הפרחים נותרו על הקבר

מאז היום הנורא ששינה לעד את חייה, עברה יפה שפריר (ביטון) עוד שלוש טרגדיות: לפני שלושים שנה נהרג אחיה בתאונת דרכים, לפני חמש שנים שכלה את בנה שנפל בעת מילוי תפקידו במרדף אחר מחבלים בירושלים, ועשרה חודשים לאחר מכן נפטר בעלה מדום לב. כל אלו כרוכים באותו אסון שחוותה בדיוק היום לפני 50 שנה, כשנפצעה אנושות בפיגוע באוטובוס הילדים מאביבים, שנחקק לימים כפיגוע ההמוני הראשון בשטחה הריבוני של ישראל. 

בוקרו של יום שישי 22 במאי 1970 היה שטוף שמש. "הייתי בכיתה ג' וכמו בכל יום שישי לבשתי שמלה לקראת קבלת השבת בבית הספר. אמא קטפה לי פרחים מהגינה ואמרה לי לתת את הזר למורה", נזכרת יפה באותו יום. "אחי הקטן יוסי, שהיה בכיתה א', היה אמור להיות איתי באוטובוס באותו בוקר, אבל הוא רצה להבריז ואני אפילו עזרתי לו בזה. הוא התחנן בפניי להישאר עם הכבשים הקטנים בדיר ואני הצעתי לו להתחבא בחציר כדי שלא יתפסו אותו".

שלוש פצצות על האוטובוס

מושב אביבים שעל גבול לבנון מנה באותם ימים כ־60 משפחות בלבד - למרביתן ילדים בכיתות א'-ג' שעשו דרכם באוטובוס דרך כביש המערכת לבית הספר ביישוב הגדר השכן, מושב דוב"ב. קצת לפני השעה שמונה עלתה גם יפה להסעה והתיישבה ליד חברתה הטובה, שולמית ביטון ז"ל (בת 9 במותה), סמוך לדלת האחורית של האוטובוס.

"כל הדרך פטפטנו, וכשהגענו לעיקול הכביש ליד קיבוץ ברעם נצמדתי לחלון, כשפתאום במרחק מטרים ספורים מהאוטובוס ראיתי שלוש דמויות עם ענפים על הראש. המורה אסתר אביכזר ז"ל (23) התקרבה לראות שהכל בסדר, ואז צעקתי לעברה: 'אני רואה פה ערבים'. אני חושבת שידעתי לזהות שאלה מחבלים כי כל שני וחמישי היו תופסים אצלנו מחבלים ומביאים אותם למושב. לפני שהצבא היה מגיע לקחת אותם, אנחנו כילדים סקרנים היינו הולכים לראות איך הם נראים. גם אבא שלי תפס במטעים מחבל שהסווה את עצמו עם ענפים. 

הריח שמזכיר את האחות. יפה בטיטו הלדן // צילום: אייל מרגולין/ג'יני



"המורה אסתר כעסה עלי ואמרה שאסור לדבר ככה, ואני עמדתי על שלי ואמרתי שאני בטוחה שראיתי ערבים. ואז אחד התלמידים צעק: 'יפה צודקת, יפה צודקת, גם אני רואה'. המשכתי לצרוח שאני רואה ערבים ואז התחילו פיצוצים".

הדי הפיצוצים החרידו את השקט הגלילי המתעתע. בעיקול הכביש המתין מארב של חוליית מחבלים מהחזית העממית לשחרור פלשתין שחדרה מלבנון לשטח ישראל, ואלה שיגרו אל עבר האוטובוס שש פצצות בזוקה מאולתרות - שלוש מהן פגעו בו ישירות.

"בפיצוץ הראשון כבר לא ראיתי כלום. עוד לפני שאיבדתי את ההכרה הרגשתי שהראש שלי בוער ושהצמות שלי רטובות - זה היה דם. התחלתי לשפשף את השיער שלי כי כל הראש בער לי. 

"לא שמעתי צרחות, לא שמעתי כלום כי האוזניים שלי נפגעו מעוצמת הפיצוצים. יותר אני לא זוכרת כלום מהאירוע, רק שהרימו אותי וצעקתי שמאוד קר לי. שמעתי רעש של מסוק וקול של אישה שאומרת לי, 'תכף נכסה אותך, יהיה לך חם'. לפני שאיבדתי את ההכרה כנראה כבר הכניסו אותי למסוק כי שמעתי את הפרופלור חזק יותר. עד היום כשאני שומעת רעש של מסוק אני נחרדת".

כתוצאה מהירי נהרגו 12 מנוסעי האוטובוס, מתוכם שמונה ילדים. כל יתר הנוסעים, רובם ילדים גם הם, נפצעו בדרגות פציעה שונות. אישה נוספת שנסעה באוטובוס נפטרה כעבור שנים מהסתבכות אפילפסיה שנגרמה כתוצאה מרסיס שלא הוצא מראשה.

המוות רדף אחרי האח

ותיקי האזור, כמו גם ניצולי הפיגוע, מספרים כי עד לאותו יום כלל לא היה מכשול של ממש בין ישראל לבין לבנון אלא גדר ארעית שסימנה את הגבול. היחסים עם השכנים היו ידידותיים מאוד, כאשר תושבי הקיבוצים והמושבים נהגו לקנות ביצים, בשר ועוד תצרוכת חקלאית מהפלאחים הלבנונים. בשבתות נהגו לעלות עם חמורים אל הכפר הלבנוני יארון אשר ממנו על פי החשד יצאו המחבלים באותו בוקר מר. הסכנה מצד ארגוני הטרור שגורשו באותה תקופה מירדן והגיעו ללבנון עדיין לא חלחלה לתודעה הישראלית, שכן הפגיעות היו בעיקר ברכוש וכמעט לא בנפש. 

"כל הראש בער". יפה שפריר // צילום: אייל מרגולין/ג'יני

יפה, בעקבות פציעתה, היתה בתרדמת במשך קרוב לשנה. היא נפצעה קשה בבטנה, ברגלה, בידה ובעיניה (את עינה הימנית לא הצליחו הרופאים להציל). כל גופה ספג רסיסי בזוקה שרבים מהם נותרו בו עד היום. אותם רסיסים הצריכו ניתוחים רבים נוספים במשך שנים, ועד היום הם מאלצים את יפה להיות במעקב רפואי. 

עד כיתה ח' לא העזה יפה לצאת מהמושב בגלל הטראומה, ובתיכון השתלבה בפנימיות כדי להתרחק עד כמה שניתן מאביבים. "כעיקרון, אני עד היום לא אוהבת להיות במושב. אם הייתי הולכת לישון שם בשבת זה היה בתנאי שכל האחים והאחיות שלי יבואו גם הם לישון בבית".

"אני מחוסנת מהפחד" 

כשהתחתנה, התרחקה מגבול הצפון עד לירוחם, עיירת הולדתו של בעלה. אבל דווקא ב־1985 התרצתה שוב ללחציו של אחיה הצעיר יוסי, ועברה עם משפחתה לקריית שמונה, שסבלה באותה תקופה מירי בלתי פוסק של קטיושות מלבנון. 

"יוסי, אותו אח קטן ששכנע אותי לעזור לו להבריז מבית הספר ביום של האסון וניצל מהתופת, הוא זה ששכנע אותי לחזור לצפון כדי להיות קרובה יותר למשפחה. הוא הסתובב עם בעלי בקריית שמונה, עזר לנו לחפש דירה ולעשות את כל הסידורים הנדרשים. כמה שנים אחרי שעברנו, הוא נהרג בתאונת דרכים יחד עם חברו הטוב עמרם פרץ, שניצל גם הוא מאסון האוטובוס 20 שנים קודם לכן", מספרת יפה בכאב ובגעגועים.

"בכל פעם שהתחילו כאן קטיושות, הייתי אורזת את התיק ונוסעת לאחיות שלי בתל אביב. הבית הזה שאנחנו יושבות בו נפגע כמה פעמים מרסיסים ומהדף של קטיושות. פעם נשברו החלונות, התריסים והתמונות כשהיינו בתוך הבית ופעם נשברה הטלוויזיה, המקרר נפגע מרסיסים ומנורות עפו, כשכבר השארנו את הכל מאחור ונסענו מפה".

יפה בטיטו ז"ל (שנייה מימין) עם חברות לכיתה // צילום רפרודוקציה: אייל מרגולין/ג'יני

באחת מנפילות הקטיושות התנפץ חלון מההדף על פניו של שחף, בנה של יפה. לימים התגייס שחף ליחידת האופנוענים של יס"מ ירושלים, וביוני 2015 נהרג במסגרת פעילות מבצעית, בתקופת פיגועי הדקירה ששטפו את ישראל. בן 27 היה במותו, והותיר אחריו את ארוסתו שיחד איתה היה בעיצומן של ההכנות לחתונה. 

"בעקבות הפציעה הקשה שלי, שחף כל הזמן דיבר על זה שהוא רוצה לעסוק בסיכול פיגועים, לחתור למגע עם מחבלים. הוא היה יכול לבחור להיות שוטר יס"מ פה בצפון, אבל הוא נורא רצה לשרת בירושלים בגלל האקשן שהיה שם. 

"ב־9 ביוני 2015 הם קיבלו קריאה לצאת למרדף אחרי רכב עם מחבלים, ובדרך הוא החליק עם האופנוע על כתם סולר סמוך לגינות סחרוף", מספרת יפה בגרון חנוק מדמעות. "מאז ששחף נהרג אני כבר לא מפחדת להיות פה בקריית שמונה. אני מחוסנת מהפחד. הייתי בדיכאון ולא יצאתי מהחדר אפילו כשבני, שמעון, שיפץ לי את הבית. מאוד קשה לי לצאת מהמצב הזה, אני לוקחת כדורים ביום ובלילה והפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי שנתנו לי ממשרד הביטחון".

עשרה חודשים בלבד חלפו מאז נפילתו של שחף עד שהגורל חזר והתדפק על דלתה של יפה והפך אותה הפעם לאלמנה. זה קרה בפעם הראשונה שהיא ובעלה המנוח איציק התרצו להפצרותיהם של אחיה ואחיותיה ויצאו מביתם לסוף שבוע אצל משפחתה באביבים. 

"בשבועות האחרונים לפני פטירתו, איציק היה מאוד עסוק בסידורים להכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו של שחף. במקביל הוא סגר אולם ואת כל הסידורים לחתונת בתנו, שרה. כל הזמן הוא היה דוחק ברב ובסופר־סת"ם לסיים את כתיבת הספר ולדאוג שההיכל בבית הכנסת יהיה מוכן לקליטתו. איציק נפטר מדום לב כשהלך לנוח בשבת אחר הצהריים עוד כשהיינו אצל המשפחה שלי באביבים. איך שיצאה השבת הסופר־סת"ם התקשר לרב להגיד לו שסיים את כתיבת ספר התורה ואז הרב הודיע לו שאיציק נפטר. 

"איציק היה בן 54 במותו, והרבה דברים התגלו לנו רק אחרי שהוא נפטר. אחרי ששחף נהרג, בעלי חזר לעבודה מהר. אני לא חזרתי לעבודה שנה וחצי. פה בבית הוא עודד אותנו והפגין חוזק והראה שהכל בסדר. אבל החבר'ה שלו מהעבודה סיפרו שהם היו מוצאים אותו בכל בוקר מוקדם בבית העלמין. יושב על הקבר של שחר ומתייפח". 

הצמות לא הותירו ספק

בשבוע שעבר, במלאת 50 שנה לאסון אביבים לפי התאריך העברי, עלו המשפחות השכולות לקברי יקיריהן. בין המבקרים היתה גם יפה בטיטו הלדן (50), שנושאת את שמה של אחותה הגדולה - יפה בטיטו - שנהרגה שלושה חודשים לפני שהיא עצמה נולדה. מאז פטירת אמן לפני כחמש שנים, החלה בטיטו הלדן לקרוא מדי שנה באזכרות מכתבים לאחותה, שהיתה בת 8 וחצי בהירצחה ושאותה מעולם לא הכירה.

"היינו אמורים לציין יובל לאסון בטקס גדול ומכובד", כתבה לה השנה, "אבל בשל המצב זה לא קרה. אז הבאנו לך פרחים בשלל צבעים גם מהגינה של אמא. הנחנו על קברך ועל קברי חברייך. מאז שהלכת ועד שניפגש, שתי השמלות אצלי למשמרת".

כמו בת כיתתה יפה ביטון, גם יפה בטיטו ז"ל יצאה ביום ההוא מביתה בשמלה לבנה ושתי צמות. בידה אחזה בזר פרחים שאמה קטפה לה מגינת הבית לבקשת מורתה. עם היוודע דבר הפיגוע, יצאו הוריה לחפש אותה בזירת האירוע ובבית החולים זיו בצפת. משלא מצאו את יפה המשיכו לבית החולים רמב"ם בחיפה, לשם פונו הפצועים הקשים במסוק. 

"אמא שלי היתה בחודש השישי איתי בבטן, והיא ואבא התרוצצו מזירת הפיגוע לצפת ומשם לבית החולים רמב"ם, וגם שם כמו בזיו אף אחד לא ידע להגיד להם איפה יפה", מספרת האחות השכולה, "ההורים שלי תיארו את המראה שלה, ואז מישהו מצוותי הרפואה לקח אותם לחדר הקירור. אמא תמיד סיפרה שעוד לפני שפתחו את המדף היא ידעה שזו יפה, כששתי הצמות שלה נפלו למטה".

מאז אותו יום ובמהלך חודשי ההיריון שנותרו לה, בלי שידעה את מין העובר שבבטנה, התחילה האם לחלום מדי לילה את אותו החלום. "היא סיפרה שבחלום ראתה את יפה כשהיא אומרת לה: 'תיתני לתינוקת שתיוולד את השמלה שלי, היא עוד חדשה. אמא לא הבינה למה יפה מתכוונת והלכה לרב לשאול אותו לפשר הדבר, והרב אמר לה 'היא רוצה שתיתני לה את השם שלה - שם לה. זה שמלה'. לאמא היה קשה עם זה, אבל רק אחרי שהיא התרצתה, החלום הפסיק".

לאמה של יפה היה בחדרה ארגז שהיה לו תפקיד מיוחד בטקס הזיכרון הפרטי שלה לבתה, שהחל שבועיים לפני כל אזכרה. הוא היה נפתח בלחיצת כפתור ובתוכו שתי שמלותיה של יפה ז"ל ששחררו לחלל החדר ריח של געגועים. "בתקופות האלה אמא נהגה להסתגר יותר בחדרה", מספרת יפה, "אנחנו הבנות היינו מנקות את הבית, מסדרות, וכשהיינו מחליפות מצעים היינו מוצאות מתחת לכרית שלה שמלה. היא היתה ישנה איתה, וכשטקס הזיכרון היה מתקרב היא היתה מריחה אותן. אנחנו היינו מחליפות את המצעים ובלי מילים מחזירות את השמלה לאותו מקום - מתחת לכרית, בהבנה שזה משהו הרבה יותר עצום ממך". 

לאורך השנים נשמרו שתי שמלות שהיו שייכות ליפה המנוחה. "כשההורים שלי נפטרו ארזנו את הבית שלהם אבל בינתיים מצאנו רק שמלה אחת", מספרת בטיטו הלדן. השמלה האחת שנמצאה הפכה לתמונת הכריכה בספר "אתמול פער את לועו" שיצא במלאת 50 שנה לאסון, שכתבו אורי נדב וחיותה דויטש. 

"יפה יצאה עם שמלה לבנה וזר פרחים מהבית כדי להגישו לאישיות מכובדת שהיתה צריכה לבקר בבית הספר באותו יום. היא יצאה ולא חזרה", מסכמת יפה. "מאז ועד היום בכל יום שישי אצלנו יכול להיות מצב שלא יהיה אוכל, אבל פרחים תמיד יהיו. גם לקבלות שבת שאני עושה כגננת אני באופן קבוע לובשת חולצה לבנה, ותמיד יהיו גם פרחים על השולחן".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו