המפגשים שלי עם נשיא מצרים, מוחמד חוסני מובארק, התפרסו על פני 30 שנה. האחרון שבהם התקיים בספטמבר 2010, כארבעה חודשים בלבד לפני שהודח. כמעט אחרי כל ראיון, ל"מעריב" ואחר כך לערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, המשכנו לשיחת "אוף דה רקורד", שלא לפרסום. גיליתי מנהיג ערבי שהיה סקרן להבין את המציאות הישראלית, מנסה, ולרוב מצליח, לפענח את כל האישים הישראלים שפגש בארמונו, ומייחל לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים כדי ש"אפשר יהיה לחמם עוד יותר את היחסים בינינו".
כיוון הטיסה - מערבה: מובארק היה בתחילת שירותו הצבאי טייס של מטוס הפצצה כבד. קיימת התאמה בין הדימוי המקובל של טייס מפציצים לבין דימויו של מובארק ב־30 שנות כהונתו: איטי. שקול. מחושב. לא לוקח סיכונים מיותרים.
במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, פיקד מובארק על טייסת מפציצים, שהוצבה בבסיס חיל האוויר המצרי בקהיר מערב. כשנודע למובארק כי חיל האוויר הישראלי משמיד את כל שדות התעופה בסיני הוא לא היסס לשנייה, החליט למלט את הטייסת ופקד עליה להמריא מערבה, לכיוון לוב, ליתר ביטחון.
הזהירות השתלמה, ובמלחמת יום הכיפורים הוא כבר פיקד על חיל האוויר המצרי, הוכתר כגיבור מלחמה ודרכו אל הנשיאות, דרך משרת סגן הנשיא, נסללה.
"הפרה הצוחקת": הראיון הראשון עם מובארק נערך כשהייתי הכתב לענייני ערבים ב"מעריב" והוא כיהן עדיין כסגן של סאדאת. סגן נשיא במצרים הוא שם נרדף לאישיות חיוורת, נעדרת סמכויות של ממש, שמותר להריץ בדיחות על חשבונה ואף להדביק לה כינויי גנאי. הכינוי של מובארק בפי הליצנים היה "לאבאש קירי", הפרה הצוחקת, שמאוירת על אריזת הגבינה המותכת.
מובארק כמפקד חה"א // צילום: אי.פי
נדמה לי שהסכים להיפגש מפני שרשמתי בטופס הבקשה שהראיון יתנהל בשפה המצרית המדוברת. מובארק שלט באנגלית, אבל העדיף להתנסח בראיון ראשון עם האויב לשעבר בשפת האם שלו. כשפניתי אליו מתוך הרגל "מיסטר ווייס פרזידנט" הוא הזדעק מייד: "מא נִתְכָּלָמְש עָרָבִּי?" כלומר: לא נדבר בערבית?
אחרי שעברנו למצרית מדוברת השאלה הבאה היתה: "למה דווקא אני? הרי אני רק סגן נשיא". "יום אחד אתה תהיה הנשיא", השבתי. הוא שתק.
שנה אחרי הראיון הזה, סאדאת נרצח על בימת הכבוד של המצעד הצבאי בקהיר, ומובארק התמנה לנשיא מצרים. הבדיחות ברחוב על חשבונו פסקו די מהר, וייתכן שמאז אותו ראיון ראשון כסגן נשיא, אפילו שמר לי אצלו פינה חמה למפגשים הבאים.
בשליחות רבין: מבין כל המנהיגים הישראלים שפגש בחייו, והוא פגש כמעט את כולם, מובארק אהב והעריך מאוד את יצחק רבין. גם בגלל עברו הצבאי, ואולי עוד יותר בגלל שחתם על הסכם אוסלו, שהיה אמור, להבנתו של מובארק, לסיים את הסכסוך עם הפלשתינים ולשחרר את האומה הערבית מן המחויבות המתמשכת לתמוך בהם (את ערפאת, כזכור, כינה בן כלב, כאשר היסס לחתום על הסכם הביניים עם ישראל).
הוא השביע אותי לשמור בסוד כיצד ניסה לסייע לרבין להגיע להסכם שלום גם עם סוריה. "יום אחד רבין התקשר אלי. אמר שחייב לדבר איתי אבל לא בטלפון. אמרתי לו: קח מטוס ותבוא. רבין הגיע אלי בבוקר. ביקש שאדבר עם אסד. נעניתי מייד. טסתי לדמשק. ישבתי שעות עם אסד. הוא היה עקשן מאוד. נאלצתי להודיע לרבין: זה לא ילך". "דיר באלאק", הזהיר אותי מובארק, "זה אוף דה רקורד. אם זה יתפרסם, לא ניפגש עוד".
שרון ושני כבשים: במצרים העריכו מאוד את שרון, גיבור הצליחה במלחמת יום הכיפורים, וגם קצת פחדו ממנו. כשביקר שם באחת הפעמים, עוד בתפקידו כשר החקלאות, והניף באוויר מעדר כדי לחפור גומה ולטעת עץ, כל המצרים שסבבו אותו מיהרו לתפוס מרחק.
שרון, כראש הממשלה, לא התאמץ לייצר כימיה עם מובארק. באחד הראיונות טען מובארק באוזניי כי שרון אחראי לכך שלא נוצרה ביניהם "מערכת יחסים חמה", אבל בכל זאת הקפיד בכל פעם להתעניין בשלומו: "הוא אוכל יותר מדי", אמר, "זה לא בריא. הוא צריך לרדת במשקל". "אנסה למסור לו", עניתי; "מדוע הוא לא עושה ספורט?" שאל, "אני משחק סקווש"; "שמעתי", גחן לעברי כממתיק סוד, "שהוא אוכל בכל יום כבש (חָרוּף) שלם..." "אולי אפילו חָרוּפֵיין, אדוני הנשיא", כלומר: שני כבשים. "חָרופֵיין???!!!" צחק מובארק. התפקע מצחוק.
הטעויות הגורליות: במאי 2009 נפטר באורח פתאומי נכדו הבכור של מובארק בן ה־13, שנקרא מוחמד, על שמו. נשיא מצרים, איש גדול, מרשים בנוכחותו ומטיל מורא על סביבתו, היה גם איש משפחה מסור, והתרסק לחלוטין כשהגיעה אליו הבשורה. מרוב צער אפילו לא השתתף בהלוויה.
שלחתי לו מכתב תנחומים וקיבלתי מכתב תשובה שמתאר עד כמה נגע לליבו. האירוע הטראומטי הזה, שהכניס אותו לדיכאון עמוק, סדק לדעת יודעי דבר את כושר השיפוט שלו וגרם לו לעשות שתי טעויות, שאולי חרצו את גורלו. האחת, כאשר לא האזין לקולות המפגינים, בעיקר בשנה האחרונה לכהונתו, שביקשו ממנו לא להעמיד עצמו לכהונה נוספת ולא להוריש את הנשיאות לבנו, גמאל. אילו עשה כן היו מניחים לו לסיים חייו בשקט ובשלווה בחוג משפחתו.
הטעות השנייה, קשה עוד יותר. 25 בינואר 2011 היה יום חופש במצרים. אנשים גדשו את הרחובות. שירותי הביטחון, כמנהגם, שאלו את מובארק אם להתיר קיום הפגנות מסוג אלו שתוארו לעיל. אילו השיב בשלילה, היו חוסמים את כל הדרכים המובילות לכיכר תחריר ומפזרים התקהלויות, אבל הוא, אולי בפיזור נפש של דכדוך - אישר. התוצאה: נחלי אדם זרמו אל הכיכר, וכשזו התמלאה - כבר אי אפשר היה להוציא אותם.
המלחמה האחרונה: במשך 30 שנה כיבד מובארק את הסכם השלום עם ישראל ולא הפר אותו אפילו פעם אחת, למרות עליות ומורדות ביחסים. אבל בתמרונים השנתיים שעורך צבא מצרים, ישראל היא עדיין ה"אויב".
שאלתי את מובארק: "עשיתם שלום איתנו, אבל מדוע קני התותחים שלכם עדיין מופנים מזרחה?"
פניו התכרכמו. הוא הניף את כף ידו וחבט בה בכל הכוח בשולחן שלפניו: "אני איש צבא", אמר, "אני יודע מה המחיר הנורא שגובה מלחמה משני הצדדים, ואני אומר לך, שכל עוד אני חי לא תהיה עוד מלחמה בינינו. תם עידן המלחמות", אבל תשובה לשאלה לא קיבלתי.
