לא רק יברקן: מצעד העריקות של ישראל

הדילוג המהיר והלא כל כך אלגנטי של חבר הכנסת גדי יברקן ממפלגת ממקום 33 בכחול לבן למקום ה-20 בליכוד הרגיש לרבים כאקט אופורטוניסטי, אבל הוא לא היה הראשון שהדגים לציבור הישראלי שאידיאולוגיה בישראל היא רק תירוץ לכיסאולוגיה. 

כשבירושלים רצו להקים בריכה משותפת

הראשון לדלג בפוליטיקה הישראלית, והאדם שעל שמו פעולת הדילוג מכונה לפעמים כלנתריזם, היה רחמים כלנתר, חבר עיריית ירושלים. ב-1956, בעת משבר קואליציוני בעירייה שנבע מכוונתו של ראש העיר גרשון אגרון לפתוח בעיר בית כנסת רפורמי ובריכת שחייה מעורבת, עזב את מפלגתו שהתנגדה לכוונת ראש העיר ונחת ברכות על כיסא סגן ראש העיר.

עוד בנושא: 

• שעות לפני הגשת הרשימות: גנץ ויעלון הדיחו את גדי יברקן מכחול לבן

• לאחר העריקה: יברקן שוריין בליכוד

• ההיסטוריה של תרגילי הקדמת הבחירות

כשהזקן הקים מפלגה צעירה

אבל זינוקי מפלגות לא שמורים רק לחברי מועצות זניחות או חברי כנסת מתחתית הרשימה, אלא לעיתים גם לראשי ממשלה לשעבר. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ומי שהיה מזוהה יותר מכל עם מפלגת מפא"י עזב אותה בטריקת דלת לאחר שראשי המפלגה דחו את רצונו להמשיך לחקור את פרשת "העסק הביש" ואת מעורבותו של איש המפלגה פנחס לבון, שהיה שר ביטחון באותה תקופה. 

בעקבות זאת, הקים בן גוריון את מפלגת רפ"י, אך לאחר שתי כהונות מטעם המפלגה, ולאחר שהמפלגה נכשלה להשאיר חותם בישראל – פרש בן גוריון מהפוליטיקה. 

המפץ הגדול או מעשה שלא עושים?

אבל לא רק בן גוריון עזב את מפא"י, גם מי שמחשב לבן טיפוחיו של בן גוריון עשה מהלך דומה – עשרות שנים אחריו. שמעון פרס, שבמשך שנים שמו היה מזוהה עם מפלגת העבודה הפסיד בפריימריז לראשות המפלגה לחבר הכנסת עמיר פרץ, ובחר לפרוש ממנה – ולהקים עם אריאל שרון את קדימה, מהלך שתומכיו הגדירו כמפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית, ומתנגדיו כמעשה שפשוט לא עושים.

מחליף מפלגה, נשאר ראש ממשלה

אבל למהלך של פרס היה מהלך משלים מצדו של יו"ר הליכוד וראש הממשלה באותו הזמן – אריאל שרון. לאחר שהגה את תוכנית ההתנתקות, אך לא הצליח לשכנע את מרכז מפלגתו לתמוך במהלך – החליט שרון לעזוב את המפלגה יחד עם בכירים רבים נוספים, ולהתאחד עם פורשים ממפלגת העבודה, בהם פרס כמובן, ולהקים את קדימה. 

כשבנט החליף בית

בשנת 2018 בנט היה יושב ראש הבית היהודי כבר שש שנים, ופרצופה הבולט של המפלגה יחד עם שותפתו לדרך איילת שקד. השניים לקחו את המפלגה הוותיקה, שהייתה המשך דרכה של המפד"ל והזרימו בה דם חדש ורוח חדשה. אך לקראת הבחירות לכנסת ה-20 השניים עזבו את המפלגה בסערה, בדיוק כפי שהגיעו אליה – והקימו את מפלגת הימין החדש.

עם זאת, לא בנט, לא שקד ולא יורשם בראשות הבית היהודי הרב רפי פרץ, ציפו שפחות משנה לאחר הפיצול, ואחרי מערכת בחירות כושלת, שלושתם יתייצבו שוב באותה המפלגה – ויעשו זאת שוב חצי שנה לאחר מכן במערכת בחירות נוספת שלישית במספר מאז הפיצול.

המיצובישי שהעביר את אוסלו

גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ היו חברי כנסת שנבחרו לכנסת ב-1994 בסיעתו של הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן. איתן זכה באותה תקופה לפופולריות רבה ולתמיכה ציבורית שהתבטאה במושבים רבים בכנסת. עם זאת, ולמרות התנגדותו של איתן לתהליך אוסלו השלושה ערקו לצד שמאל של המפה הפוליטית, סייעו לראש הממשלה יצחק רבין להעביר את ההסכם, ובתמורה שגב מונה לשר וגולדפרב, שמבקריו טענו כי התפתה לרכב שרד מסוג מיצובישי שהובטח אז לסגני השרים. 

התרגיל המסריח

הימים, ימי פיצוץ ממשלת האחדות בין המערך לליכוד בשנת 1990. פרס ניסה להקים ממשלת שמאל ללא הליכוד יחד עם החרדים, ואך סיכם איתם הקמת ממשלה. עם זאת, גם תמיכת החרדים לא הספיקה לפרס בדרך להקמת ממשלה, וכדי להשיג רוב לממשלתו, הוא הביא לעריקתו מהליכוד של ח"כ אברהם שריר. התרגיל לא צלח בסופו של דבר, כיון ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, התנגדו למהלך. כך כשל פרס מלהקים ממשלה, והתרגיל זכה לכינוי התרגיל המסריח.

בסופו של יום פעל הרצון של פרס לפלג את הליכוד כבומרנג, כיון שהמעשה נתן לגיטימציה לאיש מפלגת העבודה אפרים גור, לערוק לליכוד ולזכות בתפקיד סגן שר התחבורה וכן להיות ח"כ מטעם המפלגה גם בכנסת ה-13.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו