האמן יאיר גרבוז ("מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים"), איש התיאטרון עודד קוטלר ("עדר של בהמות מלחכות קש וגבב"), או העיתונאית נרי לבנה ("ל־95 אחוזים ממשתתפי ההפגנה... זה ביקור ראשון במוזיאון תל אביב"), ויש עוד. 

מה שמחזיר אותי אל יוהאן אוהלנד (1787-1862) ואל השורות הפשוטות בעומקן: "קַח הַכֹּל בְּקַלּוּת וּבְרוּחַ טוֹבָה. וּבְטֶרֶם תָּשִׁיב, נָא הַרְהֵר בְּדַבֶּרְךָ, כָּךְ תִּמְנַע מִן הַשֵׁד הָרוֹבֵץ בְּתוֹכֵנוּ מִלִּנְגֹּס בְּלִבְּךָ וְלִשְׁתּוֹת אֶת דָּמְךָ". כנראה שרובץ לו שד עדתי־דתי המשבש את מחשבתה של אליטת "החושבים", ואולי יש צורך בהרהור מחדש בהגדרת השכלה מהי. שהרי לא הגיוני להמשיך לטעון שדבר לא השתנה מאז שהוגדרו עולי מרוקו כ"פרימיטיבים" ו"נחותים" על ידי עיתונאי "הארץ" אריה גלבלום עוד ב־49'. ושוב אל המשורר הגרמני הצנוע הזה: "הַכֹּל, אֲבָל הַכֹּל צָרִיךְ לְהִשְׁתַּנּוֹת, מִיּוֹם לְיוֹם רַק מִשְׁתַּבַּחַת הַתֵּבֵל". 

ואכן, הארץ משתבחת והמדינה צומחת למקומות שהרופא, האמן, השחקן והעיתונאית ה"חושבים" רק יכולים לחלום. אמי שתאריך ימים, לא ידעה קרוא וכתוב, ובטרם הגיעה מורה חיילת ללמדה אל"ף־בי"ת, היא נשקה לאדמתה של הארץ, עניין פעוט של "תרבות דתית", והתבל משתבחת. בעיני טרייסטר, אני מעט ערבי, מעט דוס, מעט חרדי ומעט ש"ס. ואני, העולה ממרוקו הברברית, לוקח זאת ברוח טובה. מפני שבכוח השכלתי כי רבה, בחרתי להיות "ליכודניק", מה שמעורר פליאה וכעס מתמשכים אצל מגדירי התרבות, כיצד לא נשמעתי למקהלת "רק לא ביבי". ורק מפאת קוצר היריעה לא התפייטה כתיבתי דווקא ממשוררי מרוקו, הוגיה וחכמיה, כי רבים וצנועים הם. והתבל הולכת ומשתבחת. 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו