מגיני היישוב

"קיבלנו הודעה במכשיר הקשר שהכריזו על הקמת המדינה. התחלנו לצעוק בין החבר'ה 'יש מדינה!' אך במקביל היינו צריכים להתחפר וכל אחד שם כמה אבנים לידו לקראת המשך הקרבות". התיאור הזה של יחידת הפלמ"ח - פלוגות המחץ של "ההגנה" - מפי תא"ל (מיל') יצחק (טולק'ה) ארד, מסכם אולי יותר מכל את מה שעמד במשך שנים מאחורי ארגון ההגנה המציין 100 שנה להקמתו: חתירה בלתי מתפשרת להשגת עצמאות עבור היישוב העברי, ובמקביל מאבק מתמיד מול האויב שמנסה לדחוק את היהודים החוצה ממולדתם. 

מלבד מורשת קרב עשירה - כראוי לארגון הצבאי הגדול ביותר בתקופת המנדט הבריטי עד להקמת המדינה - מחזיקים עד היום אנשי ההגנה בגאוות יחידה שלא קהתה עם השנים. במסגרת יובל ה־100 הם תכננו לקיים אירועים וכנסים אך בגלל נגיף הקורונה נאלצו לבטל או לדחות את חלקם. 

"אני מקווה שיהיה אפשר לעשות אותם במאי־יוני והלאה", אומר יו"ר ארגון חברי ההגנה, ד"ר ברוך לוי (87), "הארגון שלנו לקח על עצמו את ההמשכיות, ואני מייצג גם את גמלאי צה"ל. אני רואה את התפתחות ההגנה כהתפתחות התנועה הציונית, ובשנת ה־100 אנו עוסקים במורשת ובהנצחה". 

לוי, שמילא כמה תפקידים בכירים בצה"ל, במשטרה ובמגזר השלישי, מזכיר כי הסיבה המיידית להקמת ההגנה היתה נפילתם בקרב תל חי של יוסף טרומפלדור ועוד שבעה לוחמים. "הערבים הצליחו להרוס שם את המפעל היהודי, ובעקבות מה שקרה שם קמה ההגנה ביוני 1920 בחצר כנרת. במלחמת העצמאות הארגון היה בעצם הכוח הגדול והמשמעותי, הבסיס לצה"ל שקם ב־1 ביוני 1948, יחד עם האצ"ל והלח"י. היו אז 50 אלף חברי הגנה שהשתתפו במלחמה מ־30 בנובמבר 1947". 

איסוף חשאי בעיראק

שלמה הלל (97), לשעבר יו"ר הכנסת ושר בכמה משרדים, הוא אחד מחברי ההגנה המוכרים לציבור. הוא עלה מבגדד ב־1934 ונזכר בימים שבהם דאגה ההגנה לעצמה לאמצעי לחימה. "מכון איילון הוא אחד הדברים הגדולים שהייתי מעורב בהם בפעילות שלי בהגנה", מספר הלל, "כפלוגת עבודה הגענו לעבוד בתע"ש - התעשייה הצבאית של ההגנה, שהיתה אז בראשיתה. ב־1945, כשהייתי מרכז משק קיבוץ מעגן מיכאל, הוזמנתי על ידי יוסף אבידר, מראשי ההגנה וסגן הרמטכ"ל שלה.

"לא אחלוב פרות כשאחרים נלחמים". לוחמי ההגנה בעמק יזרעאל, ינואר 1948 // צילום: זולטן קלוגר - לע"מ

הוא התמנה אז להיות מפקד התע"ש ועם סיום המלחמה באירופה אמר שיש סיכוי שיחליטו להקים מדינה יהודית, ואז הבעיה שלנו תהיה פלישה של צבאות ערב, ולכן אנחנו צריכים להקים צבא של ממש. הטילו עלינו לבנות בית חרושת בעומק של 9 מטרים מתחת לאדמה ובמרחק של כ־100 מטרים מתחנת הרכבת של רחובות. 

""עבדנו במפעל הזה וקיימנו את הקיבוץ, על מנת שאם יבואו הבריטים הם יראו מקום רגיל עם צעירים וילדים. את מכונות הייצור השגנו בדרכים לא דרכים מפולין טרם כיבושה על ידי הנאצים. המפעל ייצר 4 מיליון כדורים עד סוף 1949. לאחר שעזבנו, עדיין היינו צריכים לשמור על סודיות".

להלל חלק משמעותי גם במפעל העלייה ב' - ההעפלה. "הגעתי למוסד לעלייה ב' ב־1946 ויצאתי לעיראק בפעם הראשונה", הוא מספר, "הייתי שם שליח של הארגון במשך שנה, בעיקר בבגדד, בבצרה, במוסול ובכירכוכ. יצרתי קשר עם התנועה החלוצית במחתרת של יהודי עיראק, וכשהגעתי היו בה כ־2,000 איש. בסך הכל היו מעורבים בעניין הזה 20 אלף איש, והפעילות היתה ברחבי כל המדינה. תחילה עסקתי בהדרכה והחל משלב מסוים ריכזתי את העלייה הבלתי־לגאלית". 

שלמה הלל. "הגעתי למסקנה שכדאי לאסוף את היהודים שיחזרו איתנו מקצה המסלול"

הלל חזר לארץ ביולי 1947 וכעס על כך שההגנה לא עושה מספיק בתחום העלייה. "הודעתי שאני עוזב את הארגון, ואחד המפקדים שלי במוסד לעלייה ב' הגיע לקיבוץ שלי והציע לי לקחת מטוס ולהביא 50 איש מעיראק. כיוון שטסתי כבר פעמיים - לעיראק וחזרה - נחשבתי למעין מומחה לענייני טיסה והזמינו אותי לישיבה במוסד בתל אביב. אמרו לי שהטייסים, שני ז'לובים אמריקנים, מחכים במלון, והטיסה במטוס C-46 יוצאת באותו יום, 20 באוגוסט. כשפגשתי אותם פרשנו מפה על הרצפה וחיפשנו מקום לנחות במדבר, ברדיוס של 50 ק"מ מבגדד. טסתי איתם לבגדד בלי שמץ של מושג מה יהיה שם. 

"נחתנו בנמל התעופה הבינלאומי של בגדד. הגענו לעיר לפנות ערב והלכתי ליצור קשר עם האנשים שלנו במחתרת. התחלנו בפעולת הריכוז של 50 האנשים, לא רק מבגדד אלא מכל המקומות שבהם עבדנו. היינו צריכים להביא את האנשים ממוסול, מכירכוכ ומבצרה ברכבות, זו נסיעה של 16 שעות. אחרי שכולם הגיעו הם רוכזו בבתים שונים בבגדד כי היו להם 12 שעות עד שיגיעו לנמל התעופה. הנחיתה תוכננה לאור ראשון ביבנאל, אז היינו צריכים לצאת אחרי חצות מבגדד כי הטיסה לקחה שלוש שעות וחצי. הגעתי למסקנה שכדאי לאסוף אותם מקצה המסלול. 50 האנשים ישכבו שם, וכאשר המטוס יפעיל את הפרופלורים ויסנוור עם הפרוז'קטורים את כולם, זה יהיה הזמן שלי להעלות אותם אל המטוס". 

איך העולים הרגישו במהלך הטיסה? 

"הם ישבו על הרצפה נפחדים ומבולבלים, והחזיקו אחד בשני. הסברתי להם מה קורה כאשר אנחנו נוחתים בארץ. אמרתי להם בעברית: 'תוכלו לשבת בצורה נוחה. אם תרצו תוכלו לדבר ואפילו לשיר, אין יותר ממה לחשוש'. בו במקום פרצו מצהלות שמחה ומחיאות כפיים. חלק זיהו אותי וגם אני הכרתי את חלקם, כולל את שושנה ממוסול (לימים חברת הכנסת והשרה שושנה ארבלי־אלמוזלינו). לא היה לי מושג מה קורה ביבנאל ואם ניתקל שם במשטרה הבריטית. לפי המתכונת שהיתה נהוגה אז בכל עסקי ההעפלה, היה על העולים להשיב לכל שאלה במילים 'אני יהודי מארץ ישראל'. זה היה המטוס הראשון בתולדות עלייה ב', ב־23 באוגוסט 1947, במסגרת מבצע 'מייקלברג'".

כנפיים עבריות

אחד מוותיקי חברי ההגנה שעוד חיים בינינו הוא סא"ל בדימוס אלכס זילוני (104), יליד פולין, שהיה חבר ההגנה בשנות ה־30, שירת כקצין טכני בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה וכאשר חזר לארץ היה ממקימי חיל האוויר הישראלי.

אלכס זילוני. "קניתי מהבריטים מטוסים והשתמשנו בהם בנשק אישי ובפצצות ידניות"

"התגייסתי להגנה כאשר הייתי בכיתה השביעית בגימנסיה ב־1933", הוא מספר, "גייסו אותנו כיחידה שהיתה בצופים יחד. באותה תקופה מפקד ההגנה היה יעקב פת, והוא רצה לארגן יחידה של צעירים כמונו למילוי מטרות מסוימות של קשר ושליחות. הוא הטיל את הפיקוד על יחידת הצעירים על אברהם ברמן, שעסק בנושאים ציבוריים. 

"ההגנה העבירה קורס לצעירים שהתקיים בסמינר בבית הכרם, פעם בשבוע בלילות, ושם למדנו להשתמש בנשק". 

כבר אז התחיל העניין של הסליקים? 

"היו סליקים, כן, החביאו נשק. איך העברנו נשק ממקום למקום? ביקשו מאנשי ההגנה בירושלים סיורים, אז הלכו בחור ובחורה עם נשק והאקדח היה בחזה של הבחורה. היינו משתמשים בספר כדי להחביא אקדח. פתחנו בו מקום, הכנסנו את האקדח והלכנו כך עם הספר ביד. אז אף אחד לא היה עוצר אותנו". 

שלחו אותך למשימות ביישובים עטרות ונווה יעקב. מה עשית שם? 

"שמרתי כמו אחרים במקומות האלה. שמרתי גם בחברון. נסעתי לשם עם בחור במכונית פתוחה והוא נסע כמו מטורף, בגלל שפחדנו שיירו עלינו בדרך. אחרי שהגענו יצאנו עם קבוצה של חמישה אנשים ושמרנו שם כי היתה תהלוכה של הערבים. קיבלתי שם אקדח שהוציאו מאיזה חור. במהלך התהלוכה באו אלינו מהמשטרה הבריטית ואמרו 'תראו חבר'ה, התלוננו שבאו לפה יאהוד ואנחנו מבקשים מכם שתסתלקו מפה'. הייתי גם חבר ביחידה 'הנודדת', שהוקמה בירושלים על ידי יצחק שדה. המטרה שלנו היתה לצאת החוצה לתקוף ולא רק להתגונן. ב־1936, כאשר המרד הערבי קצת שקט, מפקד ההגנה אישר לי לנסוע לאנגליה ללימודים". 

ב־1940, בעת הבליץ הגרמני על לונדון, התגייס זילוני לחיל האוויר המלכותי ועבר שם קורס הנדסה ופיקוד, שבסופם התמנה לקצין. "ביקשתי להתנדב תמיד למזרח התיכון. בתום המלחמה שלחו אותי תחילה למצרים, משם לעיראק ולבסוף לתל נוף - שהיה הבסיס האווירי הבריטי הגדול ביותר באזור". 

כששירתָּ בעיראק, היית בקשר עם הקהילה היהודית? 

"הייתי בקשר וידעו שאני ישראלי. פגשתי יהודים ומשפחות יהודיות בבגדד. עם כמה מהם דיברתי בעברית, והם רעדו. אחרי הטבח ב־1941 (הפרהוד) הם חששו מאוד להיפגש עם ישראלים מפחד שיתקפו אותם". 

אחרי שחזרת מעיראק, היית למעשה בין המקימים של חיל האוויר הישראלי. איך זה קרה? 

"כשחזרתי לארץ הצטרפתי למועדון התעופה בחיפה. הכרתי שם את יהושע אייזיק, שהיה בכיר בהגנה, ושנתיים קודם הוא מונה כמתאם התעופה במדינה. ב־2 נובמבר 1947 הגעתי לתל אביב לפגישה עם יעקב פת, אהרון רמז, הרמטכ"ל יעקב דורי ונוספים. דורי הודיע לנוכחים על החלטת פיקוד ההגנה על הקמת הכוח האווירי שייקרא שירות האוויר. אייזיק מונה לראש השירות ואני ורמז מונינו לתפקידים פיקודיים בכירים". 

מאיפה השגתם את המטוסים ואת הנשק המתאים? 

"המטוסים היו של מועדון התעופה ושל אנשים פרטיים. קניתי מהבריטים מטוסים שנועדו לשיפוץ ושימשו בעיקר לתצפית ולהצנחת יחידות קומנדו. במטוסים האלה השתמשנו בנשק אישי, בפצצות ידניות שהכנו או בפצצות שתע"ש ייצרה ובמכונות ירייה". 

ברגל, תחת אש, לשער הגיא 

ד"ר ותא"ל בדימוס יצחק (טולק'ה) ארד (93) נולד בפולין והיה פרטיזן שהתמחה בחבלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר עלייתו לארץ הצטרף לפלמ"ח, הכוח הצבאי המגויס של ההגנה, תחילה כטייס ובהמשך כקצין חבלה. הוא התקדם בשורת תפקידים בצה"ל וכיהן כקצין חינוך ראשי, ובהמשך כיהן במשך כ־20 שנה כיו"ר הנהלת יד ושם. 

"לקחנו על עצמנו את ההמשכיות". ד"ר ברוך לוי // צילום: "צוות" ארגון גמלאי צה"ל

"הגעתי ארצה בספינת המעפילים חנה סנש בדצמבר 1945", הוא מספר, "נקלטתי בקיבוץ יגור וארבעה חודשים עבדתי ברפת. אבל באותו זמן בארץ התנהל מאבק והחלטתי שאני לא זה שימשיך לחלוב פרות כאשר אחרים נאבקים". 

במקביל לשירות קצר במחלקת הטיס של הפלמ"ח, בין השאר במהלך הלחימה על גוש עציון, המשיך בתפקיד שבו התמחה: "עסקתי בהדרכה בקורס קציני חבלה באפיקים, באשדות ובקורסי המפקדים של ההגנה והפלמ"ח בג'וערה. הפלמ"ח ניצל את הניסיון שלי בחבלה. כך זה נמשך עד 29 בנובמבר 1947. כשחזרנו מהמטווח שעשינו בנגב באזור רוחמה, הגענו לראשון לציון וראינו אנשים רוקדים ברחובות. שאלנו מה קרה, והתברר שהאו"ם הכריז על הקמת מדינה יהודית ושמחנו עם כולם". 

לאחר שנודע לו שלא יוכל להמשיך להיות טייס בגלל עיוורון צבעים חלקי, סירב ארד להיות קצין מטה בשירות האוויר (חיל האוויר לעתיד) ובחר להמשיך להיות לוחם ומפקד בשטח. ארד: "בערב פסח 1948 התארגנה שיירה גדולה של 300 משאיות לירושלים, ואז הוקם הגדוד החמישי של הפלמ"ח במסגרת חטיבת הראל. התמניתי לקצין חבלה. אנשי המחלקה שלי התפזרו במשאיות שונות ואני נסעתי בטנדר עם חומר נפץ, שאם כדור פוגע בו הוא מתפוצץ. פחדתי, אבל ידעתי שצריך להתגבר על הפחד ולהמשיך הלאה". 

ואכן, הטנדר של ארד חטף אש והשיירה כולה אבדה לו. "התחלתי להתקדם רגלית והגעתי לשער הגיא. השיירה עמדה ומספיק שמשאית אחת נדפקה, והשנייה ניסתה לעבור לידה והתהפכה גם היא, אז הכביש היה חסום לשני הכיוונים. ירו עלינו בשער הגיא משני הצדדים. לא ראינו את היורים שהסתתרו בתוך השיחים ובין העצים. אני ועוד מפקד פלוגה מהפלמ"ח, כל אחד מאיתנו אסף 15-10 איש. הוא עלה צפונה ואני ירדתי דרומה כדי שהערבים לא יירדו למטה ויהרגו את הנהגים שהיו בלי נשק. היתה איזושהי משאית שהתחילה להתקדם ונשכבתי על הכנף שלה, כשהכדורים פגעו בקבינה". 

באירוע אחר מתאר ארד את ניסיון הפריצה לעיר העתיקה וכניעת הרובע היהודי במאי 1948. "תכננו לתקוף בלילה, אבל לפנות ערב הגיע יצחק רבין ועליתי איתו על המגדל של המנזר בהר ציון וראינו דגלים לבנים, הרובע היהודי בעיר העתיקה נכנע. ואז בערב, לפי ההסכם עם הירדנים, הגברים נלקחו לשבי והנשים והילדים הוחזרו. מצב הרוח לא היה הכי טוב. 

"ב־15 במאי המפקד הערבי הידוע פאוזי קאוקג'י הגיע לרמאללה וירה עלינו עם תותחים. החזקנו את המוצבים אך הפלוגה שלנו סבלה אבידות. היינו שם יום או יום וחצי, ובמהלך השהייה שם קיבלנו הודעה במכשיר הקשר שבתל אביב הכריזו על הקמת המדינה. התחלנו לצעוק בין החבר'ה 'יש מדינה!' אך במקביל היינו צריכים להתחפר להמשך הקרבות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו