"המשיח צריך לרדת אל המקום הנמוך ביותר... שבו ההשפלה גדולה ביותר... אלוהים שלח אותו ממרומים לשפל, למצולת העולם שם ילעגו לו נחשי ענק... עליו לאטום את אזניו נוכח התנגדויות מגעילות אלה, לדרוך על נחשים... להיכנס לכל הדתות הכוזבות, להתנצר לחבוש תרבוש, להתיר כל איסור ולבטל כל ציווי" (מתוך "ספרי יעקב", עמ' 469).
כך פועלת המכונה המשיחית המשומנת של הסופרת אולגה טוקרצ'וק, ברומן ההיסטורי־מונומנטלי שלה, על דמותו המתנחשלת של יעקב פרנק. טוקרצ'וק (1962), ילידת פולין, היא סופרת, פעילה חברתית ופסיכולוגית יונגיאנית. יצירתה חובקת סוגות שונות: סיפורים קצרים, שירה, מאמרים, מסות, נובלות, רומנים. ספריה תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה מסחרית ולהכרה בינלאומית. היא עטורה בכל פרסי הספרות הבכירים, ובראשם פרס נובל לספרות לשנת 2018, אותו קיבלה אשתקד.
עבור קוראי העברית, טוקרצ'וק מגיחה כאורקל מן המאה ה־21 כדי להיטרף מחדש אחר פרק ממגנט בהיסטוריה המשיחית של המאה ה־18 במגנום אופוס "ספרי יעקב", שראה אור בישראל בהוצאת כרמל, בשיתוף המכון לחקר היחסים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, האוניברסיטה הפתוחה, ותודות למכון הפולני בישראל.
זהו סיפורו של יעקב פרנק (1791-1726), ספק כופר ספק מושיע־מבשר, הסוחף אחריו עדת מאמינים מסורים באחד המהלכים המסנוורים בהיסטוריה היהודית.
המאורע נחווה מתוך תקופה שבה כרוכות זו בזו תנועות קבלה, שבתאות, חסידות. אלו היו בעלות היבטים משיחיים ותחושת העזה של תסיסה רוחנית ומהפכנית. יש שראו בפרנקיזם הלך רוח משכילי, פרולוג ללאומיות. אף בספריה הקודמים של טוקרצ'וק, כגון "טיסות" ו"נהג מחרשתך מעל עצמות המתים", ניתן להבחין בהד לשאלת הגאולה, אולי כ"כוח המשיחי החלש" שעליו דיבר ולטר בנימין - אותה תחושה של עולם אנושי פרגמנטי, חסר שלמות, כשדווקא השברים מייצרים מרחב רב־ממדי, אינסופי.
"ספרי יעקב", כפי שמצהירה טוקרצ'וק בראיון מיוחד עימה ל"ישראל השבוע", הוא אכן "מסע גדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות להוציא את השוליות". מסע החוֹצה שבעה ספרים, עשרות דמויות, על פני מאות עמודים. כתיבת הספר נמשכה כשבע שנים.
•••
יעקב פרנק נולד בקורולובקה שבפודוליה, פולין, למשפחה יהודית. הוא נדד בבלקן ובטורקיה, היה בקשר עם חוגי הדונְמֶה (מהכת השבתאית). סביב פרנק התלכדה קבוצת מאמינים עם מאפיינים מחוגי השבתאות וזיקה לעולם הזוהרי קבלי. בה בעת התייחדה הכת בריטואלים וסמלים רדיקליים משלה. פרנק נחשב כמשיחו - ממשיכו של שבתי צבי. גרשֹם שלום כתב כי הוא ניצב בשורת התופעות המבהילות בתולדות היהדות. פרנק תואר כנבל, נכלולי בעל נשמה מתפקרת.
איור של יעקב פרנק
הניהיליזם הפרנקיסטי עִרטל עצמו מעולם ההלכה הרבני ומעול המצוות והאיסורים. העולם החדש שהציע הושתת על חילול הקדוֹש, מיניות חירותנית, פולחן עבודה זרה והתמסרות לצלב. המעשים הזרים והמכוערים הם כאקט בהשלמת הגאולה, "האלוהות והחטא קשורים קשר בל ינותק" (עמ' 342).
כל הדוֹגמות מהן מתנער האדון שבות ומזינות אותו. השלת מסורות עבר מתחלפת במסירות לחזון הפרנקיזם; האדון שתבע הפקרות החוק, דרש ממאמיניו ציות שתקני, 'מַשָׂא דּוּמָה'; המפיץ את בשורת השחרור הופך מקור לדיכוי ובעצמו משועבד.
מלאכת התרגום היפה של הספר נעשתה בידי מרים בורנשטיין; ועריכתו המדעית הטובה בידי אבריאל בר־לבב ויונתן מאיר. על דמותו האזוטרית של פרנק נכתבו מונוגרפיות ומאמרים רבים. מאיר ערך סקירת מחקר מקיפה, מקצתה מובא באחרית הדבר שחיבר ל"ספרי יעקב". דמותו של פרנק מקבלת בהירות במחקריו של פאבל מצ'ייקו (ובספרו "ערב רב"), שחשף מקורות וכתבי־יד חדשים והציג את התופעה באור מורכב מתוך ניסיון להבנה עמוקה את חזונו הסינקריטיסטי של פרנק.
כריכת הרומן "ספרי יעקב"
טוקרצ'וק שבה אל הזמן המיוחד שעד כה מספרים מעטים נדרשו לו. קל וחומר שספרה הוא הראשון שנכתב בעקבות גל המחקר החדש. הפרספקטיבה שמגישה אינה פוטרת אפוא את פרנק בסטייה, נוכלות, מינוּת או שיגעונוּת. "מי אתה?" נשאל פרנק, "יהודי? מוסלמי? רוסי? אני רקדן, עונה יעקב... רוקע בקצב חדש" (עמ' 194). טוקרצ'וק מספקת חרך לעומק חייהן, רגשותיהן וסבך התרחשויותיהן של דמויות אבודות־נגאלות ומנסה לעבדם לכדי חוויה ומשמעות מתמדת. המאמץ שלה הוא לארגן כמות אינסופית של מידע ומאורעות, לבסס את הקשרם לעבר ולחשוף את הישנותם לעתיד. שנינות, מתחים, אהבה, זימה, קדושה וטומאה - הכל בו ברומן זה, בכתב תבונה יפהפה, במעשה עריכה מופלא ובדקוּת אנושית.
"אירוע של קדם־ציונות"
סיפורו של יעקב פרנק נמזג מבעד להיסטוריה הפולנית, ולא רק כפרק בשלשלת היהודית, לקורא נמסרת פולין כמארג ססגוני של שטעטלים, קתדרלות ואחוזות, בישופים, כמרים, קיסרים ורבנים. מהם עבורך היהודים בהיסטוריה הפולנית?
"הרבה מאוד. מאות שנים של קיום משותף, השפעה הדדית בתחומי תרבות, דת, גנטיקה, קולינריה וכד'... סיפור שאין לו סוף, סיפור של היקסמות הדדית אבל גם תחושה של ניכור. עוינות וקרבה בה בעת. אסטרטגיות שונות של התבוללות והתבדלות. היום אי אפשר לחשוב על פולין ללא יהודים. כמו שאין תרבות פולנית ללא יהודי פולין. במשך מאות בשנים הסתבכו הישויות האלה, השתרגו וצמחו יחדיו כשזו משפיעה על זו והן יוצרות תערובת תרבותית שאין דוגמתה בשום מקום אחר בעולם. כדאי להתבונן בקונגלומרט הזה, גם אם הוא שייך כבר לעבר, לצאת מתוך הצל הנוראי של השואה ושל גלי האנטישמיות שבפולין לאחר מלחמת העולם השנייה".
מה היית מבקשת לומר במיוחד לקורא הישראלי?
"העובדה שהספר פורסם בעברית היא, לדעתי, האירוע החשוב ביותר הקשור לספר זה. חיכיתי לכך די הרבה זמן ואני שמחה מאוד שבזכות המאמץ הגדול של מספר אנשים, כולל זה של המתרגמת, מרים בורנשטיין, ושל היועצים המדעיים: יונתן מאיר ואבריאל בר־לבב - הספר סוף־סוף ראה אור בישראל. הספר מגולל את סיפור ההיסטוריה המשותפת של הפולנים והיהודים, אך בראש ובראשונה של אנשים בעלי שאיפות וחלומות משלהם, שחשים כאבים וכעסים, שואפים לחיים טובים יותר וסקרנים לעולם. הם אוהבים ושונאים. חיים ומתים.
"ישראלים ופולנים רבים אדישים להיסטוריה המשותפת שלהם. לאחר קריאת 'ספרי יעקב' פולנים רבים התעניינו בשורשיהם היהודיים, וחלקם החלו להתייחס אלי כאל 'חברת מחקר גנאלוגית' וביקשו לאתר את שורשיהם. אני מאמינה שעבור ישראלים בעת הזו 'ספרי יעקב' מהווה אחד מפרקים רבים מתוך ההיסטוריה של התפוצות היהודיות באירופה ובפולין והוא מציג את יחסי האנוש המורכבים עד אינסוף, שרק ספרות, כנראה, יכולה להיטיב לתארם".
מה משך אותך אל דמותו הסיפית של פרנק?
"ב־1997, בשיטוטיי באחת מחנויות הספרים, מצאתי ספר מוזר. היה זה 'ספר דברי האדון' (חיבור מיתי ביוגרפי המכיל את תורתו של פרנק שנרשמה מפי מאמיניו. הספר מספק התבוננות בעולמו על רקע זיכרונות, חלומות, חזיונות וסיפורים המסורים כמונולוג). הטקסט הזה ריתק אותי כל כך, שזמן לא רב אחר כך היתה כבר ברשותי סוללה שלמה של ספרים על הנושא. אבל לא התכוונתי לכתוב על כך ספר, זה היה חלק מן המחקר הפרטי שלי - היקסמות רבת שנים ובלתי חולפת לכל מה שחורג מן הקאנון, שסוטה מן הגבולות המקובלים, שהוא מרד והתקוממות נגד הנורמות המקובלות.
"עומדת לצאת למסעות". טוקרצ'וק מקבלת את פרס נובל ממלך שבדיה גוסטב ה־16 // צילום: אי.אף.פי
"בסיפור הרפתקאותיו של יעקב פרנק ראיתי כמה ממדים עמוקים יותר. ראשית, סיפורו תיעד את הצמיחה וההתפשטות של כפירה 'חורשת רע ומתעתעת' ביותר בחיק היהדות, כפי שכתב גרשֹם שלום. החוקר הדגול הזה לא ניסה אפילו להסתיר את רגשותיו כשכתב על יעקב פרנק; הוא ראה בו דמות אפלה ומנבאת רע, מפיצהּ של תורה ניהיליסטית, כאשר הוא מודה בו בזמן שאין לשלול מ'ספר דברי האדון', המוזר בכל כתבי הקודש, תנופה וכוח תיאור. תולדותיה של קבוצת אנשים מונעת בנחישות שקשה להבינה, שיצאה לדרך דרמטית ומסוכנת רוחנית, זהותית ופוליטית - זהו אירוע בכל קנה מידה. ואם עוד נביא בחשבון את שאיפתו העיקשת, והכושלת, של פרנק להקמת תחום עצמאי למדי בגבולות הממלכה הפולנית, אפשר לדבר על מעין קדם־ציונות.
"היה לי קשה להאמין שהסיפור המדהים והמיוחד הזה אבד מהר כל כך בתהום הנשייה. מדוע? תרומה מהותית לכך הרימו בוודאי ניסיונות השתקה על ידי צאצאי הפרנקיסטים עצמם שחיו בסביבה עוינת, חשדנית ולעיתים אנטישמית. אבל גם יהודים אורתודוקסים מיאנו להתייחס לסיפור. בעיניהם היה פרנק בוגד אפל, טיפוס נקלה שהוציא מחיק היהדות כמה אלפי מאמינים, ואולי אף יותר. גם הכנסייה הקתולית הפולנית העדיפה לשתוק שכן היא לא מילאה באירועים האלה תפקיד מכובד במיוחד, ונוסף על כך, פרנק הפך אותה למגוחכת כאשר הצליח בימי כלאו ביאסנה גורה (המנזר בצ'נסטוחובה) להפוך את המקום הקדוש לקתולים למקום מושבה של עדתו. לסיכום, היה זה אתגר עצום - לספר סיפור נשכח, מודחק, פתלתול, עתיר השערות ורכילויות".
"מוטרף אבל מעשי"
כשם שהפרק הפרנקיסטי בתולדות פולין כרוך בתסיסה ובהיפוכי־הפכים, כך גם הסאגה של טוקרצ'וק זכתה לשבחים רמים אך גם לביקורות חריפות ולדיבור השנאה. חוגים לאומניים פולניים גילו כלפיה עוינות ושטנה. בקשתה להתמודד עם פרקי עבר אפלים נתפרשה כפגיעה בשמה הטוב של האומה הפולנית.
יש כותבים שנספגים בדמות שהם חוקרים. איך היה לשהות במחיצת אישיות טירופית כשל פרנק, כיצד הקרבה אליו השפיעה על חייך?
"זה לא אירע במקרה שלי. הייתי עסוקה יותר במְסַפרים, בקולות המוסְרים את הסיפור, הם אלה שאיתם מזדהה בדרך כלל המחבר - דמותו של נחמן מבוסק, דמותה של ינטה. פיתחתי קשר רגשי עם אחדות מן הדמויות, כגון אשר או גיטלה. אהבתי מאוד לכתוב על הכומר חמיילובסקי, היה לי רושם שאני מרגישה יחד איתו את הרעב התמים לידע, את תחושת ההליכה לאיבוד בעולם גדול יתר על המידה. זה אחד הסודות הגדולים ביותר של הספרות - אנחנו מסוגלים בזמן הכתיבה, וגם בזמן הקריאה, לחרוג מן האני שלנו ולהיות למישהו אחר. כשסיימנו את הספר אנחנו אחרים, אנחנו משתנים".
יעקב פרנק הפך את המקום הקדוש לקתולים למקום הקדוש לעדתו. המנזר בצ'נסטוחובה, כיום // צילום: Chris Mouyiaris
"כל הדברים נבראו בשנים", קובע פרנק, "חצי־חצי, דבר והיפוכו" ('ספר דברי האדון'). דמותו של פרנק אנטינומיסטית ובה בעת מכוננת חוק, נעה בין כוחות יוצרים והורסים, פרנק מעיד כי יש בו בורות וחוכמה שפלות ומעלה. על כך מרחיבה טוקרצ'וק:
"אני סבורה שכתיבת ספר כרוכה בין היתר ביכולת להציג עולם במורכבות הגדולה ביותר שלו, ואין פה מקום לכניעה להערכות פשטניות. פרנק היה ללא ספק אדם כריזמטי וללא ספק היה גם פסיכופת. הוא היה בעל אישיות חזקה, אינטליגנציה וקסם אישי שמשכו אליו גדולים וקטנים של העולם ההוא.
"יעקב פרנק מצא חן בעיני נשים, הקסים גברים. ברם הוא היה גם שנוא ואף נתפס כפושע. קשה להבין אישיות כזאת מקריאה בלבד בדברים הכתובים, באגדות ובמשלים, שנרשמו לא אחת בצורה מרושלת. מהטקסט הבסיסי הזה עולה דמות אמביוולנטית: חסרת פשרות אך גם רגישה. בלתי צפויה אך קפדנית. מוטרפת אך בה בעת מעשית. הוא נוכל קוסם ורמאי. זמן רב התקשיתי להבין איך מתפקד אדם כזה. ולכן החלטתי להציגו מיד דרך עיניהם של אחרים, כשאני לא מעיזה להתקרב יתר על המידה. הדמות הזו עוררה בי רגשות סותרים".
במה, אם בכלל, סייעה לך התבוננותך כפסיכולוגית בדמותו המורכבת של פרנק?
"מעולם איני מתייחסת לגיבורי הספרים שלי בעזרת תיאוריות פסיכולוגיות. אני משתדלת, עד כמה שניתן, לשמור על גישה טהורה, פשוטה ואינטואיטיבית. תיאוריות הן כלים שדרכם אנו מעכלים את העולם אך הן אינן המזון עצמו. די קשה לי לשפוט האם התודעה שלי כסופרת התחדדה על ידי הפסיכולוגיה".
כפירה ששורדת
לבד מיעקב פרנק, אנו פוגשים בספר בגלריית דמויות מלוות ואורחות, המסתבכות במצבי קונפליקט: אשתו, בתו אווה, משפחת שור השבתאית; הכומר המחוזי חמיילובסקי המחבר את האנציקלופדיה שלו; הרב נחמן מבוסק ורעייתו; דמותו של משה דוברושקה (שעליו כתב גרשֹם שלום את "קאריירה של פרנקיסט"); ינטה הישישה הנחושה לחיי נצח, בולעת קמע קבלי, והיא "מתה ולא מתה" (עמ' 114). בתנועה בין החיים למוות מתבוננת ממעל בעליית הכת של נכדהּ, שגם זו ביסוד התווך: בין הגאולה לגלות, בין יהדות לנצרות, בין הפנים לחוץ.
בעקבות התאסלמותו של שבתי צבי פיתחה התנועה פרקטיקה שעניינה מצווה הבאה בעבירה. הפרדוקס האפיקורסי בא בבסיס הפרנקיזם הנוגע למעשים העקלקלים ההכרחיים לגילוי משיח. "נתקלתי ברעיונות האלה כבר קודם אצל גנוסטיקנים כמו קרפוקרטס, גנוסטיקן מאלכסנדריה, ונדהמתי לראות כמה זמן שורדים רעיונות הכפירה האלה. במתכונתם הכללית ביותר הם פעלו כנגד סדרי עולם שנראו בעיניהם רעים ובלתי צודקים. רעיון המהפכה מעמיד תמיד בספק את הסדר הקיים, מנסה לפרקו ליסודותיו ולבנות סדר חדש. בדמותו של פרנק נפגשים רעיונות ההשכלה החברתיים של המאה ה־18 עם רעיוניות מיסטיים ואנטינומיסטיים - והתערובת הזאת היא חומר נפיץ. נראה לי שהיום קשה לנו לתפוס את הרעיון הנלהב הזה של גאולה באמצעות חטא".
"בשורת התופעות המבהילות". גרשֹם שלום // צילום: מתוך ויקיפדיה
כותבי הפרוזה המעטים בנושא נתפסו למיניות בכת, ראו בה ליברטיניות בוטה. פרנק הנהיג מין המוני, בפרהסיה, התיר איסורים הקשורים לצנעת הפרט, נידה וגדרי עריות. לתפישתו בעולם המקראי הפוליגמי, שהוא כשיקוף עולם הספירות הקבלי, הותרו זיווגי העריות. המיניות המשחררת היא מיניות קדוֹשה (דוגמת האירוע בלנצקרון "החלפנו את התורה באישה", עמ' 213-211), מיניות גואלת (עמ' 364), מיניות מרפאה (עמ' 325), מיניות מחברת: "אתה שובר אותם בזה קושר אותם אליך חזק יותר ממשפחה כי התקשרתם בכל חטא האסור על משפחה" (עמ' 334-333). "כל מהפכה היא גם חריגה המתרחשת במישורים שונים ונוגעת בתחומים שונים בחיי אדם. לא הייתי מכנה את המתירנות הפרנקיסטית 'סקס ליברטיני'", מבהירה טוקרצ'וק, "היא נבעה מסיבות אחרות לחלוטין, והעיקרית שבהן היתה, להבנתי, המנגנון של הכת. פתיחות מינית מסוימת מלכדת את הקבוצה, כולם לוקחים חלק בשבירת חוקי התנהגות ומוסר ועל כן חשים אשמה משותפת - זו תחושה מלכדת.
"היו גם סיבות דתיות - הפרנקיסטים האמינו בגאולה באמצעות החטא. כדי להיוולד מחדש צריך ליפול לשאול תחתיות. חשיבה רדיקלית זו מופיעה לעיתים קרובות גם בדתות אחרות, או נכון יותר, במעשי כפירה אחרים. האורתודוקסיות אינן מרשות לעצמן סוג כזה של רדיקליות. על כן יש לחדול להתייחס למנהגי המין כאל שערורייה מפוקפקת, ולנסות להבין את ההקשר הרחב יותר שלהם".
"לבנות גשר, למלא חור"
"כל מערות העולם מחוברות זו לזו... מערת המכפלה היא מרכז העולם... ויעקב הוא שמכיר את מתווה המערות" (עמ' 515). עולם מיתי שלם נטווה במעבה האדמה. הפרנקיסטים קוברים מתיהם במערה סמוך לעיר הולדתו של פרנק; המערה תשמש את צאצאיהם, שכן בזמן השואה יתחבאו וישרדו בה כ־38 יהודים (עמ' 689).
המערה כרוכה בהכרה (אפלטון), היא הרחם היולד, מעבר תודעתי. רשב"י הוא איש המערה, המערה היא המרחב המקודש שבו נוצר ספר הזוהר. בעברית נכרכת המערה גם בלשון מיניות (עֵרָה).
"הייתי מודעת לסימבוליות הרחבה הזאת הקשורה למערה בתרבויות רבות", אומרת טוקרצ'וק, "יעקב פרנק השתמש לעיתים קרובות בתמונת המערה והיה זה עבורו יסוד חשוב במערכת המטאפורית שהוא בנה. ניסיתי לגבש את דרכו זו ולהפוך אותה לאחד המוטיבים החשובים של הספר הזה. עשיתי זאת עוד לפני שגיליתי את הסיפור המדהים על המערה בקורולובקה, מקום הולדתו של פרנק, ועל תפקידה בזמן המלחמה בהצלת כמה עשרות אנשים. מוטיב המערה מתקשר בקשר חזק לצ'נסטוחובה, שהיא המקום הקדוש ביותר לקתוליות הפולנית מצד אחד, ומקום כלאו של יעקב פרנק במשך 13 שנים ומקום פעילותה של עדתו, מצד שני.
"כאן, במערות הסביבה קברו הפרנקיסטים את מתיהם. שם קבורה אשתו, חנה פרנק, מתוך אמונה שמבוכיה מובילים לישראל ושזו בעצם מערת המכפלה הנודדת של האבות. פרנק התבודד לא אחת במערה וכעבור זמן מה היה חוזר שונה. הירידה למעמקי האדמה היתה כדי להעניק לו כוח וחוכמה, זו אכן ירידה לעומק גופה של האדמה, ושם מתרחשת הטרנספורמציה".
לדבריה, המוטיבים הללו בספר העניקו לה חדוות יצירה. "לעיתים קרובות היה לי רושם שאני הולכת בעקבותיהם, מובלת על ידי צירופי מקרים, אסוציאציות וקשרים שאינם מובנים מאליהם. כאשר עובדים על משהו עבודה מאומצת, נולד סוג כזה של קשב, תשומת לב ורגישות מועצמת לסינכרוניות כזאת".
משיח השקר שבתי צבי
הגם שטוקרצ'וק שואבת ממסורות הרומן התיעודי, היא מתעלה מעבר לכך. הספר עשיר במידע מחקרי כיד התשוקה הכרוניקאית; ורווי היסטים כיד הדמיון העלילתי. הקו בין פנטזיה לריאליה משתבר. גם בדיה היא סוג של אמת.
כשאני מבקשת ממנה לספר על דרכי הפואטיקה של העירוב בין המדעי לדמיון פרוע, היא מודה כי הספר חייב אותה למחקר עצום ורב־לשוני. "במשך כמה שנים אספתי עובדות היסטוריות, למדתי איך חיו אנשים במאה ה־18, יהודים ונוצרים, איך נראה היום־יום שלהם, מה הם לבשו, מה הם אכלו. אבל כל הידע הזה היה גרעיני. את העובדות האלה היה צריך לחבר לכלל סיפור שוטף, לגרום לכך שהידע יהפוך לתמונות ולאירועים. הדמיון הוא שמילא את החורים בין העובדות.
"רסטורציה (רפאות) הוא מושג מתחום הארכיונאות שמשמעו הטלאת טקסט מחורר, לא שלם, הרוס. הארכיבאים מנסים להשלים את החסר כשהם מנחשים מה עשוי היה הטקסט להכיל. חשבתי שמושג הרפאות יכול לשמש מטאפורה למה שעשיתי. היה לפניי אוקיינוס של עובדות וניסיתי, בעזרת דמיון ומסמכים, לבנות גשרים כשאני ממלאת אותם בתוכן ספרותי. בין העובדות היו מרחבים אנושיים, רגילים; ניסיתי למלא אותם בחושניות החיים. כמובן הסתייעתי בייעוץ ובתיקונים של חוקרים".
תחושת צדק נשית
מהי הבשורה המודרניסטית של הספר?
"'ספרי יעקב' הוא רומן היסטוריה כתוב במלוא המודעות לכך שהסיפֵּר ההיסטורי המחייב הוא משהו שהורכב ומורכב שוב ושוב מחדש ללא הרף. לעולם לא אאמין למשל בנוכחות החלשה של הנשים באירועים היסטוריים, ועם זאת במקורות ההיסטוריים העיקריים הן מופיעות רק בשוליים ואין להן משמעות מיוחדת. כל מי שחי יש לו אמא, אישה, אחיות ובנות, ויודע שלא ייתכן שייפקד מקומן באירועי החיים. אלא אם כן זה סיפור על צבא או מנזר של גברים.
"את היעדרן של הנשים בהיסטוריה הכתובה, המוצאת אחר כך את דרכה לספרי הלימוד, אני רואה כמאפיין של מנטליות פטריארכלית שאינה רואה כלל נשים, ועל כן אינה רושמת את השתתפותן. מצאתי להן מקום בסיפור שלי, כשאני אוספת בדקדקנות כל פירור של מידע. עשיתי את זה מתוך תחושת צדק, כשאני מאמינה שאת רוב ההיסטוריה האנושית יש לשעתק מנקודת מבט זאת דווקא. השתדלתי גם, ככל שזה אפשרי מבחינה פסיכולוגית, לזנוח את תחושת המוסר העכשווית, כשאני זוכרת שאני מתארת עולם טרום־ויקטוריאני שבו חייבו עקרונות חיים אחרים. לרבים מן הקוראים הקפדניים אלה יכולים להיראות חופשיים מדי.
"אבל כמובן אי אפשר לזנוח לגמרי את תחושת האני והזמן שבו אני פועלת. מבחינה זו רומן היסטורי אינו קיים, כי שורשיו צומחים תמיד מתוך העכשוויות של הכותב הנוכחי. היסטוריה היא פשוט פרשנות בלתי נגמרת של אירועים אמיתיים ומדומיינים מן העבר, כך מתאפשר לנו להבחין במשמעויות שלא היו ברורות בזמנן".
מהן שאיפותייך לאחר זכייתך בפרס הנובל?
"במסגרת פרס נובל הייתי רוצה להעניק לעצמי פרס משלי - שנת פנאי. הייתי רוצה לקרוא הרבה ולצייר המון. אני עומדת לעבור דירה ולצאת לכמה מסעות. במקביל עובדת על ספר מאמרים שייצא בסוף השנה הנוכחית ועל רומן שייצא לאור בתחילת השנה הבאה".
לאחר תהליך שנמשך שבע שנים, במה את מוצאת עצמך היום שונה מלפני מלאכת כתיבת הספר?
"מכתיבת הספר חלפו כבר שש שנים, ומבחינתי זו נחלת העבר. אבל זה היה המאמץ הספרותי הגדול ביותר שלי. במשך שבע שנים חייתי בעולם של 'ספרי יעקב', נקשרתי לגיבורים, באופן מסוים אפילו חייתי במאה ה־18. שוב ושוב הסברתי לעצמי שאיננו מסוגלים לספר סיפור באופן חד־משמעי, שחור־לבן; שחיי הדמויות המתוארות מתאפיינים בכך שהם מורכבים ביותר ונמצאים ללא הפסק בקשרי גומלין עם חיי דמויות אחרות, עם היסטוריה המתרחשת מעל ראשיהן ושהן, ברצונן או שלא ברצונן, נוטלות בה חלק. ליוויתי את הגיבורים שלי במהלך 50 שנים והייתי עדה להשתנותם. הכל הוא תהליך ושינוי - וזו משימתו הקשה ביותר של הסופר. אמנות התיאור של מציאות מורכבת היא מציאת נקודות מבט רבות.
"גם הפרספקטיבה שלי עברה שינויים. לפעמים הרגשתי שסיפורו של פרנק הוא סיפור מוזר ופיקָרֶסְקי, מלא באלמנטים קומיים אפלים, בלתי מתוכננים ואבסורדיים, ותפניותיה הבלתי צפויות והמפתיעות של העלילה כמו שואבות היישר ממסורת האופרטה. קומדיות מצבים, משחקי תפקידים, העמדות פנים, הקשר רב־לשוני המוביל בקלות לאי־הבנות, דמויות ססגוניות - כל אלו ממש דרשו מסגרת ספרותית, סיפור אפי לוהט. כשסיימתי לבסוף לרשום חצי מאה של הרפתקאות יעקב פרנק וחבריו, הבנתי כמה תעוזה יש בסיפור. הפסקתי לראות בהם חברי כת אפלים או חורשי רע. תחת זאת ראיתי את הסיפור האוניברסלי של שאיפה אינטואיטיבית לאמנציפציה בעיבורה של מציאות פיאודלית, עתירת חלוקות, ריבודים ודעות קדומות בעולם סגור ומסוגר. פרנק ועדתו עשו מהפכה רב־צדדית ורב־מישורית".
אווה פרנק
"עורו של פרנק מתכסה מורסות" (עמ' 186-185). זו אינה מחלת עור, אומרת המכשפה המרפאה, פרנק משיל את עורו כנחש גואל. פרנק אמור לארוג עור חדש לעולם. טוקרצ'וק, כפרנק, אינה מושלכת באף קטגוריה פשטנית, במובן זה גם היא בוראת עור חדש, ממילים, ממטאפורות, מטקסט לממשות. מרחב כה רחוק והזוי הופך רלוונטי במובן זה שהוא עשוי לספר את סיפור העולם הכאוטי הנוכחי. "ספרי יעקב" מדבר אלינו כעידן של התמוטטות הסדרים ופריעת המסגרות, כסיפור רב־לאומי ורב־תרבותי. עבור הקורא העכשווי הוא פורש את השונות והשוליות, כמבקש לומר דבר על מעבר דרך הדתות, שבירת תרבויות, נזילוּת זהויות.
באפילוג את מציינת כי אדם העוסק בעניינים משיחיים, אפילו רק יספר סיפורם, "כמוהו כמי שחוקר את הסודות הטמירים של האור" (עמ' 690). את מרגישה שהספר הזה הוציא אותך מאיזושהי אפלה?
"אני סבורה שספרות היא מעשה טוב, כיוון שהיא פותחת פתח לעולם ולאנשים אחרים החיים בו. היא מאפשרת לנו לחיות את חייהם של האחרים ולהבין כמה מועט המבדיל בינינו כבני אדם. היא חושפת את נקודות הדמיון בינינו וכך מקרבת אנשים זה לזה. הקריאה גורמת להרחבת התודעה - אנחנו יודעים יותר ומרגישים יותר. הכתיבה היא בשבילי אתגר, עבודה, אך גם תענוג. אני חשה שכאשר אני מתארת משהו, אני מצילה אותו מכליה. כן, יש לה לכתיבה קשר עם אור".
