איך גומרים את החודש

הנכס הגדול של ישראל בעולם יש לו שם מוכר וידוע. זה בנימין נתניהו. וזאת הסיבה העיקרית לנכונות של מדינות מפתח חשובות אך כושלות לקשור יחסים עם ישראל. נתניהו ממשיך להיות המפתח לשימור היציבות של יחסי ישראל עם העולם הערבי, והערבים, כולל מלך ירדן עבדאללה, מייחלים לניצחונו ולהמשך שלטונו - חזק ככל האפשר. 

בניגוד לרושם כאילו תוכנית המאה של טראמפ נתפרה כחליפה תוצרת ישראל בידי מקורבי נתניהו - גם הפלשתינים שמרו על קשר קרוב עם ג'ארד קושנר ואנשיו, שבנו את "העסקה". גורם פלשתיני הביע פליאה שנתניהו לא התחזק בסקרים בעקבות הכרזתה.

בתיבת התהודה הצינית של ישראל ערכו השוואה בין מעשה ההפצצה של הכור העיראקי ערב הבחירות לבין מסעות נתניהו, תוכנית טראמפ וכמובן הגול האחרון באנטבה - המפגש עם עבד אל־פתאח א־רחמן אל־בורהאן, שליט סודאן. אבל הסיבה שבגין עשה את הכור כמה שבועות לפני הבחירות ב־1981, כפי שהזכיר שלמה נקדימון, לא היתה כתעלול בחירות אלא החשש שלו שלא ייבחר ויורשו שמעון פרס לא יבצע את הדרוש.

זה מתחיל להידמות למצבו של נתניהו. יש הסכמה כי קיים סיכוי סביר, אם לא גבוה, שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא. לכן, הצעד הנכון הוא לבצע את החלק "הישראלי" בתוכנית טראמפ ולהחיל את הריבונות הישראלית במלואה לפחות על הבקעה וצפון ים המלח. 

היועצים של הצמרת הפלשתינית, שגם עמדו בקשר עם אנשי טראמפ, מכירים היטב מתוך שיחות אישיות את צמרת הקוקפיט - שהפכה לכיסא המפלט - והם למדו מהם שהנטייה הברורה שלהם היא נגד "סיפוח". זאת, למרות התבטאותו של גנץ שהוא מקבל את תוכנית טראמפ. מקבל, אבל לא מדובר על צעד חד־צדדי של החלת ריבונות. 

מבחינת הפלשתינים - צעד חד־צדדי של ישראל יסתום את הגולל על שיחות שלום; מבחינת כחול לבן - לא יהיה סיפוח אבל המערכת תיכנס, כמו בעבר, לדינמיקה של משא ומתן אינסופי ועקר. אם בני גנץ יהיה ראש הממשלה, השלב הבא יהיה שהמשא ומתן העקר יוביל ל"הפרדה", שהיא עוד וריאציה של התנתקות.

ירדן היא המרוויחה הגדולה של התוכנית: יהיה לה קו גבול ברור במערב, יציבות ביטחונית, כסף אמריקני והמשך הסטטוס קוו של אחריותה על הר הבית. מה שנתניהו יכול להרוויח מביצוע מהיר של החלת הריבונות הוא החזרת הדימוי שלו בציבוריות הישראלית ובאזור כאיש החזק, השחקן הישראלי העצמאי. 

נתניהו נקלע למצב שבו הנשיא טראמפ הוא המושל בחלוקת הקלפים, והוא לעומתו, לפתע, בעמדת שחקן משנה. החלת הריבונות משריינת את מעמדה של מדינת ישראל במקרה שכחול לבן תרכיב את הממשלה הבאה, ועד הבחירות היא תחזיר את נתניהו למעמדו כמי ששולט בשולחן הקלפים ולא עושה את הצפוי ממנו. יתר על כן, אם יעלה בעתיד ממשל אמריקני עוין, מוטב להתחיל את המאבק המדיני כשהבקעה בידינו.

מערכת הביטחון לא אוהבת את עניין החלת הריבונות. לאחר הבחירות, אם נתניהו ינצח, העניין יאבד דחיפות ולחצי המערכת ימסמסו את הריבונות. אם גנץ ייבחר, על אחת כמה וכמה. כל זה כאשר ברקע תחזיות לפיצוץ ביהודה ושומרון.

 

החידה של לנדוי: כדי להבין את התנהלות היועמ"ש מנדלבליט, כדאי לנדוד לדברים שאמר השופט המנוח משה לנדוי על ידידו אהרן ברק

מנדלבליט מתנגד למינוי של השר אוחנה לתפקיד מ"מ פרקליט המדינה, עו"ד דן אלדד. הוא מאותת שלא יהיה מוכן לעסקת טיעון או לכל הצעה אחרת בנוגע לתיקי ראש הממשלה - זאת כיוון שנתניהו מאשים שתפרו לו תיקים, ולכן צריך להציף את כל הראיות. כך מדווח מרדכי גילת.
כל זה מתרחש אחרי שמנדלבליט אץ להגיש את כתב האישום ביום של הצגת תוכנית טראמפ, והכל נעשה בצורה מרושלת ופסולה. מה ניתן ללמוד מכך? שמנדלבליט נמצא במוד נקמני וכעוס. יש פה משהו אישי. 

התבטאותו של בני בגין בנחרצות, כי נתניהו יוכל להמשיך למלא את תפקידו רק עד הקמת ממשלה, ובמקביל הוא לוחץ את המסר כי "תוכנית טראמפ" אינה תוכנית מדינית - ככה מהצד כדי לגמד ולהפגין שלא קרה דבר - גם מעוררת את השאלה אם שוב עבר דף מסרים סמוי במערכת המשפטית ובמעטפת המגן הפוליטית־תקשורתית שלה. לפתע נרשמו צפיפות מסרים וראיונות מוזמנים.

ההסבר מצוי בראיון היסטורי שרבים מכירים אבל כבר הספיקו לשכוח, שהעניק לפני קרוב ל־20 שנים מי שהיה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי לארי שביט בעיתון "הארץ" (6 באוקטובר, 2000). רבים כבר חוזרים על המסרים של לנדוי, אך הם רחוקים משיעור קומתו. 

את מה שאמר הנשיא המנוח לנדוי אפשר להביא לבנק. הוא למעשה קטל את נשיא בית המשפט דאז אהרן ברק, גם זאת על רקע ההתמוטטות המדינית והביטחונית שגרם לה ברק אחר, זה שהיה אז ראש הממשלה: "לנשיא בית המשפט העליון גם יש חוש התמצאות מפותח במערכות השלטון בישראל. הוא מצליח לשלוט לא רק במערכת בתי המשפט, אלא גם באקדמיה ובתקשורת המשפטית. הוא מטביע את חותמו האישי על הקהילה המשפטית כולה".

"האיש היקר הזה בשבילי הוא חידה", אמר לנדוי. היחסים הלבביים בין שני הענקים, לנדוי וברק, גם אחרי הקטילה הזאת, הם באמת חידה, ואולי מנדלבליט צריך ללמוד משהו. ראה־ראיתי את השניים ביום שבו ציינו 90 שנה לייסוד בית המשפט העליון, בחצר במגרש הרוסים. לנדוי הגיע בכיסא גלגלים, ואהרן ברק גהר עליו בחיבה. לנדוי הקשיש ליטף את ידו. 

"יש אצל אהרן ברק איזו תכונה שאיננה נראית לי", אמר לנדוי בראיון הזכור. "יש בו איזו עקשנות. וכאשר הוא רואה לנגד עיניו מטרה שבעיניו היא נכונה וראויה, הוא חייב להשיג אותה יהא אשר יהיה".

לנדוי נשאל, האם היעד שלו הוא להשליט את המשפט על כל תחומי חיינו, והשיב: "לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל". והמשיך: מדובר ב"כוח שלטוני וזה בעיניי אינו נכון. זה מוביל למבוי סתום".

ההבדל בין שני הנשיאים מצוי אולי דווקא בנשותיהם. אשתו של לנדוי היתה לאה דוכן, בעצמה עורכת דין משכמה ומעלה. כשלנדוי החל בקריירה שלו כשופט, הוא ביקש ממנה למעשה לחדול מעיסוקה המשפטי כעורכת דין, כיוון שלא יאה שתופיע בפני קולגות שלו. אשתו של אהרן ברק, אלישבע, דווקא עשתה חיל בקריירה שלה כשופטת.

 

שומר על קשר קרוב גם עם הפלשתינים. קושנר // צילום: אי.אף.פי

אהרן ברק הדביק את המערכת כולה במחלה של הכוח השלטוני והמטרה־מקדשת־את־האמצעים. מה שהעיד לנדוי כבר לפני שנים הוא שאין הפרדה בתוך מערכת המשפט וגם גוף כמו הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה הם חלק מ"הדיקטטורה השיפוטית". אמנם ברק עצמו כבר פרש - לכאורה - והוא היה שליט נאור וחם ולבבי, אבל ירשו אותו רודנים קטנים וגסים. 

בסופו של דבר קהילת המשפט כפי שבנה ברק, הורישה לנו יורשים שטוחים וכעוסים מסוגם של מלצר ומנדלבליט. החשיפה לגבי המזימה שמלצר תפר בינו לבין עורך דין סדרתי, כדי שזה יגיש עתירות מוזמנות ובכך יאפשר למלצר וחבריו להגיע להחלטות פוליטיות, היא מדהימה בעיניי. גם הסיפור החמור הזה נבלע בקיר הסאונד התקשורתי.

בתוך המבנה הזה, לא שכח לציין הנשיא המנוח, קיימת שליטה ב"תקשורת המשפטית". ברור שלא התכוון רק לכתבי עת כמו "הפרקליט" או "עלי משפט"; הביטוי הזה כולל בעיקר את סוללת כתבי המשפט, הפלילים ומערכת המשפט. מעליהם פרשני־העל, שעוסקים לא רק באמירות נחרצות לגבי תיקי נתניהו, תוך פיאור כל מי שנלחם נגד ראש הממשלה - מאלשיך ועד שי ניצן; אלא הם גם תמיד שומרים לעצמם את המילה האחרונה לגבי תוכניות מדיניות, מהבקעה ועד ביקוע הגרעין. 

השאלה אם בני בגין ודן מרידור מבינים למה זה רלוונטי. אם אתה בא בהאשמה הקשורה ליחסי ראש הממשלה עם התקשורת, הרי הדרך שבה המערכת המשפטית שעבדה את כל סוללת כתבי התחום לצרכיה היא מעשה חמור ברמות הרבה יותר גבוהות. 

למעשה, נתניהו בא לתת קצת תחרות. לא לנסות חלילה להטות איזה כתב משפטי ולהפיח בו רוח ביקורתית. אם יבדקו, ימצאו כי החל מלפני כ־15 שנה, בוודאי בעשור הקודם, כמעט כל דיווח על שי ניצן ועולם הפרקליטות מציג אותו כאיש מקצוע "מבריק" שנועד לגדולות; ללא הזרם התקשורתי האדיר מנדלבליט לא היה מנהל את החקירות ומחמיר בכתבי האישום ואף נוקט צעדים שמפירים את הדרישות הבסיסיות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 

רק לשם השוואה, כדאי לבדוק כיצד התנהג מנדלבליט בפרשיות אשכנזי־גלנט־הרפז־ברק. הוא תפקד כפצ"ר כאילו הוא חבר בחבורת אשכנזי, לא כגורם משפטי שקול השומר על ריחוק. ברור מהחלטותיו כי טעה קשות בשיקול דעתו מרוב קרבה לרמטכ"ל, והיו כאלה שסברו שהפר את החוק. 

האדם העליון של סטיינר: האינטלקטואל ג'ורג' סטיינר, שהלך השבוע לעולמו, היה מתנגד עקרוני ועיקש לציונות, גם אם בערוב ימיו הגדיר את ישראל כ"נס"

מבקר הספרות והאינטלקטואל ג'ורג' סטיינר נתן להבין, שערכו של העם היהודי ואולי זכות קיומו נמדדים במספר זוכי פרס נובל מתוכו. הוא היה איזה סוג של מתנגד עקרוני לציונות, שאינטלקטואלים ישראלים כמו גם אנשי שלטון וביטחון, אהבו להיכנס איתו לשיח. אני זוכר שבני פלד המנוח סיפר לי פעם על הבוז שלו כלפי סטיינר, שאותו לא היסס לבטא בגלוי בפניו באיזו מסיבת מרעים. אני רק לא זוכר בדיוק מה אמר לו. 

כשהתפרסם איזה מכתב של סטיינר בכתב העת "תכלת" לפני יותר מ־15 שנים, אפילו עזר ויצמן שעוד היה בחיים טרח לענות לו, תוך ציטוט דודו חיים, באמירתו הידועה על מה שקורה ליהודים כשהם מרוכזים יחד בארץ אחת. השבוע נפטר סטיינר, ויש תחושה שמותו לא בא לו פתע - אלא הוא הלך ודעך, הלך ונמוג אל חוסר הרלוונטיות. את האנטי־ציונות הפילוסופית שלו החליפה אנטי־ציונות אנטישמית, גסה ומסוכנת, צמאת דם. 

כניצול שואה שנולד בצרפת והיגר בגיל 11 תוך כדי המלחמה לאמריקה, סטיינר היה זה שפרץ את הדרך לדמותו של אדולף היטלר כאורח מבוקש בעולם המחזאות, הקולנוע והספרות. זה היה בנובלה שכתב ב־1982, "העברתו של א.ה לסן קריסטובל". 

סטיינר כתב על חוליית מוסד שחוטפת את היטלר ונושאת אותו כמו במסע אלונקות בתוך הג'ונגל. תוך כדי, מנסה היטלר את כישרונותיו הרטוריים על לוחמי המוסד: "את לקחי למדתי מכם. הכל. לייחד גזע לעצמו. להגן עליו מטומאה. לנופף לפניו בארץ המובטחת. לטהר את הארץ הזאת מיושביה או לעשותם לעבדים... 'האדם העליון' שלי? מוצר יד שנייה. אשפה פילוסופית משל רוזנברג... הגזענות שלי היתה רק פארודיה על זו שלכם. חיקוי נלעג. צמא. מהו רייך בן אלף שנים בהשוואה לנצח ציון?"

רון מיברג סיפר לפני כמה שנים בטור שלו שכאשר הועלה הסיפור כמחזה בלונדון, הקהל פרץ במחיאות כפיים נלהבות בסוף המונולוג. כותבים רבים בעיתונות המקומית והעולמית היו חותמים על מילותיו של היטלר המשוכתב בידי סטיינר.

אבל שנים אחר כך, בשנת 2003, תיאר סטיינר את ישראל כ"נס מוחלט, חלום מן התופת שהתגשם כבמטה קסם. עכשיו היא מקום המקלט הבטוח ליהודים. אם תתחדש שוב צרה - והיא תתחדש. באחד הימים אולי תיתן ישראל מחסה לבניי ולבני־בניי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו