כבר שבועיים שירון גינדי, נשיא לשכת יועצי המס בישראל, לא ישן. הוא ידע היטב מה מצפה לו ולשותפיו למאבק, והכיר את המספרים המדאיגים שכמעט נדחקו לשוליים בסחף מסיבות העיתונאים, העדכונים והדיונים הדחופים: בצל ההתמודדות עם נגיף הקורונה, יותר ממיליון איש ואישה בישראל הפכו מובטלים בתוך פחות מחודש. אליהם הצטרפו 500 אלף עסקים עצמאיים ורבבות עוסקים פטורים ממס, שנותרו ללא מקור פרנסה.
"ההיגיון של משרד הבריאות הוא השבתת המשק כדי למנוע הדבקה", אמר גינדי (54) ביום שני השבוע, בדרכו למשכן הכנסת בירושלים, כשלצידו ארגונים המייצגים את הסקטור העצמאי בישראל, "רק שבקצב הזה מה שינצח אותנו בסוף זו לא הקורונה, אלא האסון הכלכלי שאנחנו צועדים אליו כמו אל התהום". בערב אותו יום בישר כחלון על תוכנית סיוע כלכלית למגזר העסקי בישראל - אבל מבחינת גינדי והמוני עצמאים, זו אפילו לא טיפה בים.
"כרגע מופקרות למוות יותר מ־500 אלף משפחות של עצמאים, וזה לא כולל את העוסקים הפטורים ממס, שאת מספרם קשה להעריך", אומר גינדי, "אנחנו צועדים אל עבר אסון כלכלי. בקצב הזה, בסוף המשבר הבריאותי לא יהיו פה עצמאים שיחזירו את המובטלים לעבודה".
מה יקרה בעוד שבועיים?
"ההערכות שלנו הן שלפחות 50 אחוזים מהעצמאים לא יוכלו לחזור לאותה המתכונת בעוד חודש. כבר בנקודה הזו 20 אחוזים מהעצמאים לא יחזרו למשק. אם אנחנו רוצים שהמשק הכלכלי ימשיך לפעול, אנחנו חייבים שהמגזר העסקי יעמוד על הרגליים בסוף הקורונה".
אחרי הקורונה, הכלכלה היא שתפיח חיים במדינה.
"ברור. ולכן אין זמן. המדינה היתה צריכה כבר אתמול לסייע למעסיקים, לעצמאים במשק. השכירים והעצמאים עובדים יד ביד, אם קבוצה אחת מהן תופקר למוות, היא תפיל את השנייה. אנחנו נלחמים על החיים שלנו. כל יום שעובר הוא קריטי. אנחנו צועדים לקראת אנרכיה. אם העצמאים לא יעמדו על הרגליים בסוף משבר הקורונה, תהיה פה ביזה ברחובות. אנחנו נגיע לתקופת האבן.
"יש 80 מיליארד שקלים למאבק נגד הקורונה. הפתרון שהממשלה הציעה הוא 6,000 שקלים פיצוי ישיר לעצמאי - אבל רק בתנאי שהוא מרוויח 16 אלף ברוטו לחודש. אין בעל עסק שישרוד עם הסכום הזה, בטח כשיש לו הלוואות, חובות לספקים ומשפחה לפרנס".
מה לדעתך הפתרון?
"צריך לכונן מודל פיצוי כמו בשעת מלחמה ולפצות את העסקים על ההפסדים שלהם, ממש כמו במתכונת של צוק איתן. בד בבד, המדינה צריכה להשתדל להקפיא הוצאות עד כמה שניתן - לדחות ארנונה, משכנתאות, הלוואות, גביית חשמל. כל זה רק בשלב ראשון. הצעד השני אחרי שעשינו את זה הוא להתכונן למלווה למלחמה בקורונה, כמו בימי מלחמת לבנון הראשונה. כל מי שיכול לסייע יצטרך לתרום, וכך גם העסקים הגדולים והחברות גדולות, זה מה שיכניס מיליארדים למשק".
"צונאמי של צ'קים"
אחד מאותם עצמאים שאליהם מתכוון גינדי הוא יוני בן הרוש (30), שעד להחלטה לסגור את השווקים ניהל עסק מצליח בשוק מחנה יהודה בירושלים. "את ההשלכות של הקורונה חוויתי כבר לפני חודש וחצי, כשגבולות החלו להיסגר, עד שהתיירים נעלמו מסמטאות השוק", הוא מספר, "המכירות ירדו בהדרגה ובעקביות, וזה הורגש בקופה בסוף היום".
בן הרוש הקים סטארט־אפ קולינרי ראשון מסוגו בדוכן המזון "אדאן" בבעלותו, שבשלל דרכים יצירתיות החזיר את הלחוח התימני לקדמת הצלחת. "התיירים עפו על זה. 10,000-8,000 איש פסעו על פני החנות שלי. הייתי על הגל, רק שכבר לפני חודש שילמתי את השכירות בשיניים, העסקתי שישה עובדים. רצה הגורל, ושבוע לפני שכל הסיפור עם הקורונה התפוצץ, פתחתי חנות נוספת שהשקעתי בה 250 אלף שקלים".
צוות "פשוט לעבוד"
בשבועיים האחרונים החנות שלו נעולה. הוא מפחד. "מדובר בכדור שלג מתגלגל שיגדל לממדים שבהם כבר לא יהיה אפשר לעצור אותו. כשאני לא משלם לבעלת הדירה, היא מתקשה לשלם את ההוצאות שלה, העובדים שלי לא יכולים לעמוד בתשלומים וחוזר חלילה. בזמן הזה, כולנו שרשרת של המוני בני אדם שנכנסים לכאוס כלכלי. אם אנשים יתאבדו בגלל זה, אני מרגיש שהם כבר היו מעדיפים למות בגלל הקורונה. כל התחזיות מתריעות שאנחנו בדרך לשם".
הוא אב לשלושה, שתלויים בו כעת יותר מתמיד. "אני משלם מזונות, ולא יודע כמה אצליח עם ההסדר מול ביטוח לאומי. השכירות בחנות אחת עולה לי בכל חודש 16.5 אלף שקלים. חשבתי שאוכל לעשות שליחויות, אבל השוק סגור. החנות השנייה שלי נמצאת מול ישיבה, שגם היא נסגרה. הקופה היומית שאני עושה שם היא 350 שקלים - וזה מה שעולה להחזיק עובד אחד בלבד".
אתה ישן בלילה?
"אני משתדל. תראי, אני בחור צעיר, לא איזה איש עסקים שהגיע לשוק עם גב כלכלי. הייתי איש קבע בחיל האוויר, ואת כל המענק שקיבלתי מצה"ל השקעתי ביוזמה שלי. ביום טוב הייתי מוכר כמות לא מבוטלת של לחוח, ועכשיו צ'קים בסכומים של עשרות אלפי שקלים ירדו לי מהחשבון. אני גם צריך לסייע להורים ולמשפחה שלי. נותר לי רק לקוות לטוב".
מה אתה רוצה שיקרה ביום שאחרי המשבר?
"הייתי רוצה שכל המדינה תכיר את העסק שבו השקעתי את דמי, את תשוקתי. שכאשר אנשים יגיעו לשוק, הם ייכנסו לחנות ויעזרו לי להתגבר על המפלה הכלכלית שממתינה לי".
אחד הקורבנות הראשונים של הקורונה היה ענף המסעדנות. רונן ארדיטי (50), לשעבר מנכ"ל איגוד המסעדות, הזהיר כבר לפני חודש שעל תחומים מסוימים חייבים להגן מהפגיעה הכלכלית הצפויה - למשל על פרויקט "מתכון לחיים" בניהולו, שהתקיים תחת עמותת דואליס וחיבר בין אוכלוסיות מוחלשות לבין עסקים. עם התפשטות הנגיף נעצר הפרויקט ברגע אחד. "סיפקנו פתרונות תעסוקה משני חיים עבור אנשים שעד אז לא היה להם אופק. הם מצאו מסגרת והפכו לנכס. השקענו בהכשרה שלהם מעט יותר, אבל היא היתה כדאית. עכשיו חלקם הגדול נזרק לרחובות".
ההתמודדות עם המשבר השיבה אל התודעה את העמותות וארגוני החברה האזרחית, שרבים מהם חדלו לפעול. "המשבר הנוכחי רק מעצים את חשיבותו של המגזר השלישי", מציין ארדיטי, "הוא נמצא פעמים רבות בוואקום של מדיניות רווחה שדורשת התייחסות".
מה יקרה לצעירים שנפלטו לרחובות?
"לרובם אין בתים לחזור אליהם, חלקם האחר נטול משאבי התמיכה האנושיים שיוכלו לסייע. רווחה פירושה שהצד החזק מעניק לאחרים. מסעדה שמקבלת צעיר כזה, ומעבירה אותו הכשרה מעמיקה יותר מהרגיל, היא עסק חזק שיכול להרשות לעצמו. אבל צריך לזכור שיש משהו גדול מכל ערך כלכלי, וזה בן אדם עובד, מתפקד, חיוני לעצמו ולחברה. כרגע כולם ללא יוצא מן הכלל הולכים אחורה, כמו קריסת מגדל קלפים. המכה האמיתית מגיעה עכשיו, בתחילת אפריל - צונאמי של צ'קים שיורדים על העסקים שההכנסות שלהם בחודש מארס נפגעו. המצב היה גרוע מאוד לפני שבועיים, והוא מחמיר. הרבה עסקים לא ייפתחו יותר, ולא יחזירו שום עובד. אנשים יאבדו את עצמם לדעת לפני שהם ימותו מקורונה".
הזמן להתחיל לתקן
כשארדיטי מדבר על צעירים שעידן הפוסט־קורונה שדד מהם את האופק הכלכלי ואולי ההישרדותי, הוא חושב בין השאר על אנשים כמו מיכאל - בן 21, עד לפני שבועיים סו שף ברשת ארקפה, וכעת מטייל עם כלבים. ב־10 באפריל יהיה עליו לשלם את שכר הדירה. "הגעתי מבית דתי, והמשפחה שלי טרקה לי את הדלת, הם לקחו קשה את החזרה בשאלה", הוא מתפנה לשתף בתום עוד טיול עם הכלבים, עבודה שמצא ימים ספורים לאחר שנשלח לחל"ת.
למרות החשש מהעתיד הקרוב, מיכאל מוצא את הזמן להתנדבות יומיומית בעמותת "דור לדור" המסייעת לקשישים ולניצולי שואה - אוכלוסיית הסיכון הראשונה שנכנסה אל בין כותלי הבידוד. "נכון שנעצרה האפשרות לשיחה עם הקשישים, אבל לפחות אני שקט - כי אני יודע שהם מקבלים את המוצרים והתרופות שאני משאיר על מפתן הדלת. זה ממלא לי את הלב".
לאן תלך ב־10 באפריל?
"אני מנסה לא להתמקד בזה, ולהשתמש במה שאני מרוויח עכשיו כדי למלא את המקרר. אני מעדיף להישאר אופטימי, כבר עברתי שנים גרועות מאוד ללא בית. אני אצטרך למצוא מישהו שיסכים לארח אותי".
נשמע שאתה לא מפחד.
"משתדל שלא. הדבר שאני הכי רוצה לעשות זה להמשיך להיות סו שף. אני נהנה לראות את הלקוחות מחייכים בזכות מנה שאני הכנתי ובישלתי. אני נותן את מאת האחוזים שלי בעבודה, ומתנסה במתכונים חדשים גם בשעות הפנאי בבית".
מי שחש את החרדה במלוא עוצמתה הוא היזם עמית אוסטרייכר (42), בעלי חברת Xtras המספקת בחמש השנים האחרונות עבודות זמניות לבני דור ה־Y. הוא נשמע טרוד ומודאג, תוצאה ישירה של מבול הפניות שמציף אותו. "יש פה כמות אדירה של אנשים שצועקת, בכמות שלא היתה מעולם. בפחות מחודש הגענו למצב של כמעט מיליון מובטלים, מספר מצמרר. אלה לא רק התעשייה, התיירות, המלונאות, המסעדנים, האירועים והתעופה. זה עובר מהגדול ועד לקטן. מההיי־טק ועד לקוסמטיקאית, המעצבת הגרפית והספר של השכונה - כולם חטפו. זה כבר קול שאי אפשר להתעלם ממנו. זה הזמן להתחיל לתקן, לפני שנגיע לנקודת האל־חזור".
לפני משבר הקורונה, מחפשי העבודה הזמניים שפנו אליו היו צעירים בני 25-21. רף הגילים הזה, הוא מתריע, זינק בתוך שבוע ימים; כעת פונים אליו אנשים מבוגרים בעשור או יותר. "בשבועיים האחרונים אנו עדים לשינוי עצום באופי העובדים, לצד הצורך הברור של אנשים בפרנסה. לא משנה מי האדם, מה גילו ובמה עסק לפני המשבר, היום אנשים מוכנים לעשות כמעט כל דבר כדי להביא כסף הביתה".
אוסטרייכר צודק: חידוש מובהק שהביא עימו המשבר הוא הפיכת עובדים שעד כה נחשבו "שקופים" - לחיוניים וקריטיים. לצד העוסקים בחקלאות, מדובר בין השאר באנשי ניקיון, בשליחים ובעובדי ענף המזון והבנייה.
מה צפוי לקרות ביום שאחרי הנגיף?
"אם זה יימשך ככה, דור ה־Y יצטרך להחזיק טורייה ביד. לא תהיה לו ברירה. זה הזמן שאנשים יבינו שהם חייבים להתעורר, כי אנחנו במלחמה. כולם צריכים להבין מאיפה הם מייצרים מקורות הכנסה. זה לא יהיה ערוץ היו־טיוב, זו כנראה לא תהיה המסעדה שלך. כל העובדים החיוניים היום צריכים להיות הרבה מעבר לחיוניים. אנחנו מערכת אחת. אם אחד ייפול, כולם ייפלו".
מהו מקור הגיוס המרכזי כעת?
"אם יש תחום שזועק לידיים עובדות, שיהיה אפשר לתקן את המצב בו לאחר הזנחה רבת שנים, הרי מדובר בענף החקלאות. יש דרישה של יותר מ־13 אלף ידיים עובדות. מחפשי העבודה שלנו מגיעים מכל תחום אפשרי במשק, מאנשי היי־טק ועד מעצבים גרפיים. אנחנו לומדים את הענף תוך כדי תנועה. המרחבים הפתוחים מספקים שקט נפשי, שמשחק תפקיד קריטי בימים כאלה של בידוד אנושי".
רקמה דיגיטלית אחת
המונח "רקמה אנושית אחת", ולא כקלישאה, מהדהד בראשה של היזמית אינסה באס (28), מומחית ליחסי אדם־מכונה וזוכת אות ההצטיינות ליזמות חברתית מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. עוד לפני שהמונח "בידוד חברתי" נכנס ללקסיקון, היא זיהתה את כוחם של אמצעי העבודה־מרחוק וחשבה כיצד לרתום אותם ולהפוך דווקא את הניכור והריחוק למפגן של סולידריות.
באס, שחיה עם אחותה היחידה ופוטרה כבר בראשית המשבר מחברת ההיי־טק שבה עבדה, עושה כעת לילות כימים כדי להנגיש לכל נפגעי התעסוקה טכנולוגיות שיאפשרו להם לשרוד את התקופה הקרובה ואולי להיחלץ מהצרה. האמצעי: מיזם "פשוט לעבוד" בניהולה וקהילת הפייסבוק "משרות בצל הקורונה" שהוקמה סביבו, שמאגדים כ־10,000 חברים ומוכיחים שבמשברים שכאלו חוכמת ההמונים של הרשת יעילה יותר מתמיד.
היא זוכה לסיוע מצוות של 20 מתנדבים, ובהם שישה מקימים שותפים. "אפילו אנחנו, הצוות המנהל, התגבשנו במרחב האינטרנטי של תוכנת הזום, ושם גם אנחנו מנהלים את הפגישות שלנו. ליקטתי אנשים שהם שליחים ממש, נטולי אגו, שמייצגים את פסיפס החברה הישראלית. אנחנו פועלים עבור כולם, ומנגישים את המידע בעברית, בערבית, באנגלית וברוסית".
לא מזמן פוטרת מעבודתך, ודווקא עכשיו את מקדישה את עצמך לאחרים?
"גל הפיטורים מעלה בי חשש גדול. כשאנשים מקבלים מסרים של לחץ ופאניקה הם עלולים להשתעבד להלך הרוח ההישרדותי, וזה עלול לדרדר אפילו חברות נאורות להתנהגויות פוגעניות. הבנתי שאני חייבת לפעול עכשיו כדי שזה לא יקרה. לכולנו אחריות אישית, וכל החלטה שנקבל היום היא גורלית. ככל שיתהדק החבל סביב הצוואר, תתקיים תחרות על משאבים בסיסיים. ההיסטוריה כבר לימדה אותנו על התפוררותה של חברה ועל חוסנה. אנחנו מתקרבים לציון יום השואה, ואנה פרנק מהדהדת בי".
היא עלתה לארץ בשנות ה־90 ממוסקבה, שירתה כקצינה בצה"ל והתקבלה לבינתחומי בזכות "קרן הישג" לחיילים בודדים. "לטכנולוגיה יש כוח עצום, גדול לעיתים בהרבה מזה של מדינת הלאום, ועולה השאלה מי הדמויות שמקבלות אחריות לסיפור הזה. בדומה לכל משאב, תמיד יהיו האוכלוסיות שיהיו הראשונות שייהנו ממנה, וכאלה שינוצלו בידיה. התפקיד שלי הוא להבין מהו הערך של המוצר הטכנולוגי ואיך הוא משרת את האדם בקצה".
צוות המיזם הקהילתי, ובהם גלעד מרק (מהנדס חשמל) ובת זוגו גולן רומנו (מומחית social Tech), מתארים את הרכבה של הקהילה המתגבשת: החל מעצמאים שלא יכולים לבוא במגע עם לקוחותיהם, עבור בבעלי מקצועות טיפוליים, במאמני כושר ובאנשי שיווק ותוכן וכלה ברשתות מזון ובמפעלים שנאלצו להעתיק את פעילותם למרחב הדיגיטלי.
"לאנשים קשה להודות שהם מאותגרים טכנולוגית, כולל המשרדים הממשלתיים והחברות הגדולות במשק", אומרת באס, "באנו לומר לכולם שאנחנו איתם, לשפר את הכלים הטכנולוגיים הקיימים, ואם הם לא קיימים - להמציא אותם. אנחנו לא עסק בעל מטרות רווח או חברה עצמאית. ככל שאנשים שואלים שאלות, כך אנו מזהים את הצרכים ופועלים יחד במרכז הסיוע, מפעילים את הראש היצירתי ומנגישים עזרים לסדר היום החדש שמידפק על דלתנו".
עד מתי תמשיכו?
"גם לאחר משבר הקורונה נהיה כאן. אנחנו דור העתיד. אנחנו מודאגים לגבי חוסנה הנפשי והמנטלי של החברה, לא פחות מזה הבריאותי־פיזי. ברור לי שאנחנו נמצאים במלחמה מסוג חדש, שבה איש לא חסין. לכן החלטנו שאנחנו לא ממתינים לשום פוליטיקאי. אני הולכת לעשות כל מה שאני יכולה כדי לתת לאנשים סביבי את תחושת המשמעות לכישורים שלהם, גם בדברים הכי קטנים, וגם אם זה קורה בשכונה האינטרנטית. הגיעה העת לייצר תקווה. ההיסטוריה מלמדת שבמלחמות אנשים נאלצים לחבור. דווקא מי שמתבודד, או חושב רק על עצמו - לא ישרוד לאורך זמן".
