עשור על הקצה

בועז ביסמוט

על תופעת דונלד טראמפ

בעשור האחרון נדמה היה לנו שהעולם יצא מאיזון. הרשתות החברתיות תרמו לקידום השיח הדמוקרטי, אך גם לתופעות כמו שיימינג, שלא לדבר על לוחמה פסיכולוגית. שמרנים הפכו פתאום לליברלים, ואילו הליברלים נעו לעבר המחוזות הפרוגרסיביים. כמו תמיד, ארה"ב הובילה גם בזה. במהדורות החדשות מטיפים לנו כמרים מסוג חדש. בפנים חמורות סבר ובטון נוזף, מכתיבים לציבור מה מותר ומה אסור להגיד, מה תואם ומה חורג מתקנון התקינות הפוליטי. מספיק שיקליטו אותך מספר בדיחה לא מוצלחת, ואתה בדרך לספסל הנאשמים. האינקוויזציה חזרה לעולם, הפעם באנגלית. 

אבל יש אדם אחד שהחליט להילחם בתופעה, ולעשות את זה בכלים שלה - בתקשורת וברשתות החברתיות. קוראים לו דונלד טראמפ. זה שאמרו עליו שייעלם מהבמה עוד בהתמודדות הפנימית, הביס את יריביו בתוך המפלגה הרפובליקנית, וזכה בנשיאות. בקדנציה הראשונה שלו הוא קיים את רוב הבטחותיו. מינה 50 שופטים, כולל שניים לעליון.

עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט עם הנשיא טראמפ

הכלכלה האמריקנית פורחת - למרות ההתעמתות מול סין והצרות בפוליטיקה הביתית הוא שינה הסכמי סחר, יצר בריתות חדשות, עומד על האינטרסים של ארה"ב בנאט"ו, מחזק את מעמדה של ארה"ב בכל הגופים הבינלאומיים, מתמיד במדיניות הבלתי מתפשרת כלפי איראן מאז ביטול הסכם הגרעין, ואפילו האמת על אגדות המעורבות הרוסית והאזנות הסתר לקמפיין מתחילה לצוץ. 

וגם הציבור הישראלי מבין שהנשיא מבטיח ומקיים. בעיקר אחרי ההכרה בריבונות הישראלית בגולן, העברת השגרירות לירושלים והכרה בעיר כבירת ישראל, ההתנערות מהגדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון כלא חוקית, וגם הצו הנשיאותי שמגן על סטודנטים יהודים בקמפוסים האמריקניים. אבל העדר התקשורתי, האינטלקטואלים, מנהיגים פוליטיים וליברלים פונדמנטליסטים - כל אלה לא יוותרו על הסדין האדום שלהם. עבורם, בריון נבוב השתלט על הבית הלבן. 

נפלה בחלקי הזכות לפגוש ולראיין את הנשיא האמריקני פעמים רבות כמועמד לנשיאות, ושלוש פעמים בבית הלבן. זכיתי לראות את אחד הנשיאים החשובים ביותר בתולדות ארה"ב. בעולם שבו השתבשו הגבולות, וכבר לא ברור לנו מי הטובים ומי הרעים, טוב שעומד בראש המעצמה הגדולה אדם ששומר על שפיות, שזוכר עוד מי זורע טוב ומי חורש רעה, מי מפתח טכנולוגיה ותרופות, ומי מייצא טרור, מי בעד חירות, ומי מעדיף אפלה. 

ובעידן שבו אסור לבטא את המילה "אויבים" - אלא אם כן הם חלילה שמרנים שלא מכבדים את תורת התקינות הפוליטית - ושבו מוכרחים "להכיל" את כולם, טראמפ מבחין בין "טובים" ו"רעים", בין "שלנו" ו"שלהם". יגידו שהוא "גס" ו"וולגרי"; אבל הוא מציב מראה לשיח המופרע שהתפתח כלפיו וכלפי ה־Deplorables, "הבזויים", כפי שכונו תומכיו על ידי הילארי קלינטון. טראמפ הוא איש העשור כי הוא מנהיג הטובים. בין שיזכה בקדנציה נוספת ובין שלא, בעולם שהוא משאיר מותר להתחצף לחשמני האינקוויזיציה של הטהרנות הליברלית. הוא שינה את השיח ואת המציאות. יסלח לנו הנשיא ה־45 של ארה"ב אם יסתפק רק בתואר איש העשור.

אלדד בק

האביב הערבי 

מוחמד בועזיזי, תוניסאי צעיר שביקש למחות באמצעות מעשה קיצוני, הצית את עצמו - ואת המזרח התיכון כולו: מעשה ההתאבדות שלו, ב־17 בדצמבר 2010, הוציא לרחובות מיליוני מפגינים שדרשו זכויות, הביא להדחתם ולהעמדתם לדין של מנהיגים מושחתים וזעזע משטרים רודניים. עד כמה מפתיעות היו ההשלכות של מעשהו, העידו שיחות שקיימתי עם מקומיים בתוניסיה, יממה לאחר בריחתו החפוזה של הנשיא בן עלי לסעודיה לנוכח התפשטות המחאה העממית נגדו. 

התוניסאים, שיכורי חירות, אמרו לי אז: "דבר כזה לא יכול לקרות במדינות ערביות אחרות, לא בלוב ולבטח לא במצרים". כמה שבועות לאחר מכן אולץ חוסני מובארק להתפטר, מועמר קדאפי נרצח בחלוף פחות משנה. רק לאחרונה הודח הרודן הסודאני עומר אל־בשיר, ונשיאה הכמעט נצחי של אלג'יריה, בותפליקה, אולץ להתפטר. בשאר אסד עוד מחזיק מעמד, אך במחיר דמים שהפך אותו לרוצח ההמונים הגדול ביותר של תחילת המאה ה־21. ומלחמת האזרחים בסוריה עדיין לא הסתיימה.

דומינו של משטרים נופלים. ערב הסעודית // צילום: אי.פי

דווקא כשנדמה היה שהאביב הערבי הופך לחורף - בשל דיכוי השאיפות לדמוקרטיה ברוב המדינות שחוו את הזעזועים הפוליטיים הללו והופעתו של אסלאם קיצוני, מהאחים המוסלמים, עבור בדאעש וכלה במשמרות המהפכה וחיזבאללה - הגיע לאחרונה גל הדף שני בסודאן ובאלג'יריה, ושלישי בלבנון ובעיראק. בועזיזי, במו ידיו שהעלו את גופו באש, הפך את המזרח התיכון להר געש שעוד צפוי להתפרץ. הוא העניק השראה עצומה לדור של צעירות וצעירים ערבים שאינם רוצים לגדול בעולם שהורישו להם הוריהם. השינויים הדרמטיים שמבצע יורש העצר מוחמד בן סעוד לא היו אפשריים לולא מרידתו של דור, שנמאס לו להיות בן ערובה של "העניין הפלשתיני" ושל האסלאמיזם שהותירו את העולם הערבי בפיגור.

רבים מהצעירים הללו גם ניצלו את התנאים הקשים שנוצרו ברחבי המזרח התיכון כדי להגשים את חלומם לברוח ממולדתם לעתיד טוב יותר באירופה. היו בהם פליטים רבים שנמלטו מפני סכנה לחייהם, אך היו גם הרבה יותר "מהגרים כלכליים". משבר ההגירה הזה שינה את אירופה, הקצין את המתחים הפנימיים בקרב מדינות האיחוד ובתוכן, חיזק מפלגות לאומניות והביא לגל טרור ואלימות שערער את היציבות היחסית שממנה נהנתה אירופה לאחר נפילת "מסך הברזל". המזרח התיכון הפך באחת לחלק מאירופה. ואם אירופה לא רוצה להפוך לחלק מהמזרח התיכון, עליה לעשות הכל כדי שהפליטים והמהגרים יהפכו לכוח חיובי בקרב קהילותיהם, ובאמצעותן במדינות המוצא. זה יהיה אחד האתגרים הגדולים ביותר של העשור הבא.

יואב לימור

איראן והמלחמה הבאה 

חוקרים שיסתכלו בעתיד בכותרות העיתונים של העשור שחלף, ימצאו בהן איום אחד שלא השתנה: איראן.

מי שהחלה את העשור בתור האיום הגדול ביותר על ישראל, על האזור ועל העולם, מסיימת את העשור בדיוק באותו המקום. למרות כל השינויים הגיאו־אסטרטגיים והתהפוכות הפוליטיות, הצליחה איראן לשמר את מעמדה כגורם משמעותי במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי, והרבה מעבר לו.

איראן עשתה זאת תוך ניצול מיטבי - אמנות של הפעלת כוח צבאי, דיפלומטי וכלכלי - של התהפוכות האזוריות. האביב הערבי אפשר לה לתקוע יתד (והרבה מעבר לכך) בשורת מדינות, ובראשן תימן, עיראק וסוריה, שיחד עם אחיזתה העמוקה בלבנון והחלקית בעזה מתחו חצי סהר שיעי, שהשפעתו גדולה בהרבה מגבולותיה הפיזיים של איראן.

אמנות השקרים והאמתלות // צילום: קוקו

האחראי העיקרי לפעילות הזאת הוא קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים, וללא ספק האיש המסוכן ביותר כיום בעולם. סולימאני, רב־אמן שזוכה לאמון מוחלט מהמנהיג העליון חמינאי, שרואה בו כבן, הוא הפנים הגלויות של הצד השמרן באיראן, זה שאינו בוחל בדבר כדי ליישם ולהפיץ את המהפכה ורעיונותיה, לרבות דיכוי אלים של מתנגדיו מבית.

 סולימאני הוא גם האתגר העיקרי של ישראל. הוא המוח שמאחורי הרעיון של "איזון אסטרטגי" בדרך של חימוש חיזבאללה בעשרות אלפי טילים ורקטות (וכיום במאמץ להסב את חלקם לטילים מדויקים), של הקמת מיליציות שיעיות בסוריה ושל סיוע רציף לארגוני הטרור בעזה.

מאמציו להתבסס בעיראק ובסוריה נועדו גם כדי לאפשר לאיראן רצף טריטוריאלי ומוצא לים התיכון, שיהפכו אותה למעצמה הגדולה באזור.

ישראל נלחמת בשנים האחרונות בניסיונות ההתבססות והחימוש האלה וגם הצליחה לסכל או לשבש את חלקם הגדול, אבל לא גרמה לאיראן לוותר. המשמעות היא שהפעילות ההדדית הזאת תימשך גם לתוך העשור הבא, ובסיכון גובר: אם עד כה הצליחה ישראל לפעול מתחת לסף המלחמה, בעתיד עשויה איראן להגיב, והצדדים עלולים להיגרר להסלמה, ואף למלחמה רחבה.

זה קורה כאשר איראן גם מאתגרת את המערב בסוגיית הגרעין. פרישת ארה"ב מההסכם והסנקציות הכלכליות החריפות שהטילה, דחפו את איראן לשורת פעולות - מחזרה להעשרת אורניום ועד לתקיפה של מכליות ושדות נפט - בניסיון להחזיר את האמריקנים לשיחות. אם זה לא יקרה, עשויה ישראל לשוב לדילמה שליוותה אותה בתחילת העשור החולף: האם לתקוף לבדה את מתקני הגרעין באיראן.

עדי רובינשטיין 

הצלחת ענקיות הסטרימינג

האופן שבו אנו צורכים את התרבות שלנו השתנה לחלוטין בעשור השני של המאה ה־21. מושגים כגון בינג' או אפליקציה הפכו לשגורים בפי מי שממלאים את חייהם בתרבות גבוהה - יותר או פחות.

כמו כן, עולם המוזיקה הוגדר מחדש עם הופעתן של אפל מיוזיק וספוטיפיי. האלבום הקלאסי, זה שהורכב מ־12 רצועות ששיקפו תמה מסוימת, חזון יצירתי שרצה האמן לממש, מנסה למצוא את מקומו בעולם החדש עם סיומו של העשור ומעלה שאלות שגם טובי המוחות העולמיים בתחום מתקשים לענות עליהן בשלב זה.

ואז הגיע הבינג' // צילום: רויטרס

מי מאיתנו מבקר בחנויות מוזיקה, והאם תשרוד בכלל עטיפת האלבום, שפעם היתה סוכן המכירות החשוב מכל? אם תרצו, "העטיפות" של היום הן הרינגטונים וצלילי ההמתנה, שלצד ההופעות החיות הפכו למקורות ההכנסה המובילים אצל האמנים ברחבי העולם. חשוב לציין כמובן שמבלי שנשים לב, היה זה העשור שבו נפרדנו סופית מערוצי המוזיקה הקלאסיים בטלוויזיה. אלו המעיטו בשידורי קליפים, שאותם ניתן למצוא בכל רגע נתון ביו־טיוב, ועברו לייצר תכנים אחרים ברוב שעות השידורים תוך פגיעה משמעותית בשיעורי הצפייה.

בטקס האוסקר הקרוב עומדת ענקית הסטרימינג נטפליקס לקטוף כמה פרסים חשובים שיציבו אותה מחדש ככוח המוביל, לא רק בעולם הטלוויזיה אלא אולי גם בקולנוע. ספק אם הוליווד כולה לא תתגייס לעזור לחברה שהכניסה דם חדש לאולפנים הגדולים, ובעיקר כסף רב שלולא זכייה באוסקר הקרוב, יכול לגרום לכך שהעסק כולו יתפרק: המודל הכלכלי של השחקנית החדשה במגרש עדיין לא ברור, וגם העלאת המחירים בתדירות גבוהה לא מסוגלת לעמוד בקצב ההוצאות של החברה.

נטפליקס ובעקבותיה דיסני, אפל ואמזון שינו את האופן שבו אנחנו צורכים טלוויזיה: הכל מיידי ובכל מקום שנחפוץ בו. העשור הבא יכניס למרוץ הזה שתי שחקניות נוספות שיהפכו, סביר להניח, למובילות: פייסבוק וגוגל. התחרות ביניהן החלה עם סיומו של העשור, כשהשתיים אפשרו שידורים חיים מאירועים שונים בעולם, לעיתים ללא כל צנזורה. סביר להניח שהמאבק רק יתגבר בכל הקשור לחדירה שלהן לשווקים חדשים ברחבי העולם ולעולמות החדשות, התרבות והספורט. וכך גם סכומי הכסף האדירים שישנו לחלוטין את שוקי הטלוויזיה המקומיים, ובכללם את זה הישראלי שנמצא בסוף דרכו במתכונתו הנוכחית.

אילן גטניו

נסיקת חברות הלואו־קוסט 

העשור החולף שינה את כל מה שידענו על טיסות, עם נסיקתן של חברות החסך (לואו־קוסט). מספר הטיסות גדל באופן משמעותי, המחירים צנחו, ומגוון האפשרויות שעומדות בפני הנוסע המעוניין להרכיב בעצמו את חבילת התיור התרחב באופן שהיה קשה לדמיין בעבר. 

אלא שלקראת תחילת העשור הבא, מונעים שלושה חסמים מחברות התעופה להפוך ל"חברות אוטובוסים מעופפים" של ממש: החל במחסור במטוסים, עבור במחסור בטייסים וכלה בבידוק הביטחוני, שהתעצם בעקבות קריסת מגדלי התאומים בשנת 2001. 

המטוסים החדשים צורכים כיום פחות דלק, התחזוקה זולה יותר, זמני השהייה של המטוסים על הקרקע התקצרו לפחות מ־30 דקות, והטיסות לטווח קצר הוזלו משמעותית. הקהל גם למד להזמין שנה מראש ולקבל מחירים נמוכים עוד יותר. מלוקסוס לעשירים, הטיסה למרחקים קצרים הפכה לדרך הבילוי המועדפת, שבשורה התחתונה אף זולה לעיתים קרובות מבילוי דומה ליד הבית. עם מחירי רצפה של 10 יורו קשה להתאפק. לפי איגוד חברות התעופה יאט"א, היצע המושבים של טיסות החסך תופס היום כבר 24 אחוזים מהיצע המושבים בטיסות בעולם. בנתב"ג, למשל, נתח המושבים בטיסות לואו־קוסט הוא 70 אחוזים. 

טוס כפי יכולתך // צילום: משה שי

בתוך כל זה, מנסות החברות הוותיקות להמציא את עצמן מחדש ומסתמכות בעיקר על טיסות ארוכות, עם מחלקות יוקרה, שרק בהן טמון רווח משמעותי. בתחרות העזה רק מי שיודע לנהל את צי המטוסים ואת צוותי האוויר ישרוד. מתחילת שנת 2000 קרסו 24 חברות תעופה ובהן סוויסאייר ומאלב ההונגרית. רק השנה התמוטטו באירופה "גרמניה", "תומאס קוק" ו"Wow Air". אייר אינדיה וסאות' אפריקן איירווייז מבקשות סיוע ממשלתי כדי לשרוד וגם אליטליה בצרות כלכליות. רק מי שמצליח לבצע מיזוגים ולכרות בריתות, יכול לשרוד בשוק עם שולי רווח כל כך מזעריים. 

עלייה קטנה נוספת במחירי הדלק הסילוני עלולה להביא לקריסה של החברות המתנדנדות, ולכן אין היום ביטחון שחברת התעופה שרכשנו ממנה כרטיסים ליולי תשרוד עד הקיץ. מצב זה מחזק את חברות הביטוח, שמבקשות פרמיה קטנה כדי לבטח את הנוסעים מפני קריסת המובילים. כשהשיקול המרכזי הוא המחיר, חברות שיודעות לדרוש מחיר נמוך ולהרוויח, שורדות. 

מה יקרה בעשור הבא? המטוסים יהיו צפופים יותר (כבר כיום מדברים על "כיסאות עמידה" לטיסות של עד שעתיים), המחירים נמוכים עוד יותר והיצע היעדים רק ילך ויגדל. כמו נדידת הציפורים, בחורף יגיעו אלינו האירופאים ובקיץ ניסע אנחנו אליהם, אם כי מזג האוויר מתעתע, ובלי מזגנים הקיץ קשה גם באירופה. 

אמנון לורד

הברקזיט 

בחצי הראשון של העשור הרוח הדומיננטית בזירה הבינלאומית נשבה מהבית הלבן של הנשיא השחור הראשון, ברק אובאמה. הוא הרבה להשתמש בביטוי "הצד הלא נכון של ההיסטוריה". כוונתו, להיסטוריה יש מהלך התקדמות נכון וצודק, שמי שמתאים את עצמו אליו נמצא ב"צד הנכון" והמרוויח; ומי שנמצא בצד הלא נכון, ייענש בדרכים כאלה ואחרות.

אבל שורת הדומינו של מלחמות האזרחים בעולם הערבי נפלה ויצרה אפקטים דרמטיים גם בעולם המערבי. העיקרי שבהם, גל הגירה מסיבי של פליטים לאירופה המערבית מתוככי המזרח התיכון. זה קרה ב־2015. הגל הבלתי מבוקר של אוכלוסייה מוסלמית יצר רתיעה ואף פאניקה במדינות כמו גרמניה וצרפת. ואילו בריטניה נענתה להתפתחויות בהתקוממות לאומנית משלה.

ימין שמרני חדש ופופוליסטי. הפגנה בעד הברקזיט // צילום: גטי אימג'ס

במדינות אירופה התגובה היתה עליית מפלגות ימין לאומניות - מפולין דרך הונגריה ועד שבדיה וצרפת. בבריטניה האינסטינקטים היו להגן על הגבולות נגד שיטפון המהגרים הבלתי חוקיים שזרמו דרך צרפת. אמנם זו לא הסיבה המקורית לברקזיט, שהוא רעיון של הינתקות בריטניה מהאיחוד האירופי; אבל גל המהגרים הגדול ועימו גלי הטרור של דאעש והנוהים אחריו יצרו את הדחפים שבזכותם החליטה בריטניה, במשאל עם שנערך ב־23 ביוני 2016, לצאת מהאיחוד האירופי. פתאום התברר שהצדדים התהפכו בהיסטוריה. זה היה גל שמרני, לאומני, מתגונן. "הצד הנכון", לכאורה, שביטל זהויות תרבותיות ולאומיות וניסה למחוק גבולות - בין עמים, תרבויות ומדינות התברר כמגמה זמנית.

ציבור גדול בבריטניה, כמו במדינות מערביות אחרות, הרגיש שניהול העניינים מבריסל פוגע בריבונותו וביכולתו להחליט החלטות מדיניות וכלכליות. בעקבות החלטת הברקזיט נוצרה התנגשות טיטאנים בין המנגנונים הביורוקרטיים לבין רצון העם. שלוש שנים וחצי אחרי שהעם אמר את דברו, הברקזיט טרם התבצע, אם כי המנהיג שמינף את עצמו למעלה בעקבותיו, בוריס ג'ונסון, הצליח לאחרונה, בעקבות ניצחונו האדיר בבחירות, לקדם באופן משמעותי את מימושו. לפחות רואים כבר את הסוף, לאחר פלונטר פוליטי משפטי ביורוקרטי משתק של יותר משלוש שנים. 

הברקזיט, יחד עם עלייתו של טראמפ בארה"ב, מציג ימין שמרני חדש. השמרנות הישנה של הרפובליקנים ושל המפלגה השמרנית בבריטניה הוכיחה את עצמה כאימפוטנטית מול זרמי "הצד הנכון". לכן קם ימין פופוליסטי שמפעיל עוצמות בלתי שגרתיות מחוץ למנגנונים המקובלים - כדי להשיג תוצאה. שני ראשי ממשלה, דיוויד קמרון ותרזה מיי, לא הצליחו להתמודד עם האתגר. ג'ונסון ידע לגייס מחוזות בחירה של צווארון כחול שננטשו בידי הלייבור, ויחד איתם הוא יבנה תנועת ימין לאומית ופופוליסטית - כל זה על חשבון האורתודוקסיה הכלכלית הליברלית.

דויד פרץ

עידן הציוצים 

כתבי טכנולוגיה נוטים להתלהב מטכנולוגיות כמגלי ארץ פלאות חדשה, אך עבור רוב האנושות הטכנולוגיה זזה באבולוציה של דינוזאורים: מעט חלוצים מתלהבים ובעקבותיהם המונים שלא מוצאים את כפתור ההתחברות וכבר מתלוננים שהממשק גרוע. בשתיקתן הדיגיטלית, הרשתות החברתיות שהוקמו בעשור האחרון יצרו מהפכה מהותית בתקשורת האנושית. שפע המידע ומהירות זרימתו יצרו שינויים במציאות חייהם של מיליארדים.

מהאביב הערבי, דרך MeToo# וכלה בכל הסרטונים שמעשירים את סין ומטביעים את דואר ישראל. אולם השינוי המעניין ביותר הוא זה הפרטי מכולם שהתחולל מול המסך; עמוק בתוך דמדומי התודעה האנושית, הרשת החברתית הפכה לארשת חברתית. השונה ממני החל לאבד את אחרותו כאדם, עד שנותר ממנו רק אמוג'י, המשמש מראה לפניו השונות מדי יום.

אני, עצמי ואניוכי. סלפי בגשם // צילום: אייל מרגולין/ג'יני

זה התחיל באפשרות לחסום את כל מי שלא בא לך טוב בעולם. קליק ופוף, להתראות ואל תשוב. זה המשיך בעיצוב הפיד שלנו. בהתחלה זה נראה כמדרגות לגן עדן: מי לא היה רוצה לדבר רק על הדברים שמעניינים אותו? אבל אלוהי האלגוריתם מדדו לייקים, מלאכי הביג דאטה חישבו הקלדות, ושטני הקליקבייט הציפו אותנו בעוד ועוד מאותו עוד, עד שהפכנו לאווזי מידע המתפטמים מהפרשותיהם במעגל סגור.

אם מישהו חושב אחרת מאיתנו, הבה נעלים את השמאלני, אם מישהו מתלונן על כאביו, הבה נעיף את החולני, אם מישהו משעמם אותנו, הבה נעיף את החפרן הזה לכל הרוחות. מה שהתחיל עם תקווה גדולה ונאורה לחבר את כולנו במרחב דיאלוגי, הפך למדמנת דיבור בלתי פוסקת בכיכר העיר. כך נולד עידן ה"פייק ניוז" והפייק תודעה, שכן לא משנה מה האמת, כל עוד אני משתף במה שאני מרגיש שהוא אמת, ודוגרי - מה שווה האמת אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה? כך מתחילה ההתפוררות החברתית מ"אנחנו" לפרודות אדם.

בניכור שכזה אין פלא שילדים מתייחסים אל הפייסבוק כאל ארץ זקנים מרושעת, מרחב שבו החירשות גדולה ממגברי הקול. מי שגדל בצווחות כיכר העיר יעדיף לתקשר בתמונות או בריקודי טיק־טוק מטופשים, רק לא לנסות להגיד משהו שאינו יכול להתמצות באמוג'י, שמא חלילה יירשם לו הדבר ועד סוף חייו יופצץ בפרסומות. כדגים אנו מפרפרים ברשת הזו, חיים, אך לא משתחררים, שכן אם יש משהו שהעשור האחרון הבהיר מעל לכל ספק הוא שהסם הכי ממכר ומסוכן לנפש האדם הוא סם "האני", והדילר שלו הוא הרשת החברתית. 

לירן אוהלי

ידוענית ושמה עגבנייה 

העשור הנוכחי היה המשמעותי ביותר בקולינריה הישראלית, אך לאור ההתפתחויות שחלו בתחום בעיקר לקראת סופו, נדמה שהעשור הזה הוא רק טעימה לטרנדים ולהפתעות שמכין לנו עולם הקולינריה המקומי לקראת העשור הבא. 

אוכל רחוב, שעד לפני כמה שנים היה שם כולל לדוכני פלאפל, שווארמיות וחומוסיות, עבר בעשור הזה מהפך של ממש. 

אחראים לכך כמה גורמים, בראשם שפים, ש"גילו" את התחום והפוטנציאל הפרסומי והכלכלי החבוי בו. לצידם בלט גם הרצון ליצור "מנה לאינסטגרם", לעיתים גם על חשבון הטעם וכמובן, נושא המשלוחים, שהפכו לזמינים, נגישים וזולים יותר עבור הסועד העצלן. 

לא צילמת? לא אכלת // צילום: גטי אימג'ס

מנגד, אפשר לומר שזה היה העשור שבו השפים הישראלים והמטבח הישראלי פרצו לתודעה העולמית. האופי המשעשע והרשתות החברתיות גרמו לעגבנייה ולכרובית של אייל שני להתפרסם ברחבי העולם והשף הישראלי הפך למעצמה של ממש, עם מסעדות במדינות רבות ברחבי הגלובוס. כך גם ארז קומרובסקי, מושיק רוט וכמובן אסף גרניט, שקוצר מחמאות מגדולי המבקרים. מסעדות "ישראליות" רבות נפתחו ברחבי העולם, לרוב על ידי שפים מוכשרים אך פחות מוכרים לנו, ומדובר בלהיט, לא פחות. 

העשור הבא טומן בחובו בעיקר מהפכות בריאות. האוכל המושחת, כבודו במקומו מונח, צפוי להתפוגג לטובת הרגשה טובה יותר, גופנית ומצפונית.

נוצף בטרנדים קולינריים המבוססים על כל נושאי הבריאות והקיימות שהולכים וצוברים תאוצה. הסוכר, הבשר והאוכל המעובד ייעלמו לנו אט־אט מהצלחת לטובת ממתיקים טבעיים, תחליפי חלבון, מאכלים מבוססי קטניות ואפילו בקר ועוף שפותחו במעבדה.

כמובן שזה לא יהיה הדבר היחיד. בעולם הרשתות החברתיות של היום, ובמהירות שבה דברים מופצים, טרנד קולינרי מקומי אחד יכול להפוך בתוך כיממה ללהיט גם במדינה הרחוקה 12 שעות טיסה ממנו, אין לדעת מה עוד צופן לנו העתיד.

רונן דורפן

הספורט ניצח את הגיל

בשבוע האחרון של שנת 2019 הטניסאי מספר 1 בעולם הוא רפאל נדאל. יריביו העיקריים הם רוג'ר פדרר ונובאק ג'וקוביץ'. בשבוע האחרון של 2010 הטניסאי מספר 1 בעולם היה רפאל נדאל. יריביו העיקריים היו רוג'ר פדרר ונובאק ג'וקוביץ'. הכדורגלן הטוב בעולם בשנת 2019 הוא ליונל מסי, ואולי כריסטיאנו רונאלדו. הכדורגלן הטוב בעולם ב־2010 היה ליונל מסי, ואולי כריסטיאנו רונאלדו.

ארבעה חודשים לפני תום העשור שלנו הצליח רץ קנייתי בן 35 בשם אליוד קיפצ'וגה לרוץ ריצת ראווה של מרתון בפחות משעתיים. כמה שבועות קודם לכן התקרב קנניסה בקלה בן ה־37 כדי שתי שניות לשיא העולם במרתון. בקלה היה, בקלות, רץ המרחקים הדומיננטי של העשור הקודם.

במשך עשר שנים היה לנו אלוף אולימפי אחד בלבד בריצת 100 ו־200 מטר - יוסיין בולט, מי שהיה האלוף האולימפי בריצות הללו כבר ב־2008. מייקל פלפס זכה בלא פחות מ־14 מדליות זהב אולימפיות בעשור הקודם. בעשור הזה רק בתשע.

הספורט כמראה של העולם. נדאל ופדרר // צילום: גטי אימג'ס

אל העשור שמסתיים עתה נכנסה סרינה וויליאמס עם 11 תוארי גרנד סלאם, אחד מהם עוד נרשם במאה ה־20, וזכתה בעוד 12. בקרב נשים התופעה נדירה יותר. בכל זאת שעון ביולוגי.

זהו, אם כן, העשור שבו הספורט ניצח את הזִקנה. רומנטיקנים יכתבו שירי הלל לכל הספורטאים שהזכרתי כאן - ובצדק. הם נפלאים. אבל מבול כזה של ענקים ירוקי־עד אינו מקרי, אלא מדעי. בתחילת העשור "איבדנו" את הספורטאי המדהים של העשור לפניו - זוכה שבע תחרויות טור דה פראנס לאנס ארמסטרונג, שכל הישגיו נמחקו בגלל רמאות סמים שנחשפה. עולם הספורט הפנים את הסיפור - ושיפר מאוד את האספקט המדעי.

כיום, טכנולוגיות חוקיות משיגות את מה שהשיגו פעם הסמים הלא חוקיים בספורט. השיטות מגוונות - מיצירת חומרים משפרי ביצועים מדמו של ספורטאי עד הזרקה נקודתית וחוקית של סטרואידים לתוך מפרקים. רופאים עלומים כמו המנתח ג'ורג׳ ג'ון ההודי או האנס מולר־וולפארט הגרמני הם הגיבורים השקטים של התקופה.

הספורט הוא רק מראה של העולם. גם הרפואה עשתה כמובן צעדים גדולים במלחמה בהזדקנות פיזית. הפוליטיקאים שלנו מבוגרים יותר, וכוכבי רוק בני 70 פלוס עדיין ממלאים אצטדיונים. התקדמות רפואית או ניוון תרבותי? תחליטו אתם. כך או כך, ענף הספורט היחיד שנשלט על ידי סופרסטארים צעירים הוא שחמט. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו