עיר בלי זיכרון

על שתי רעידות אדמה ניצבת רשימה זו. האחת נמשכה 12 שניות, באגאדיר ב־1960; השנייה נמשכת כבר 60 שנה, והיא "רְעִידַת אֳדָמָה בְּגוּפָם וּבְנַפְשָׁם" של ניצולי אגאדיר ובני משפחתם, כאן בארץ ישראל. אגאדיר היתה עיירת קיט במערב מרוקו, לחופו של האוקיינוס האטלנטי. לפני 60 שנה בדיוק - ביום א' באדר תש"ך (29 בפברואר 1960) - נהפכה למרחב זיכרון חורבתי, כשסמוך לחצות הליל החריד רעש אדמה אדיר את העיר. ברעש החזק בתולדות מרוקו (עוצמה 6.7 בסולם ריכטר) נהרגו כ־15 אלף איש, וכ־35 אלף נפצעו. הרעש כילה שליש מהתושבים, והמיט חורבן על 90 אחוזים מהעיר.

קהילה יהודית גדולה ומיוחדת, שמנתה כ־3,000 נפש, שכנה באגאדיר. 1,500 מתוכה נהרגו באסון, 200 יהודים נעדרים. מעט מאוד נכתב עד היום בנוגע לאשר אירע. ניצולת האירוע, אורנא בזיז (בספרה "הגדת אגאדיר"), וכן ניסים קינן, חקרו בנושא.
60 שנה חלפו מאז אותו רעש מושקט, ובאשדוד אני פוגשת את קבוצת יוצאי אגאדיר, בהנהגתו של מוריס אוחיון, יו"ר העמותה. עוצם־הלב האגאדירי חודר אלי מייד בהיכנסי לחדר. נראה כי ליהודי העיר "זהות אגאדירית" מיוחדת במינה, ועל אופי הקהילה מעידים הניצולים: "היהודים חיו בעיר עם המרוקאים, עם הצרפתים (שהיו דומיננטיים בעיר), עם הנוצרים, עם המוסלמים, גרנו במעורבב, לא ב'מלאח' (כינוי לרובע היהודי בערי מרוקו), באגאדיר לא היו גטאות יהודיים. לא היתה כפייה דתית. החיים לא דמו לשום מדינה ערבית אחרת ולשום עיר במרוקו. אגאדיר היתה מודרנית, מערבית לחלוטין, עם מנטאליטה אירופאי. היהודים היו משכילים מאוד. השפה הדבורה היתה צרפתית, ללא ניב יהודי מקומי כבערים ערביות אחרות". 

"העיר שכנה לחוף הים כריביירה, מזג אוויר נהדר, עשירה בתרבות, תיירות, בתי מלון, מסעדות", מחדד אוחיון, "הכל מותר באגאדיר, כולל בתי בורדל. העדה דמתה בלבושה, בדיבורה ובאורחותיה לנוסח האגאדירי יותר מאשר ליהודי המסורתי. בקושי חבשו כיפות. יש האומרים ברוע כי בשל כך חרבה הקהילה".

 

"החיים שם לא דמו לשום מדינה ערבית אחרת". מפגש יוצאי אגאדיר // צילום: לירון מולדובן

 

יצחק גל: "היהודים היו מאוחדים ומעורים בסביבה הכללית. העירוב תבע מכולם לכבד איש את רעהו. המוּפתי מהמסגד נהג לברך בבית הכנסת. כך חיו יחד בני כל הדתות, כל העמים, באהבה גדולה".

במפגש ניכרת הברית האגאדירית של הקהילה יוצאת הדופן הזו. עד היום נושאים את מראות וריחות המוות של עירם. והם פותחים בפניי את ליבם החם, והרעד נע חליפות מן האדמה אל הנשמה. סוזן מלול, אישה אצילית, מספרת לראשונה בדמע את סיפורה שטמנה בנפשה: "60 שנה לא סיפרתי אף לא לילדיי, עכשיו הכל חוזר אלי: הייתי בת 18, עבדתי באגאדיר באזור החדש ובסיום העבודה חיכיתי לאוטובוס על מנת לנסוע לדודתי שגרה בשכונה הוותיקה בעיר. האוטובוס עצר בתחנה. הנחתי רגלי על מפתן האוטובוס, ולפתע קול פנימי גרם לי להסס; והנהג מפציר בי, 'גברת, את עולה או לא עולה?' ולא עליתי. ויתרתי על הביקור, ותחת זאת נסעתי לבית הוריי בעיר הסמוכה, אינזגן.

"אינזגן רחוקה מאגאדיר כעשרה ק"מ, הרעש הורגש בה. מייד ביקשנו אחי ואנוכי להגיע לאגאדיר לבדוק לשלום קרובינו. הכל היה תוהו ובוהו. נאלצנו ללכת ברגל קילומטרים רבים בלילה. הגענו לאגאדיר ולפנינו נגלתה ממלכת המוות: פצועים מוטלים, איברים קטועים, גוויות שרועות. הגענו לבניין של דודתי, והרי הוא תל הריסות. על ההריסות יושב אדם: 'מה לכם כאן?' שואל, 'אין לכם מה לחפש, כולם למטה...' ואכן לא מצאנו ניצולים ממשפחתי. כולם נספו: דודיי, ילדיהם, סבתי. סך הכל 120 איש ממשפחתי". 

"60 שנה לא סיפרתי דבר", אומרת לי בשיחה נוספת סוזן, "ומאותה עת שסיפרתי לך, הרי איני יכולה להפסיק לחשוב ולחלום על כך".

 

ריצת הַלֶחֶם
יאיר ישראל היה בן 14 בעת האסון: "בליל הרעש שהִיתי בבית עם הוריי וארבע אחיותיי הצעירות. מתוך שנתי חשתי שאני נשמט מטה־מטה. הבניין כולו קרס ונבלע כלא היה. התעוררתי למצב כאוטי. חושך מוחלט. גיששתי ידיי באפלה, וחשתי רק אבנים. פילסתי דרכי, בבקשי צוהר נשימה. מצאתי פתח אוויר, ובעשר אצבעותיי הרחבתי אותו והצלחתי להשחיל גופי החוצה. אבי היה נתון בהלם מוחלט, ולא מתפקד כלל. אמי הפקידה בידיי את אחותי הקטנה, בת תשעה חודשים, ואחותי בת ה־3, למשותן עימי החוצה. אני מחלצן. חוזר פנימה. אמי בוכה, את שתי אחיותיי הנוספות איננו מאתרים. אמי צועקת שאינה זזה בלעדיהן. אני מבטיח לה שאשוב לחפשן. בחוץ שוררת זוועה. 

"אוויר אגאדיר נמלא ענני אבק ואימה. ישבנו לשפת הכביש, אנשים הדליקו מדורות, וכך העברנו את ליל הבִּיעוּתִים עד בוקר, מעכלים את ממדי האסון. אמי מקוננת, אבי במצב פוסט־טראומטי. עם שחר חזרתי לחורבן הבית. לשווא קראתי בשמותיהן של אחיותיי הנעדרות. צחנה אחזה באוויר, חרדה אחזה באנשים. בחלוף השעות החלו השלטונות בריכוז הניצולים במחנה פליטים". נוסף על שתי אחיותיו שנקברו תחת ביתן, איבד ישראל עוד 54 בני משפחה באסון.

 

מכה אנושה לקהילה היהודית. ישיבת חב"ד באגאדיר // צילום: באדיבות הרב שניאור זלמן ברגר

 

בהיותו בן 14 במחנה הפליטים באגאדיר רץ 8 ק"מ על מנת להביא למשפחתו לחם. ישראל מכונה בקבוצה "פורסט גאמפ", לפי שמאז אותה ריצה לא חדל. כמה אירוני שלאחר עלייתו ארצה עבד כטרקטוריסט בעבודות עפר. בתאונת עבודה נפצע קשה וכדי לשקם עצמו עסק בריצה. בגיל 75 הוא עדיין משתתף במרתונים, ובעבר אף רץ את כל שביל ישראל כדי לגייס כספים להנצחת אגאדיר.

מוריס אוחיון: "במועד האסון למדתי בקזבלנקה, הייתי כבן 19, פעיל במחתרת היהודית במרוקו לעלייה בלתי לגלית לא"י. כל משפחתי, הוריי וששת אחיי היו באגאדיר. בנס ניצלו כולם. אמי יצאה מהבניין וזה קרס אחריה. אבי חזר מעבודתו חצה בדרכו את גשר ויל־נובל, סב אחור והגשר אַיִן".

כיום בכל מרוקו כולה כ־3,000 יהודים. באגאדיר כ־23 משפחות בלבד. אך בשנות ה־50 במרוקו קהילה עצומה של מאות אלפי יהודים. בית חב"ד הראשון בעולם הוקם במרוקו. ההיסטוריון שניאור זלמן ברגר זורע אור על הפרשה מזווית זו, בספרו "תולדות חב"ד במרוקו" (חזק, תשע"ז). 

לצד הישיבה הגבוהה של חב"ד בקזבלנקה, הוקמה באגאדיר ישיבה נוספת בתנאי פנימייה לצעירים בגילי 13-7. בליל האסון קרס בניין הישיבה על תלמידיו ומוריו. היה זה הלילה הטרגי של מדינת מרוקו, של יהדות מרוקו ושל חסידות חב"ד במרוקו. 
מישל חיון: "אבי, יעקב חיון, היה סוחר אמיד והשתקע באגאדיר. בן דודי, יהודה שטרית, היה רב העיר. ביתנו היה מפואר מאוד, כולל ריאד (חצר פנימית) עם מזרקות, גנים. אירועים רבים נערכו בחצר ביתנו, לרבות של מוסלמים ונוצרים. הישיבה הוקמה על מגרש בבעלות אבי, שתרמוֹ לחב"ד. כפי הנראה במועד הרעש שהו בישיבה יותר מ־60 תלמידים (ילדי אגאדיר ישנו בבתיהם). עשרות מתוכם נהרגו.
"הייתי חי יחיד בין מתים רבים... לאחר שניצלתי חשבתי שכל העולם חרב ולא רק אגאדיר". תחושה זו, המביעים ניצולים רבים, ביטאו חַיִּים חֵפֶר וחַיִּים גּוּרִי: "בְּאַגְדִּיר שָׁקְעָה הָעִיר / עֲלֵה הַיָּם.../ דְּרָכִים שְׁוָקִים וַחֲנוּיוֹת וּבְנֵי אָדָם... / הָהָר נִבְקַע וְהַמִּישׁוֹר לְפֶתַע קָם / הוֹ אֱלֹהִים רַק אֶל תַּחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם". 

 

אבלו של המלך

לאחר האסון שלח הרבי מלובביץ' את הרב שלמה מטוסוב על מנת לפקח על מלאכת החילוץ של תלמידי חב"ד, ולדאוג לקבורת המתים. מטוסוב ביקר באגאדיר פעמים מספר עד להבאת אחרון ההרוגים לקבורה ושלח תכתובות לרבי, ובהן רשימה חשובה שנתפרסמה בספרו של ברגר: "מטוסוב ערך רשימה מדוקדקת של התלמידים, שנתעדכנה על ידיו תדיר: מי בחיים. מי נפצע. מי נעדר. מי הועבר לאימוץ וכדומה. הבנתי את ערכה ולכן פרסמתיה. ואכן, מייד כשיצא ספרי, החלו להגיע פניות מצד המשפחות". 

אחת הפניות הגיעה מיעל אוחנה, שביקשה לחפש את דודהּ, מסעוד אוחנונה, שעליו נכתב ברשימה כי הוא נעדר. ניצולים מעידים כי נותר בחיים. בהצלבה לרשימת הנספים של עיריית אגאדיר, נתגלה כי אוחנונה לא נמנה עימם; פנייה נוספת נתקבלה ממימי לוי (גיסתו של דוד לוי), המחפשת את אחיה האבוד. כך למעשה החל פרויקט לאיתור הילדים הנעדרים. 

ברגר: "לאחר הרעידה שרר באגאדיר גיהינום של ממש. בהתארגנות ממשלת מרוקו הועברו לאימוץ ילדים יתומים, או ילדים שלא ידוע מה עלה בגורל הוריהם. חלקם נמסרו לבלגיה, לצרפת. ילדים אבודי אגאדיר קיימים לא רק מקרב הקהילה היהודית כמובן, אלא גם נוצרים ומוסלמים. בסופו של דבר, רוב ההורים היהודים מצאו את ילדיהם שנותרו בחיים. אך משום מה חלק מהילדים לא הוחזרו למשפחותיהם המקוריות. להערכתי, מדובר בכמה משפחות בודדות".

 

מכתבו של הרב מטוסוב אל הרבי מלובביץ' לאחר האסון // צילום: באדיבות הרב שניאור זלמן ברגר

 

ברגר מזים את השמועות שלפיהן היו כביכול חטיפות של ילדים. בדומה גם מוריס אוחיון: "כפעיל 'אגוז' הורו לי לסייע בסיווג ילדים ניצולים: מי יהודי, מי נוצרי, מי מוסלמי. ארבעה ימים מיינתי ילדים, בעיקר לפי השפה וחיתוך הדיבור. שרר כאוס אדיר. ידועה ויויאן פרץ, למשל, שאומצה על ידי משפחה קתולית מבלגיה, וחיה כנוצרייה. כעבור שנים נודע לה כי אמה בחיים, והיא עלתה עימה ארצה. יש כנראה עדיין מעט ילדים נעדרים".

לאחר האסון פונתה אגאדיר משארית תושביה מפאת מחלות ומגיפות. כוחות ההצלה עמדו חסרי אונים נוכח ממדי האסון, מתנדבים יהודים הובאו לסייע בהוצאת הגופות ובהבאתן לקבורה בבית העלמין היהודי. "מלך מרוקו, מוחמד החמישי, אהב את הקהילה היהודית מאוד", מספרת מלול, "בביקורו באוהלי הפליטים פנה ואמר: 'האֵבֶל שלכם הוא גם האבל שלי'". בתום החילוץ הורה המלך שלא לשקם את האתר, אלא לכסותו ולהותירו שומם. העיר נעתקה ממקומה המקורי ונבנתה מחדש במרחק מה. אגאדיר העתיקה היא כיום עיי חורבות ובית קברות אחד גדול. 

האסון באגאדיר קיבל גם ביטוי אמנותי, כאשר במסגרת תערוכה שאצרה סמדר שפי במרכז לאמנות עכשווית ברמלה הוצג "פֵּנִינְסוּלָה" (זרוע יבשה החודרת לים) - מיצב שיצרה דגנית בן־אדמון. המיצב מיוסד על אותה רעידת אדמה, שבה נמחתה כל משפחתה של בן־אדמון, זולת סבתה. מספרת בן־אדמון: "הגם שכל חיי הייתי קרובה מאוד לסבתי, היא לא שיתפה אותי, נשאה כסוד מחריש את האסון. לא רצתה שנחיה בעצב. אך למרות שהטרגדיה לא דוברה, היא נטמעה כטראומה בין־דורית. זה שנים שסבתי כבר דמנטית, ואין מי שיזכור. חשתי צורך לשאת את הזיכרון עבורה". 

בשונה מן "הגרניקה" (פיקאסו), ב"יד־הזיכרון" של בן־אדמון אין עוויתות או קטיעות, כמו מבקשת היוצרת לספוג ולרכך את הטלטלה. סרטו של ז'אק בן סימון, הכולל צילומים דוקומנטריים מאתר אגאדיר, הוקרן בחלל התערוכה. רק לאחר העבודה התרגשה בן־אדמון לגלות כי יוצר הסרט הוא קרוב משפחתה. 

 

על הזוֹעוֹת ועל הזְוָעוֹת
רבים מהניצולים חיו את האסון שנים רבות בדממת ליבם הבוער. רעידת אגאדיר חושפת גם חוויה של מחיקה והדחקה. מדוע הושתקה בתודעה הישראלית? "כפי שבקרב ניצולי השואה היה הכאב גדול מכדי לבטאו, כך גם בקרב ניצולי אגאדיר היה קשה לעבד את האסון והיגון", משער ברגר.

אוחיון: "האגאדירים צנועים מאוד, לא הבליטו את עצמם ולא את אסונם. בנוסף עלי לומר בכנות כי ליהודי אגאדיר היה טוב מאוד. הם נקשרו לסיר הבשר, מעולם לא היתה להם נכונות לעלות ארצה. גם לאחר האסון חלק גדול עבר לקנדה, לצרפת, מעט עלו לישראל. כלומר נוצר פיזור של קהילת הניצולים והאסון לא זכה לתהודה. אמנם חלק מניצולי אגאדיר חיים כיום באשדוד, שפועלת רבות להנצחת הקהילה, אך ההתעוררות חלה רק בעשור האחרון". לכך שייכת האנדרטה באשדוד שיצר האמן והארכיטקט מוריס חיון (אחיו של מישל לעיל), וכן התוכניות להקמת מוזיאון לתולדות אגאדיר.

 

רשימת הילדים הנעדרים // צילום: באדיבות הרב שניאור זלמן ברגר

 

בהיבט הפרטי, נראה כי הניצולים חיו בשתיקה רועמת באשר רצו להנחיל חיים של תקומה ולא של חורבן, חיים של ישות ולא של אובדן. בהיבט התודעתי, ייתכן כי הדחקת אגאדיר בחברה הישראלית נעוצה גם ביחס הכולל לתרבות יהודי מרוקו. רעש אגאדיר המושתק הוא אולי חלק ממרכיבי זהות שהוחלשו בנוגע לעולי צפון אפריקה בישראל. 60 שנה חלפו מאז האסון הכבד. כמו אגאדיר עצמה עיר שנמחתה, שנים רבות מדי נמחה זכרה. 

תופעת טבע זו של רעד־אדמה מכונה במשנה זוֹעָה, לפי שהאדמה זָעָה ומזדעזעת, ומבטאת את עוצמת הבריאה ואון האל: "עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת (ובכתבי־היד: 'זוֹעוֹת'), וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת - אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם" (ברכות ט, ב). ועל כוחו של אדם לחיות מן ההריסות, להתמודד עם הזועות והזוועות כגלעֵד של תקומה ויצירה - אומר ברוך האדם מלא גבורה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו