בלקסיקון ההיסטורי שתותיר אחריה מגיפת הקורונה, תככב בראש הרשימה, ובאותה נשימה עם המילים "מכונות הנשמה", גם המילה "אקמו". אותו מכשיר מציל חיים ויקר ערך לחולים הקשים ביותר, שנכנס לתפקיד כשמכונת ההנשמה אינה מספיקה, ולמעשה מחליף את פעולת הלב והריאה במטרה לאפשר לריאות שניזוקו להשתקם. אותו מכשיר שאליו חובר גם חולה הקורונה המפורסם ביותר בישראל - אפיק סויסה בן ה־22 מאשדוד, ששב השבוע להכרה אחרי שנאבק על חייו במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב.
קשה להאמין, אבל המכשיר הזה שבמערכת הבריאות מביעים חשש כבד ממחסור בו, הגיע לראשונה לישראל לפני פחות משלושה עשורים. החלוץ שעשה לו עלייה הוא ד"ר עמירם לב (73), ששימש בזמנו מנהל היחידה לטיפול נמרץ למבוגרים ולילדים במרכז הרפואי העמק בעפולה.
"היוזמה נולדה אחרי כמה מקרים של ילדים שנפטרו כי לא הצלחנו לחמצן להם את הדם תוך כדי הנשמה. אז אמרנו שאולי כדאי לנסות את מה שכבר עשו בכמה מקומות בעולם, להביא מכונות לב־ריאה, לתת להם את האפשרות להחלים ולנתק אותם מהמכשיר אחרי שהם יחלימו. פניתי למנהל ביה"ח דאז יעקב זילברג, הצגתי בפניו את טיעוניי והוא אמר לי: 'אני הולך איתך על זה'", משחזר ד"ר לב את הצעדים הראשונים שהובילו להבאת מכונת האקמו הראשונה לישראל.
"גם בית החולים שניידר ביקש מכשיר כזה, ואכן התקיימה בנושא ישיבה אצל ראש אגף רפואה בקופת חולים כללית (שאליה משתייכים שני בתי החולים; ע"ח). בסוף קיבלנו אישור לרכוש מכשיר אקמו, ובמשך שנתיים היינו היחידים שהיה להם אקמו. משרד הבריאות לא היה מעורב בתהליך. הוא רק נתן לנו בדיעבד את רישיון ההפעלה".
וכך, בתחילת שנות ה־90 הפך ד"ר לב למנהל יחידת האקמו הראשונה והיחידה בישראל, שבתחילת דרכה היתה גם מוטסת. "היה לי מקרה של ילדה שהיתה בזמנו בת 4, שפיתחה דלקת שריר הלב. היא היתה במצב קשה מאוד עם תפוקת לב של 9%, שזה כלום. תוך כדי החייאה העלינו אותה על מכשיר האקמו והטסנו אותה למרכז הרפואי העמק. היא התאוששה, והיום היא נשואה ואם לילדים", משחזר ד"ר לב את אחד המקרים הבלתי נשכחים שבהם יחידת האקמו המוטסת שניהל הצילה חיים.
"האקמו לא רק מוריד עומס מהלב, אלא כשהלב מתאושש הוא מתאושש אפילו יותר טוב. מקרים נוספים שלא אשכח היו כשהצלחנו להציל כמה תינוקות שסבלו מאי־ספיקה נשימתית לאחר שאיפת מקוניום (צואת תינוק שיוצאת לנוזל השפיר). זה דבר שעלול לקרות כשהעובר נכנס לסטרס. אז הצואה יוצאת לנוזל השפיר, הילד שואף או בולע אותה ומפתח כתוצאה מכך אי־ספיקה נשימתית קשה מאוד. זכור לי במיוחד תינוק אחד שבדיעבד גיליתי שהוא נכד של חבר שלי. היום התינוק הזה הוא כבר בן 27, בוגר יחידה עילית בצה"ל".
אחרי העמק הצטיידו במכשיר האקמו בתי חולים נוספים, והיום הוא קיים בעיקר בבתי החולים המרכזיים בארץ, אם כי בכמויות קטנות מאוד של עשרות בודדות ביחס לנדרש בימי התפשטות נגיף הקורונה.
"הקורונה פוגעת קשות בריאות. כשכלי הדם נסתמים קשה מאוד להנשים את החולים וחלקם מתים. האקמו מאפשר לנו לתת לריאות לנוח ולהתאושש. החולה מקבל תמיכה - או של הריאות בלבד, או של הריאות והלב יחד - והאקמו מחליף בעצם את הלב והריאות גם באמצעות החמצון וגם באספקת דם לגוף", מסביר ד"ר לב.
"גם היום אין הרבה מכשירים כאלו בארץ וקיים מחסור כי יש היום כבר יותר מ־100 מונשמים, אבל לא כולם צריכים אקמו. התמותה לא נובעת תמיד מבעיית החמצון, לפעמים הגוף פוגע בעצמו. אם מעוררים את מערכת החיסון ביתר שאת, זה עלול לעשות נזקים לגוף עצמו".
מי יזכה לבדיקת קורונה?
שלוש שנים חלפו אמנם מאז יצא ד"ר לב לפנסיה אחרי 45 שנות עבודה בביה"ח העמק, אבל גם היום אין לו רגע דל. עם פרישתו לגמלאות הוא מונה לרופא המחוזי של מד"א, המשמש נציג אגף הרפואה של הארגון בארבעת מרחביו בצפון: ירדן, גלבוע, אשר וכרמל. אבל מאז שהקורונה התפרצה אל חיינו, הוא אחד משני הרופאים שיושבים במוקד הקורונה של מד"א בקריית אונו, מוקד 101 הארצי, ומכריעים מי מהפונים למוקד זכאי לבדיקת קורונה.
"גם היום אין הרבה מכשירים כאלו בארץ". מכשיר אקמו // צילום: מישל דוט קום
"יש שתי דרכים עיקריות לקבל בדיקה: אחת היא אם הפונה הגיע מארץ נגועה בחו"ל, והדרך השנייה היא אם הפונה בא במגע עם חולה קורונה מאומת, או חשוד כחולה קורונה ויש לו תסמינים שכוללים חום, שיעול, קוצר נשימה או אי־ספיקה נשימתית. כמו כן, גם אנשי מערך הרפואה שבאים במגע עם חולים ויש להם תסמין, מקבלים מייד אישור לבדיקה. אבל יש מקרים שהם לא לגמרי ברורים ואז המוקדנים פונים אלינו ואנחנו מחליטים לפי הקריטריונים של משרד הבריאות אם לשלוח לבדיקה", מסביר ד"ר לב.
"בנוסף, אני בא לשם כדי להדריך, להרצות ולעשות בקרה - לבדוק איך הצוותים פועלים עם החולים מהרגע שלוקחים אותם מהבית ועד שהם מגיעים לבית החולים. אני נוסע אחרי האמבולנס לכתובת של החולה, רואה מה הם עושים, ואחר כך אם יש תקלות אז אני מסביר להם מה היתה התקלה ואיך לתקן אותה. אני רק עוקב אחריהם ולא מתערב להם בעבודה בשטח".
"סרטן? אני חי את החיים"
אבל זה לא עיסוקו היחיד של ד"ר לב. בעיסוקו השני הוא משמש אחראי על מונשמי הבית של קופת חולים כללית במחוז צפון. "לא מדובר בחולי קורונה אלא בחולים שמצבם יציב וצריכים הנשמה, אז קופ"ח מספקת להם ציוד ומנשימים אותם בבית. אני בא פעם בשבוע לראות את החולים, אבל לרוב מישהו מהמשפחה אחראי על החולה, נמצא איתו כל הזמן והוא גם איש הקשר שלי".
כעת, מעבר לעיסוק בחולים, ד"ר לב צריך לדאוג גם לבריאותו שלו, שכן נוכח הקורונה נמצא גם הוא בקבוצת סיכון. לא רק בגלל גילו המתקדם - 73, אלא גם בשל מחלת הרקע האונקולוגית שעימה התמודד לפני שלוש שנים - סרטן הלבלב.
"ב־2017 עברתי ניתוח שבמהלכו הוציאו לי את הלבלב. מאז אני עובר מעקבים פעם בחצי שנה ומרגיש את עצמי בריא. אם אין לי לבלב זה אומר שיש לי סוכרת טייפ 1, כמו סוכרת נעורים. בן 73, עם מחלת רקע, נמצא בקבוצת סיכון אבל אני חי את החיים. אני לא מרגיש שאני רוצה לעצור ולשבת בבית ולחשוב: אני חולה סרטן.
"אני גם הולך עם מסיכה N95, כפפות, ספטול לחיטוי הידיים ואני רוחץ את הידיים לעיתים קרובות.
אם אני בא לחולה, אני ניגש אליו עם מסיכה, כפפות, שוטף ידיים, מחליף כפפות. חליפת מגן לא צריך כי דווקא החולים בבית לא באים כמעט במגע עם אנשים. הם מראש מונשמים בבית והמשפחות דואגות שאף אחד לא יבוא אליהם, אז הסיכוי שיהיה להם קורונה הוא קטן".
מילואים עד גיל 60
הוא נולד בעפולה ומתגורר במושב חוגלה שבעמק חפר. כבן לעובדי בית החולים בעיר, הוא גדל בחצר המרכז הרפואי העמק. "זה היה בתקופה שבה הצוות היה גר בחצר בית החולים. היו מביאים לנו חלב, לחם וקרח לבתים. אז עוד לא היו מקררים חשמליים כמו עכשיו. היינו אוכלים בחדר האוכל של העובדים, היתה שם בריכה, היו מקרינים סרטים פעם בשבוע - זה היה ממש כמו בקיבוץ", נזכר ד"ר לב.
"אבא שלי היה בוגר המחזור הראשון של 'כדורי' וסיים את לימודיו יחד עם חברו יגאל אלון. יגאל לא הצליח לשכנע אותו לעבור מעפולה לגינוסר ואבא התחיל לפלס את דרכו בבית החולים, ממשרת עוזר גנן בית החולים ועד לסגן המנהל האדמיניסטרטיבי שלו. אמא היתה אחראית על הרשומות הרפואיות".
ב־1974 סיים כבר ד"ר לב את לימודי הרפואה, והתחיל את דרכו בבית החולים העמק, שבמהלכה שימש סגן המנהל הרפואי בית החולים. לצד זאת, התגייס לשירות מילואים ארוך ומרתק. "חזרתי לסטאז' בעפולה ואז לקחו אותי להקים את יחידת האלפיניסטים של צה"ל יחד עם דוד מטק, שהיה מפקד היחידה ואני הרופא שלה. משם עברתי לשייטת 13, שם גם סיימתי את שירות המילואים בגיל 51", מספר ד"ר לב.
"אחרי שהשתחררתי פנה אלי ד"ר רוני כרמלי, שהיה מנהל מחלקת כירורגיית כלי דם בבית החולים כרמל, ופיקד בצבא על ספינות טילים סער 5. הוא ביקש ממני שאהיה איש הטיפול הנמרץ בסער 5, והיינו צריכים להקים על הספינה חדר ניתוח. הוא היה מנהל בית החולים והמנתח, ואני הייתי אחראי על הטיפול נמרץ. שנינו פרשנו יחד בגיל 60 משירות מילואים".
את תשוקתו לרפואה ולהצלת חיים ספג ד"ר לב כבר מבטן ומלידה, ובמהלך חייו אף ביצע פעולות החייאה בשני הוריו. "יום אחד, זה היה בשנת 2000 בבית החולים העמק, קראו ברשת שיש החייאה בפנימית. אני ועוד רופא הלכנו לשם והתברר שזאת אמא שלי", משחזר ד"ר לב. "עשיתי לה אינטובציה וכשהנשמנו אותה, אמרתי לרופא שהיה איתי - 'עכשיו אני הבן ואתה הרופא'. בהתחלה היא התאוששה קצת אבל היא היתה שבר כלי והידרדרה שוב. שבועיים אחר כך היינו צריכים שוב להחליט אם להנשים אותה או לא. הסברתי לאבי, לאחותי ולאחי את המצב וסיכמנו שלא עושים לה אינטובציה. החזקנו לה את היד והיא החזירה את נשמתה לבורא".
שמונה שנים אחר כך נאלץ ד"ר לב להתמודד עם החייאה של אביו. "אחותי צלצלה ואמרה שאבא אמר 'אינני מרגיש בטוב'. כשהגעתי לביתו היה שם רופא שלא ידע מה לעשות. אבא שכב על הרצפה, התחלתי לעשות לו החייאה וקראנו במקביל לנט"ן.
"עשיתי לו אינטובציה, הנשמנו אותו וראינו שהלב שלו לא חוזר לעבוד. אמרתי להם, הבן אדם בן 90.5, הוא חי את חייו ואני לא חושב שנכון להמשיך את ההחייאה. טוב כבר לא ייצא מזה. אמרתי להם להפסיק את ההחייאה", משחזר ד"ר לב. "הוא הרגיש שהגיע קיצו והכין הכל לקראת זה".
היום, שנים לאחר מכן, כשהוא כבר למוד קרבות ואב לחמישה ילדים וסב ל־12 נכדים (ה־13 בדרך), ולמרות שכבר מזמן היה יכול לתלות את נעליו, הוא מעדיף גם עתה לצאת יום־יום לשדה הקרב הבוער ביותר בישראל, ולתרום מהידע שלו לביעור המגיפה הקשה ביותר מאז קום המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו