החיבוק המסוכן של ארדואן

"היה מרגש". כך תיאר ראש הממשלה נפתלי בנט את מעמד נגינת התקווה, בפתח ארמונו של יורש העצר הבחרייני, סלמאן בן חאמד אל-ח׳ליפה, ביום שלישי בצהריים.

רבים כבר שכחו את פריצת הדרך שהתחוללה בין ישראל לנסיכות הזעירה, בעיר הזו, במאי 2019, שנה לפני הסכמי אברהם. ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ, כינס פה ועידה כלכלית למען הפלשתינים. הם, כדרכם בקודש, החרימו. אך ישראלים רבים, בכללם עיתונאים ואני ביניהם, הוזמנו לסקר את האירוע בגלוי.

יותר משנה אחר כך, בספטמבר 2020, באו למנאמה ראש המל"ל דאז, מאיר בן שבת, ואבי ברקוביץ', עוזרו של קושנר, כדי לחנוך את הקשרים בין המדינות במסגרת הסכמי אברהם. גם זה היה אירוע היסטורי מרגש מאין כמותו.

והשבוע, לראשונה, מפגש של ראש ממשלת ישראל, עם מלך בחריין, חמד בן עיסא אל-ח׳ליפה. אמנם דגלי ישראל לא נתלו ברחובות העיר, וגם לא הוצבו במפגש של בנט והמלך, אך הביקור של בנט - כמו זה של שר הביטחון גנץ כאן לפני שבועיים - כן סוקר בהרחבה בתקשורת המקומית. השלום בבחריין לא מוסתר מהציבור.

ובכלל, בחריין פרצה את הדרך לישראל עוד לפני האמירויות, כאשר כבר ב-2017 הציגה במרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס את הצהרת הסובלנות. באירוע שלא ממש הובא לתשומת לב הציבור בישראל, הוקיע המלך את החרם הערבי, והתיר לאזרחיו לבקר בארץ. היה זה סימן מטרים לבאות. שנים עברו מאז ציוני הדרך האלה. גם עבורי כעיתונאי ישראלי שסיקר אותם, זהו כבר ביקור שלישי בנסיכות המפרצית. ועדיין, מראה המגן דוד הכחול מתנופף בפתח ארמון של מלך ערבי, מחסיר פעימה בליבי.

אך בצד ההתרגשות היו רגעים פחות סימפטיים שנוגעים לתפקודו של ראש הממשלה בנט. לא מדובר בקטסטרופות, אבל בהחלט בבעיות לאורך הדרך שצריך לדבר עליהן. בהצהרה לתקשורת הישראלית בסיום הביקור, בנט שכח את שמו של יורש העצר האמירותי, מוחמד בן זאיד. הוא גם טען כי הוא "משלים את הסבב הראשון של מפגשי המנהיגים באזור", ואולם העיתונאים הזכירו לו כי טרם פגש את מנהיגי מרוקו. "נכון", השיב בנט. תקלות כאלה לא אמורות לקרות לראש ממשלה.

והיו דברים מהותיים עוד יותר. במפגש עם צעירים מקומיים, בנט טען כי "ההתמודדות של ישראל עם הקורונה היא הצלחה מסחררת. המשק צמח בשבעה אחוזים". האומנם הצלחה? לפחות 400 איש מתו מדי שבוע, מאז תחילת הגל החמישי. כיצד אפשר לקרוא לנתון מבעית שכזה "הצלחה מסחררת"?

"כל אדם שמת זה מצער, אבל כל הזמן אנשים מתים", ניסה גורם מדיני להגן על דברי בנט. לדבריו, "צריך לבדוק אם יש תמותה עודפת, והרבה מאוד מהמתים הם כאלה עם קורונה אך שלא (מתו) מקורונה".

במילים אחרות, ראש הממשלה לא סופר עשרות רבות של אנשים, אולי מאות, מושתלי איברים, חולי סרטן, בעלי מערכת חיסונית חלשה, וכדומה, שמתו במשמרת שלו, ואשר עם קצת יותר צעדי זהירות של הממשלה - יכולים היו להמשיך לחיות בינינו. אפילו אם נכון, כדברי הגורם המדיני, "שלא היתה לנו ברירה אחרת", נדרשים הרבה ניתוק ואטימות לב לקרוא למצב הזה "הצלחה מסחררת".

אגב, אפשר לדעת מה בדיוק היה אומר על הנתונים האלה חבר האופוזיציה נפתלי בנט. קריאותיו בגרון ניחר, "אנשים מתים ואתם לא עושים כלום", עדיין מהדהדות במשכן הכנסת.

התארגנות מחנות במזה"ת

ביקורו של בנט בבחריין לא היה המפגש ההיסטורי היחיד שהתרחש השבוע במפרץ הערבי (חברותינו במפרץ מבקשות ובצדק שנפסיק לומר "המפרץ הפרסי"). המפגש האחר נערך יום לפני בואו של בנט לחלק זה של העולם. היה זה נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, שבא לאחות הגדולה של בחריין, איחוד האמירויות, אחרי תשע שנים של נתק. חוט בל יינתק - יש אומרים שמדובר בכבל שיזרים לאירופה חשמל מהגז שיופק על ידי ישראל - מקשר בין ביקורו של ארדואן אצל מוחמד בן זאיד, לבין חיזוריו אחרי נשיא המדינה הישראלי, יצחק הרצוג.

ארדואן בחולשה גדולה - הגדולה ביותר מאז שעלה לשלטון ב-2003. הכלכלה הטורקית מרוסקת. מעמדו בארה"ב בשפל. הוא מסוכסך עם רוב שכניו ועם מעצמות האזור, בכללן רוסיה. כמוסלמי סוני, שרואה עצמו כמנהיג האחים המוסלמים, ארדואן מוטרד מהתפשטותה ומתוקפנותה של איראן. רק לפני שבועיים תפסו שירותי הביטחון שלו חוליית טרור איראנית שפעלה נגד ישראלים בטורקיה.

כך, כשהוא יושב לבדו בפינה ובחושך, ארדואן נזכר פתאום בחברותיו הישנות, אלה שפעם בגד בהן, האמירויות וישראל.

אז הוא מזמין את MBZ, רץ אליו לביקור גומלין ומקבל עשרה מיליארד דולר. בד בבד, הוא משוחח ארבע פעמים בחצי שנה עם חברו החדש, הנשיא הרצוג, כי הרי באמת כואב לו מותה של אורה הרצוג, אמו המנוחה של הנשיא. אז מובן שההתעניינות האישית המעושה היא חלק מהצביעות הדיפלומטית המקובלת. ואולם השאלה היא האם ישראל צריכה להיות חלק מהמשחק הזה?

ראש המל"ל לשעבר, מאיר בן שבת, ניתח בעיתון זה מוקדם יותר השבוע את הזיקה בין ביקוריהם של בנט וארדואן במפרץ. "ייתכן כי מה שאנו עדים לו הוא תחילתה של התארגנות מחדש של המחנות במזרח התיכון. זו התארגנות שבה המחנה הסוני הפרגמטי, שעימו נמנות גם סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות המפרץ, מכונן שותפות עם טורקיה ועם קטאר - שהיא משענתו של האסלאם הפוליטי מבית היוצר של האחים המוסלמים - תוך שישראל משולבת במחנה החדש הזה".

במילים אחרות, גוש אזורי חדש עושה את צעדיו הראשונים, וטורקיה וישראל עשויות להיות חלק ממנו. אך אחרי כל מה שעברנו עם ארדואן בשני העשורים האחרונים, האם נכון לרוץ במהירות כזו לזרועותיו? האם המערכת הישראלית, ובראשה הנשיא הרצוג, ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד שמתואמים איתו, לא משלמת הרבה כדי לקבל מעט מאוד?

"היהפוך כושי עורו?"

אין חולק על כך שארדואן אנטישמי מבטן אמו. "הוא מאלה שבאמת מאמינים שהיהודים שולטים בכסף העולמי", אמר לי השבוע בכיר לשעבר במערכת המדינית-ביטחונית. על רקע זה, בכיר אחר תהה מדוע הרב הראשי לרוסיה, ברל לזר, איש חב"ד, מעניק לארדואן תעודת כשרות.

בעורקיו של השליט הטורקי זורם דמם של האחים המוסלמים, כלומר הזרם הקיצוני והאלים של האסלאם הסוני. האמירויות, מצרים סעודיה ומדינות ערביות נוספות ידעו לדכא את האחים המוסלמים. האם ישראל צריכה לתת לאחד ממנהיגיהם לגיטימציה?

ארדואן מארח כבר שנים את רבי המרצחים של חמאס ואת מפקדתם בארצו. הוא השתלח במנהיגי המדינה עשרות פעמים, ולא חשוב אם בנימין נתניהו או שמעון פרס עמדו בלוח המטרות שלו. ארדואן שלח כמובן את משט המרמרה, בניגוד לחוק הבינלאומי, ובהמשך כפה על ישראל באמצעות אובאמה, להתנצל על תוקפנותו שלו ואף לשלם לו פיצויים. ארדואן דיכא את זכויות האדם בארצו, כלא שופטים, עיתונאים ויריבים מהאופוזיציה. הוא הפך עצמו לנשיא בדרך ספק לגיטימית, וההערכות הן שידחה בשנה הבאה את מה שנשאר מהבחירות החופשיות בארצו, אם מצבו בסקרים ימשיך להיות ירוד.

לארדואן היסטוריה עשירה של הסתכסכות עם ידידים. לא רק מישראל משך את השגריר, אלא גם מארה"ב ומצרפת. הוא מחרים את נשיא מצרים, התעמת עם פוטין, סחט את האיחוד האירופי, רב גם עם טראמפ וגם עם ביידן, תפס בכוח אזורים בים התיכון, נקט צעדים תוקפניים בצפון קפריסין, ועוד ועוד.

לרשימה השחורה הזו צריך להוסיף מרכיב משמעותי מבחינת ישראל. ארדואן הוא היריב ההיסטורי המושבע של שתי חברותינו הטובות, יוון וקפריסין. האחרונות כרתו ברית עם ישראל ובעשור האחרון משתפות איתנו פעולה - לעיתים עם מצרים ואפילו עם סעודיה - בשורה ארוכה של תחומים.

כך למשל, יוון קנתה מישראל מערך שלם של אימון, תחזוקה והכשרה של חיל האוויר שלה, בעסקה ששוויה 1.7 מיליארד דולר ותיפרס על פני 20 שנה. יוון היא גם באופן עקבי הראשונה להציע לישראל עזרה במקרים של שריפות גדולות - גישה שממשלת בנט-לפיד לא השיבה לה באותה מטבע בקיץ, כאשר איחרה ביממה להציע ליוון סיוע כשפקד אותה גל דליקות ענק.

"היהפוך כושי עורו?", שואל רטורית בכיר לשעבר במערכת המדינית. "אכן יש פה הזדמנות ואינטרס לשפר את המצב עם טורקיה, משום שיש לה השפעה בסוריה ויריבות עם איראן. אך צריך לקחת בחשבון שארדואן עושה זאת למראית עין. יש מקום רציני לחשד. צריך לדרוש תמורות מיידיות ולהיות קשוח בנוגע לצעדיו כלפי חמאס והאחים המוסלמים. זה הזמן לדרוש דרישות, אך במקביל אי אפשר לנטוש את יוון וקפריסין. ואסור לשבור אמינות, לא כלפיהן ולא בכלל".