"כשהעמקתי בחקר השואה, הבנתי את הצורך במדינת ישראל"

אל תטרחו, לא תצליחו להשליך את מנאז אפרידי לאף מגירה. אפרידי היא פרופסור ללימודי דת, מוסלמית פקיסטנית שמשנת 2011 מכהנת כמנהלת מרכז השואה, הג'נוסייד והחינוך הבין־דתי במכללת מנהטן (HGI), ניו יורק. חוקרת ומלמדת שואה, ג'נוסייד ואסלאם מתוך נקודת מבט רב־תרבותית.

השנה, בשל המצב, לא התקיים בפולין מצעד החיים, ואפרידי הוזמנה להשתתף בטקס וירטואלי של מצעד החיים העולמי, ודרכו התוודעתי אליה, אישה מרשימה וחמה. ספרה "שואה מבעד לעיניים מוסלמיות" (2017, סדרה בעריכת מייקל ברנבאום) מספק מבט ייחודי ומרתק על פרק זה בהיסטוריה. בעיתות פלג ומדון מסירותה של אפרידי לנושא השואה, פעילותה המתמדת למהלכי פיוס ומחויבותה לדיאלוג הבין־דתי מעוררות התפעמות.

אפרידי נדדה בחייה במזרח התיכון, במערב אירופה ובארה"ב. נראה כי הפרדיגמה המכוננת בזהותה היא זו של האחרוּת והזרוּת. תחושות תלישות ואפליה אינן זרות לה ומהוות נתח יסוד בביוגרפיה שלה: "נולדתי בקראצ'י למשפחה מוסלמית פקיסטנית. אבי עסק בבנקאות בינלאומית. פירוש הדבר שמשפחתי נאלצה לנדוד לעיתים תכופות. ב־1984 עברה משפחתי לסקרסדייל, ניו יורק, שם סיימתי את התיכון. ברוב בתי הספר שבהם למדתי הייתי המוסלמית היחידה. כהת עור, בעלת שפה ותרבות שונות.

בשווייץ הרגשתי 'שחומה' מדי. בדובאי הייתי אאוטסיידרית. בניו יורק נתפסתי כפקיסטנית. חוויתי על בשרי גילויי גזענות. בחלק מבתי הספר מצאתי חברות עם היהודים, שגם הם בלטו בנבדלותם. בד בבד נעשיתי סקרנית לגבי היהודים".

את באה מבית דתי? 

"אמי דתייה. אבי היה אדם מאמין אך חילוני יותר ומשוחרר. אני שומרת מצוות, צמה ברמדאן, איני לובשת חיג'אב. אני מתפללת, התפילה היא מדיטציה עבורי". 

כיצד אישה מוסלמית מפתחת עניין עז בשואה ומתגלגלת למחקר מדעי בנושא?

"למדתי תואר שני בלימודי דת באוניברסיטת סירקיוז. כמעט באקראי הגעתי לשמש עוזרת הוראה של אלן ברגר (חוקר שואה בכיר, שימש פרופסור במחלקה לדתות; ר"ט). בשיעוריו נחשפתי לנושא השואה באופן מעמיק. את הדוקטורט סיימתי באוניברסיטת דרום אפריקה. מייקל ברנבאום, רב אורתודוקסי חוקר שואה, היה גם הוא אחד המנטורים שלי בנושא. כך מצאתי עצמי לומדת יהדות, חוקרת את נקודות ההשקה הרבות בין יהדות לאסלאם, נוכחתי כמה דומה הקונספט של אלוהים. גיליתי עניין גובר בשואה, והתחלתי להבין את הצורך במדינת ישראל".

"זו מידת האנושיות"

היא משתפת אותי ברגע מכונן בחייה. קיץ 2007, עת הוזמנה לשאת דברים בכנס במינכן, לאחריו חשה כי היא נמשכת לבקר בדכאו, מחנה ההשמדה בגרמניה. "תמיד רציתי להגיע למחנות", מתארת אפרידי, "בדכאו חשתי חלל של ריקוּת, הכל חשוף, סלעים לבנים מעוורים. אחזתי בבתי שרק נולדה, הבכי שלה הדהד בי, ואמרתי לעצמי מה את עושה, מה הבאת אותה לדכאו.

עמדתי בקרמטוריום ובאופן ספונטני בקעה ממני תפילה מוסלמית מהקוראן (2: 156) הנאמרת כשאדם הולך לעולמו. ביקשתי דרך להעניק לנספים את הכבוד שהם ראויים לו. משמעות התפילה היא ש'אנו שייכים לאלוהים ונחזור לאלוהים'.

"אז לא שיערתי שהרגע העוצמתי הזה יגדיר אותי. לא הבנתי בדיוק מדוע רציתי לבקר בדכאו. אולי כעֵד מוסלמי, להעיד על זעם הכחשת השואה בעולם האסלאמי ולהצביע על הסכנה העמוקה בהתעלמות מההיסטוריה. הרגשתי תחושת אחריות כלפי הקורבנות, להוות עבורם קול לעולם המוסלמי. מצאתי עצמי מתבוננת בעיני בתי בתחושה כי זיכרון הזוועות הוא האפשרות היחידה שהדבר לא יקרה שנית לאיש. באסלאם, כבוד האדם הוא זכות שניתנה על ידי אלוהים לכל בני האדם, כמקבלי האלוהות עלי־אדמות, בין שהאדם מת ובין שהוא חי (כמודגם בקוראן למשל בסורה 5: 31).

"למרבה הצער, השואה לא נלמדת בקהילות מוסלמיות. מוסלמים מודעים לשואה אך היא אינה חלק מתוכניות לימודים. רציתי לגשר את הסיפורים הללו למוסלמים. לומר לקהילה שלי: 'קבלו את השואה, הכירו בכאב'. אולי אין זה כאבכם אבל זה הכאב של האנושות". 

"נתקלתי בקרב הקהילה המוסלמית בניסיונות להפריך את השואה, לעוות את ההיסטוריה ואת המספרים. המחקר שלי צמח על רקע הכחשת השואה והרלטיביזם כלפיה. זה כאב לי כמוסלמית, לא רק כאינטלקטואלית. רציתי להעניק לשואה את מעטֶה הצדק האתי האסלאמי".

מה היתה תגובת הסביבה ומשפחתך לבחירתך?

"אבי נפטר לפני 20 שנה. לאמי היה קשה בהתחלה. היא תמהה מדוע איני חוקרת תחום נורמטיבי. תחילה חששה מהקיצוניים המוסלמיים. כיום היא תומכת בי ואף הגיעה עימי לישראל. לי עצמי שני ילדים, אני יכולה כאם להבין את המניעות. ילדיי קוראים וצופים בסרטים דוקומנטריים על השואה. יש להם חברים טובים יהודים. איני מאמינה בסגירוּת אלא בחשיפה לסביבה מעורבת. זו הדרך שבה רציתי לחיות ולגדל את ילדיי, בחופש דתי מתוך הבנה וסובלנות לאחר. זו בעיניי מידת האנושיות".

לצורך כתיבת ספרה ראיינה אפרידי משך שנים ניצולים רבים. 

מהו הערך המוסף של מוסלמית המראיינת ניצולי שואה?

"אני לא עוד יהודי או עוד ישראלי המבקש את עדותם. כמוסלמית חשתי שאני רוצה לראיין את ניצולי השואה בעצמי. אחד מהניצולים, למשל, החליט כי אינו מעוניין להתראיין עוד אך מששמע כי אני מוסלמית התרגש מאוד, נמלך בדעתו ומסר לי את עדותו. המרואיינים היו סקרניים כלפיי וכלפי המוסלמיות שלי. עם רבים מהניצולים שמרתי על קשר חם, אני מבקרת בבתיהם, סועדת עימם בחגים, נוצרה קרבת אמת. גם התפיסה על האסלאם מונעת מפרספקטיבה מעוותת כפי שנמסרת במדיה. אני מפגישה אותם עם סטודנטים מוסלמים ומייד חשים בשינוי הגישה האחד כלפי רעהו. דברים אלה מגדירים אותי ואת חיי, אלו הטרנספורמציות שאני מייחלת להן".

בספרך ובמחקרייך, האסלאם הוא מודל היסוד שדרכו את מתייחסת לשואה באמצעות הקוראן והחדית'.

"אכן, אני מוסלמית שמתעסקת בשואת היהודים, ולכן תפיסתי שונה. הקולות הרכים והטולרנטיים של האסלאם אינם נשמעים מספיק. המסר של האסלאם תמיד היה אוניברסלי: עידוד סובלנות, שוויוניות וקבלת אמונות ותרבויות אחרות. זאת ועוד, בקוראן נאמר שאם אתה נחשף לעדות שקרית, גם אם מקרב בני עמך - עליך להתקומם ולעמוד על עיקרי הצדק. מבעד לאסלאם האחריות הערכית שלי כלפי האנושות, כפי שציווה האל, היא לא לשאת ולא לסבול עדות כוזבת (4: 135). מכאן, מחובתי כמוסלמית לגנות את הכחשת השואה; בנוסף, יש להכיר את ההיסטוריה, אם אתה מנתק את האסלאם מהשורשים אתה מחמיץ את הסיפורים הדומים, הגיבורים המשותפים, המסורות האחיות. לפיכך אני מחויבת לשואה, זה מוזר, אך זה כך".

היכן חווית תגובה קשה יותר: בקרב מוסלמים או יהודים? 

"בקרב שניהם כאחת. אני מעוניינת בדיוק בצמתים הללו של יהדות ואסלאם, בדיאלוג בין־דתי. המינוי שלי לראש מרכז השואה היה שנוי במחלוקת בשתי הקהילות, לצערי הן לא סומכות מספיק זו על זו. בחוגים מוסלמיים מסוימים שואלים מדוע אינך מעסיקה עצמך בעניינים אסלאמיים, מדוע אינך כותבת על הפלשתינים; במקביל גם ליהודים היה קשה. כשקיבלתי את המשרה זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאישה מוסלמית נבחרה לעמוד בראש מרכז שואה כלשהו בעולם. הכרעה בלתי שגרתית שעוררה התנגדויות בנוסח 'עדיף שתיתנו את המשרה לניאו־נאצי' או 'מוסלמי הנשכר לנהל את המרכז מצמצם את השואה כאירוע יהודי מכונן'". 

תגובות אלו קרעו את ליבה, ובמקביל גרמו לה להרגיש כמה חשוב עבורה לחולל שינוי. עם הזמן, לאור מחקריה ומתוך היכרות אישית, התוודעו אליה אנשי הקהילה ונתנו בה את אמונם. אף הקיצוניים ביותר נשבו בה: "בד בבד למדו להכיר את פעילותי נגד האנטישמיות. כיום יש לי ידידים יהודים שאני מחשיבה כמשפחה".

את אישה, גם אישה מוסלמית, גם אישה מוסלמית העוסקת בשואה, גם אינטלקטואלית החוצה דרכה במבוך האקדמיה. זה נשמע כמסע בודד, האומנם?

"אני נלחמת בשתי חזיתות. אני מושכת סטודנטים מוסלמים ללמוד את נושא השואה: אלבנים, פקיסטנים, סורים, עיראקים, סעודים. לסטודנטים הגברים המוסלמים הכי קשה איתי. אבל יש לי גם תמיכה רבים ממוסלמים ומיהודים, כגון אחוות הנשים של ארגון 'סאלם־שלום'".

השואה היא האירוע המכונן בהיסטוריה המודרנית של היהודים שאותו את חשה כי על המוסלמים לדעת טוב יותר; מה אפוא על היהודים ללמוד על המוסלמים כדי להבינם, מהי נקודת העיוורון שלנו כיהודים?

"אנחנו 1.5 ביליון מוסלמים, פזורים בכל העולם. גוונים רבים לאסלאם. קיימת אגרסיביות מוסלמית, קבוצות דוגמת טליבאן, חמאס. אבל יש מיליוני מוסלמים שותקים, שהם קורבנות למודי סבל, למשל בסין, בבוסניה, בקשמיר. מתייחסים למוסלמים כאל קבוצה קיצונית, מקשה אחת של trouble makers. כמוסלמים אנו גם סובלים מסטריאוטיפיזציה, מאסלאמופוביה. גם כשלקחתי לאושוויץ קבוצה של 52 נשים, ביניהן מוסלמיות, נחשפנו לגילויים אנטי־מוסלמיים".

אפרידי עוסקת למשל באויגרים (Uyghurs, מוסלמים סינים), שסין מחזיקה המונים מהם במחנות כפייה. "הם עברו התעללות ואונס של נשים וילדים. קיים סבל מושקט של מוסלמים רבים ברחבי העולם. יש הרבה 'כיסים' של מיעוטים מוסלמיים מופלים, ופעמים רבות אלו המוסלמים הלא־ערבים. באסלאם עצמו יש מדרג: למעלה מצויים הערבים, אחר כך האסיאתים ולבסוף האפריקנים. היררכיה מוסלמית גזעית. הערבים רואים בעצמם 'המוסלמים הטהורים', המקבלים הטהורים של המסר, לפי שהקוראן נמסר בערב. אך רוב המוסלמים הם אסיאתים והמיעוט הוא האפריקנים המוחלשים".

ודאי המתיחות סביב הסכסוך הישראלי־פלשתיני מסבכת את אופני קבלת השואה. אפרידי מזכירה את פרופ' מוחמד דג'אני דאודי הפלשתיני, מאוניברסיטת אל־קודס, שבשנת 2014 יזם סיור של סטודנטים פלשתינים לאושוויץ, לראשונה אי פעם. בעקבות זאת קיבל איומים על חייו, ונאלץ לארוז את מיטלטליו ולברוח לארה"ב. 

קל יותר למוסלמי שאינו ערבי להורות את השואה? 

"ייתכן. במזרח התיכון מכחישים את השואה יותר, על רקע המתח עם ישראל. זהו שיח כואב, הטבול בפרופגנדה פוליטית. קיימת תחרות זהותית על הנרטיב, בעוד לכולם מקום בזיכרון. דרך הבנת השואה נוכל ליצור דיאלוג טוב יותר בינינו. עלינו לגלות אמפתיה מחוץ לזהותנו. אין זה אומר שאתה מאבד תוך כך את אמונתך, אלא אתה ער לרגישויות של דתות ותרבויות אחרות. רק כך תתאפשר צמיחה, התקדמות". 

"מעבר לכפירה ולאסלאם ישנו שׂדה שָׁם אנו ניפגש, ראש להניח על הדשא, ואין כפירה ואין אסלאם לא פה ולא שָם" (ג'לאל א־דין רומי).

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו