אדם לא זז ממקומו בשני מצבים - כשטוב לו וכשהוא מיואש. הרי כשהחיים מאירים לנו פנים אנחנו נאחזים ברגע, מאחלים "רק שיישאר ככה" - ונהיה מאושרים.
כשרע לנו, אנחנו זזים בחיפוש אחר פתרון. זה לא קל, אבל אלו הרגעים שבהם צומחים. יש בהם תנועה והתחדשות, יוצאים מהם בסוף דברים טובים. אולם במצב של ייאוש, בניגוד לשני אלו, אנחנו גם סובלים וגם לא מתקדמים. רע לנו אבל אנחנו לא משנים. אפילו לא מנסים.
מערכת הבחירות הבלתי נגמרת הזו הובילה אותנו ל"סטייט אוף מיינד" שאין בו שום תועלת - ייאוש הוא אפטיות משתקת. גם אני, שחייתי ונשמתי פוליטיקה ברוב חיי הבוגרים, שיש לי דעה על כל עלה נידף ונסערת מהדברים הכי שוליים, מוצאת עצמי מתעניינת בבחירות האלו כמו בנדידת הציפורים. עם זאת, השבוע משהו בי התעורר, חטפתי עצבים.
העובדה שערב בחירות שלישיות, מדברים על בחירות רביעיות - מוציאה אותנו סמרטוטים. המנהיגים שלנו חושבים שנצא להצביע לא משנה מה, שאנחנו עדר בלי כוח ויכולת הרתעה. והאמת? הם צודקים. אנחנו מסונדלים. אז נגיע היום מותשים לקלפי, נעקם פרצוף על מי שחושב שאם הוא לא מצביע - הוא משפיע. נחשוב אותו לחסר אחריות במקרה הטוב, ומטומטם במקרה הרע, נסביר לו שהוא פשוט נותן את הקול שלו למישהו אחר, שאין ברירה, כמאמר הפתגם: "אם תטיל מימיך על הצבא הוא יירטב, אם הוא יטיל מימיו עליך - תטבע".
בואו נדבר דוגרי - הם מחזיקים אותנו בני ערובה, כי אנחנו מפחדים מממשלה של ערבים, או חרדים, או שמאל שיחזיר חצי מדינה. אבל אתם יודעים מה? אפשר להפחיד אותם בחזרה. אפשר להודיע להם שהתפכחנו. שלא כדאי לקחת אותנו (שוב) כמובן מאליו, שזו הפעם האחרונה שאנחנו מגיעים לקלפי. הם צריכים לדעת שאם לא ימצאו פתרון בסבב הזה, אנחנו לא נצא מהבית כדי לתת להם כיסא. שמחכה להם שביתה שכמוה עוד לא נראתה, שירגישו על בשרם את ה"לא נודע". בואו נגלגל אליהם את הכדור בחזרה. שידמיינו את עודה בקבינט ובישיבות ממשלה. או אז (אולי) הם יגיעו לפתרון ויהי מה. בחירות נוספות אינן גזירת גורל. כאילו שכחנו שאנחנו הריבון פה - לא נתינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו