מונחים של מצב רוח לאומי, כמו שקוראים לזה, העשור החולף מסתיים בנימה פסימית. רוח נכאים. אם לשפוט על פי השיח התקשורתי והפוליטי, החברה הישראלית נקלעה למשבר חברתי וערכי מהחמורים בתולדותיה.
מעולם לא היינו מפולגים כל כך, מסוכסכים כל כך, שונאים כל כך. שיסעו אותנו ושיסו אותנו אלה באלה. הלכידות, האחדות, ה"ביחד" המפורסם שלנו - זה שהחזיק אותנו עם הראש מעל המים הסוערים - נשחקו, התפוגגו והתאדו.
מותר לסבור כך, בתנאי שמבינים שזו תחושה סובייקטיבית. הרשתות החברתיות, בעיקר הפייסבוק והטוויטר, מעודדות הקצנה ומעניקות תגמול חברתי למי שהולם יותר חזק באחרים.
ה"טרולים" למיניהם זוכים ביוקרה חברתית בזכות הצלחתם המופלגת לעלוב בזולת או להוביל לינץ' אינטרנטי ביריביהם. אבל גם הרחוב תוסס: יוצאי אתיופיה, אזרחי ישראל הערבים, בעלי מוגבלויות, בני קהילת הלהט"ב, מתנגדי נתניהו ותומכיו - כולם ברחובות, חוסמים צירים, מתעמתים עם שוטרים, ולעיתים גם אלה עם אלה. האווירה תוססת, השיח לעומתי, החיכוך היומיומי מתחיל להכאיב.
"מצב הרוח" אינו אמפירי
אך למרות מדדי השנאה והאלימות, תעשייה פורחת בפני עצמה, "מצב רוח" הוא לא אובייקט שניתן למדוד בכלים אמפיריים. צריך לגשת לסיפור הזה עם מעט ספקנות. קודם כל כי משברים ערכיים, כפי שיודע לומר כל אסטרטג פוליטי, הם פרנסה לסוכני מוסר: לפעמים צריך לחפש מי מרוויח מהשלטת אווירה של משבר, כדי שהוא יוכל להציג את עצמו כפתרון. זה לא אומר שהוא מומצא, המשבר הזה, אבל זה מרמז שאולי הוא מופרז.
חשבו לרגע ברצינות: מתי, למשל, היה השסע היהודי־ערבי חריף יותר: בסוף עשור של השתלבות חסרת תקדים של אזרחי ישראל הערבים בכלכלה ובתרבות (למרות שיח השנאה של הימין), או בעשור שהתחיל באירועי אוקטובר 2000 ונמזג לחרמות צרכנים באינתיפאדה השנייה? מתי נפער שסע גדול יותר בין ימנים וניצים? בעשורים של אוסלו וההתנתקות, או דווקא בעשור האחרון, שבו לא היתה לאף אחד מהצדדים סיבה לאיים ב"מלחמת אחים"? דומה שידענו עשורים סוערים ופולמוסיים פי כמה, שבהם החברה הישראלית היתה נתונה לעומס יתר שאיים באופן מוחשי וחריף על לכידותה.
יכול להיות שהתמכרנו קצת יותר מדי למיתוס הפילוג? אולי הוא בכל זאת עושה לנו טוב, ומכניס לנו קצת ודאות בתקופה שבה דוקטרינות ישנות נעשות בלתי רלוונטיות? למשל, הוא מחלק לנו, מיתוס ה"פילוג" הזה, את תפיסת הזמן ל"אתמול" מושלם ואידיאלי, לעומת "היום" קטסטרופלי ומדכדך. הוא גם מסביר לנו מי הרעים (אלא שמפלגים ומשסים) ומי הטובים (אלה שרוצים אחדות, רק אם אפשר, עם הדומים להם). והוא בעיקר, המיתוס הזה, מסביר לנו מה הבעיה הגדולה של החברה שלנו בסופו של העשור, כלומר סביב איזו מטרה לאומית עלינו להתלכד. באופן פרדוקסלי, מיתוס ה"פילוג" הוא בעצם סוג של דבק מאחד. המשמעות העמוקה של תובנה כזו, היא מפתיעה. ראשית כל, היא מאותתת שאיומים חיצוניים שסביבם התרגלנו להיות מלוכדים, בעיקר סביב הסכסוך הישראלי־ערבי - הפכו לפחות רלוונטיים. הם לא נעלמו, אבל השתררה תחושת ביטחון יחסית, שגורמת לסוגיות פנים - כמו יחסים חברתיים בין קבוצות - להיתפס כמשמעותיים יותר עבור תפקודה התקין של החברה. זו התפתחות מעודדת בקנה מידה היסטורי; יכול להיות שבעשור הזה יצאנו מהבונקר, למרות שלחלק גדול מאיתנו עדיין אסור להתרחק מהממ"ד.
אבל המשמעות העמוקה היא שהשסעים שלנו, אלה שהסוציולוגים הישראלים מצביעים על קיומם זה עשרות בשנים, הופכים לגלויים וחשופים מתמיד. הם תמיד היו שם: השסע העדתי, השסע הלאומי, השסע הדתי; אנחנו רק דנים בהם יותר, מחטטים בהם, נאבקים סביבם. גם זה לא בהכרח תהליך שלילי. להפך, הוא אומר שהחברה התבגרה או התפנתה להתייחס ברצינות לסוגיות מפלגות כמו פערים אתניים ומעמדיים, יחסי דת ומדינה, שיטת הממשל והמשפט; מתחים שתמיד נאלצנו לאפסן בצד, לזמן מתאים יותר, כי "החיים" קודמים ל"איכות החיים".
וההתמודדות עם המתחים האלה, באופן טבעי, לא יכולה להתנהל על כוס תה; היא תהיה יצרית, וקולנית ופה ושם גם אגרסיבית. ייתכן - ורק ייתכן - ש"פילוג" ו"שסע" הם דרך של כוחות חברתיים מסוימים להניא אותנו מהוויכוח הזה ולדכא את הפולמוס. ואם זה נכון, צריך לשאול: למי כל כך דחוף להכניס את השדים האלה בחזרה לארונות, ולכסות אותם טוב־טוב בשמיכה מדומיינת של אחדות חמימה ומלכדת?
ואם התזה הזו משוללת לדעתכם כל יסוד, גם מהחלופה אפשר לשאוב עידוד: אם הפילוג אמיתי ואם הפאניקה ממנו מוצדקת, לפחות ייצא ממנו משהו טוב: אנחנו פותחים את העשור החדש מאוחדים בשנאתנו לפילוג. אחדותנו בפילוגנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו