יומני שולמית

"כל חפץ, סהרורי ככל שיהא, ימצא עצמו מופקע ממקומו הטבעי, ואולי אף יהפוך פריט אספני" (כריסטוף פומיאן, היסטוריון וחוקר אספנות). 

תומר פרת הוא אספן, חובב מסמכים: "אני מסתובב הרבה בשוקי פשפשים, מחפש מיני מציאות, אני מאוד אוהב מסמכים, מכתבים, ניירות. לשוק מגיעים הרבה דברים. גם של אנשים מוּכּרים. הסוחרים לא תמיד מודעים מה יש להם באמתחתם.
"בדרך כלל לאחר שאדם הלך לעולמו לוקחת המשפחה מהדירה את כל שחפצה. יתר התכולה נמכרת לסוחר לפי 'משקלה'.

בתוך כך משתרבבים מכתבים אישיים, תמונות, יומנים. עצוב לראות על מדרכות השוק פרוסים חיים שלמים. החיים הכי אישיים של אדם נזרקים לרחוב לעיני כל. אנשים חושבים שהסוחר משליך את שחסר ערך, אך לא כך הוא. הסוחר מוכר הכל. כדאי לאנשים לדעת שעליהם להשמיד את הניירת אם הם לא רוצים לראות אותה מתגלגלת".

וכך שוטט לו פרת לפני כמה חודשים ביפו בשוק הפשפשים, והנה מבעד למרכולתו של אחד הסוחרים קורצת לעברו ערימת ניירת שממנה מזדקרות המילים "שולמית אלוני".

"גיליתי שני יומנים של אלוני, מעט מכתבים, איגרות (מביל קלינטון, מעמוס עוז). אלו בדיוק הדברים שאני מחפש. הסוחר ידע היטב מה הוא מוכר. לשאלתי סיפר כי אחרי מותה של אלוני הוא הוזמן לביתה בכפר שמריהו, והבן שלה (לא ידוע אם נמרוד או אודי) מכר לו דברים.

"רכשתי מהסוחר את היומנים והמכתבים, וכן את רקטת הטניס ומשקפי השמש המפורסמים שלה. עוד היו שם המחרוזות שנהגה לענוד. ייתכן שהבן של אלוני כלל לא ידע, והחומר השתחל בטעות לתכולה. ראי, יש סוחרים שהם תחתית החבית המוסרית, לכן ניתן גם לשער שיומנים נלקחו ללא רשות". המסמכים, אגב, יועמדו למכירה בימים הקרובים בבית המכירות "אישתר".

ממשות רהוטה

פעם רווחה צורה ספרותית שכזו "יומן". אנשים ליוו עצמם בכתיבה, בבחינה נוקבת של תהליכים נפשיים, אינטלקטואליים וחווייתיים. אני מעיינת ביומנים של אלוני, שהשבוע מלאו שש שנים לפטירתה. מבקשת לדלות מהם פיסת חיים. אלו לא יומנים אוטוביוגרפיים אינטימיים; אין בהם סודות, אין בהם שדים, כמעט אין בהם פחדים. חסרה כרוניקה של וידוי, תנועת מטוטלת רגשית, זעם מהפכני, כמעט אין בהם דבר סנטימנטלי או רוחני.

אף נעדרות מהיומנים אותן סוגיות עקרוניות של מהלכים מדיניים ואירועים היסטוריים מעצבים, הגם שנתונים בהם פרקי זמן מסקרנים. בקושי ניתן לחוש מבעדם את רוח התקופה וטעם השנים.

חלק מיומניה של שולמית אלוני // צילום רפרודוקציה: יהושע יוסף

מה בכל זאת יש באלו היומנים? זוהי כתיבה חופשית, בלתי ערוכה, תעודה אותנטית המעידה על מרחביה היומיומיים של אלוני. הניסוח רהוט, אך אין כאן אמנות הכתיבה. הנפח ההיסטוריוגרפי מתקבל מעצם מרחק השנים (לפני כ־50 שנה) ובעלות היומנים. דפי היומנים אינם מלאים, באחד מהם נתלשו מאמצעו דפים.

לפנינו יומן־שנה המתנהל בין 1971 ל־1972, בשנים אלו אלוני מחוץ לכנסת והיא מתנועעת בעולם כאישיות פוליטית: ארה"ב - שיקגו, ניו יורק, פילדלפיה, בוסטון; קנדה - קלגרי, ונקובר, טורונטו, מונטריאול; אנגליה - לונדון, ברייטון. מקיימת פגישות עם הקהילות היהודיות, עם נשים, עם סטודנטים, ימיה עמוסים לעייפה.

אלוני, ילידת 1927, מיטלטלת לבדה בפזורה, אישה צעירה. אף שחוצה מרחבים גיאוגרפיים עצומים, מעט מאוד מתייחסת לאתרים ולנופים. היומן עוסק בממשי, לא בהבעה ריגוּשית. פרצי "האני המרגיש" ניבטים רק מבעד לביטויי לאוּת, המצויים ביומן בגוונים שונים של עומסים ותשישות: "יש לי כאב ראש לא נורמלי", "אני עייפה עד מוות", "אני הרוגה", "זחלתי רצוצה לישון", "מרוב עייפות כמעט התעלפתי". בין הבילויים החביבים בולטים מוזיאונים מקומיים, הצגות תיאטרון, מסעדות. 

חוויות של זרוּת אינן מובחנות. גם כשהיא כותבת לנייר סופג־הכל, היא אינה מתפרקת ואף לא מתרפקת. מעט מאוד מדווחת על בני הבית שעזבה בארץ. "העיקר שכולם בריאים ומסתדרים", כותבת בלשון זו או אחרת. 

היומן השני שנמצא הוא מ־1974, ונכתב בארץ כשאלוני מכהנת בממשלה ("רץ"). גם יומן זה כתוב בקולמוס חסר צבע, בריתמוס דהוי של הוויה משמימה. סגמנט אחד מזדהר מתוכו, חוד החנית ההיסטורית למפעל גוש אמונים. ב־25 ביולי עולים פעילי גוש אמונים (כ־30 משפחות יחד עם חברי כנסת ואנשי רוח תומכים) אל תחנת הרכבת הטורקית הנטושה ליד סבסטיה במטרה להתיישב בה.

שמעון פרס, בתקופתו כשר ביטחון בממשלת רבין הראשונה, נטבע בהיסטוריה כדוחף המרכזי לאישור העלייה לקרקע של גרעיני ההתיישבות. עדות ליחסו האוהד והמכיל כלפי המתנחלים עולה מיומנה של אלוני. ב־26 ביולי היא כותבת כי לתחושתה, פרס אינו מתנגד להתנחלויות בשומרון. 

"ישיבת ממשלה מיוחדת בעניין המתנחלים בסבסטיה. אני תחת הרושם ששמעון פרס קצת אחראי לכך שאנשים הגיעו לשטח, דבר זה גם מסתבר מהעובדה שהכל ידעו כי הולכים לעלות לשם והדבר לא נמנע. הצעתו להטיל את האחריות על המשטרה. המשא ומתן שניהל עם בגין ו... [---] להעברתם למחנה יוסף עוד לפני הדיון בממשלה. הרגשתי כי הוא לא נגד התנחלות בשומרון אלא בשכם בלבד. החלטה פה אחד להוריד את המתנחלים ולא לנהל איתם מו"מ על מקום אחר אלא לאחר הסתלקותם. צל נאומו של משה דיין מיום ג' ריחף על הממשלה. להתנחל בכל מקום".

"שום פרטיות"

הזמנים המזינים את היומנים אכן מעניינים, אך אלו נתונים בבנאליות של השגרה. יש שיומנים גנוזים מביכים, מפריכים דימויו של אדם. מנהיג הרואי נחשף בקטנוניות היומיום. כאן התודעה הכותבת אינה שונה מהאני הביוגרפי שהכרנו. היומנים של אלוני הם עדות לעצמה, מסכת טיפוסית המחזיקה את דימויה: כור פנימי עקבי של שליטה, אישה חזקה, ישירה, ייצוגית, משימתית.

פעם יחידה, ב־1 בדצמבר 72, משתפכים הגעגועים ומוצאים פורקנם במלון בשיקגו: "אני נופלת מעייפות, שום פרטיות, מזמזם בראש, אפשר להשתגע... מהבית אין מכתב, אני מתגעגעת, כל העניין אינו שווה את המאמץ ואת הניתוק מהבית... עוד מעט אטלפן לראובן, מקווה שיהיה בבית, אני מתגעגעת, כל השאר כקליפת השום, אדם צריך להיות עם משפחתו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו