מועדון הספורט היהודי "מכבי ברלין", מהראשונים בעולם, ידע ימים מפוארים לפני מלחמת העולם השנייה. מאז חידש את פעילותו לפני 50 שנה הוא הפך שוב לאטרקציה עירונית שמושכת אליה ספורטאים, ולא רק יהודים.
אחד מהם, שהצטרף לקבוצת הכדורגל של מכבי בקיץ האחרון, הוא נציג של משפחת אצולה גרמנית - דמיאן פון־שטאופנברג. סבו של דמיאן היה בן דודו של קלאוס פון־שטאופנברג, קצין הצבא הגרמני הבכיר שביצע את ניסיון ההתנקשות באדולף היטלר ("קשר 20 ביולי"), במסגרת מבצע ההפיכה שנכשל, "ואלקירי", ב־20 ביולי 1944, כתשעה חודשים לפני כניעת גרמניה הנאצית.
פון־שטאופנברג הטמין מטען נפץ בחדר הישיבות במפקדתו הקדמית של היטלר בחזית המזרחית, "מאורת הזאב", ועזב את המקום. ארבעה מהנוכחים נהרגו, היטלר נפצע קלות. נאמניו הצליחו לקטוע את ניסיון ההפיכה הצבאי באיבו, ופון־שטאופנברג ושאר מנהיגי הקשר הוצאו להורג. היינריך הימלר, מפקד האס.אס, נשבע להשמיד את כל משפחתו של פון־שטאופנברג, כמו גם את שאר משפחות הקושרים, שנשלחו בשלהי המלחמה למחנות ריכוז אך שרדו ברובם.
"יש מי שרואה בנו בוגדים"
דמיאן נולד לפני 22 שנה בניו יורק. אביו נולד בבאיירן, מדינת המחוז של כל משפחת פון־שטאופנברג. אמו מטרייסטה, ובשנות ה־80 נפגשו השניים בניו יורק, כשהיא היתה דוגמנית ידועה - הראשונה שדגמנה עבור ורסצ'ה - והוא אמן וצלם סרטים. שם התחתנו ושם נולדו שני ילדיהם, דמיאן ואחותו. המשפחה עברה לברלין כשהיה בן 3.
גדלת עם הסיפור של קלאוס פון־שטאופנברג על ניסיון ההתנקשות?
"בהחלט, מילדות. עבור אבי ההיסטוריה חשובה מאוד, והוא הקריא לי סיפורים מאותה תקופה והסביר לי. בבית הספר דיברו איתי על הנושא הזה לעיתים קרובות מאוד, ולכן עניין אותי מאוד להכיר את האמת ההיסטורית בנוגע לכך. בני המשפחה המבוגרים נאסרו במחנות ריכוז אחרי ניסיון ההתנקשות.
דמיאן פון־שטאופנברג // צילום: אלדד בק
"סבי, מארקגווארט, נשלח לדכאו, שם גילחו את שערות ראשו. משם נשלח לארבעה מחנות אחרים. אחותו של סבי סיפרה לי על החוויות שהיא עצמה עברה. כילד לא הייתי כזה ששואל שאלות, אבל כשהיינו נפגשים לתה ולעוגות, אבי תמיד היה זה שהתחיל לדבר על הנושא. אני ואחותי ישבנו והקשבנו. גם בכינוסים המשפחתיים קוראים תמיד כתבים שקשורים לנושא. התחלתי ממש להבין את חשיבות הנושא כשדנו בבית הספר על פון־שטאופנברג ועל השואה".
איך הגיבו כששמעו את שם המשפחה שלך?
"בבית הספר זה לא תמיד היה חיובי. לעיתים קרובות חוויתי מצבים שבהם היו אומרים לי: 'בתור פון־שטאופנברג אתה צריך לדעת להתנהג טוב יותר'. בעיקר כשהייתי עושה שטויות. אבל חשוב לומר שהיום זו תקופה שונה. מעולם לא תקפו אותי בגלל השיוך המשפחתי. אבי סיפר לי שלו היה ניסיון שונה מאוד. בפנימייה הפלו אותו לרעה, וזו היתה תקופה נוראה עבורו. נעלו אותו בחדר, היכו אותו. זה היה בסוף שנות ה־60 ותחילת ה־70".
מה מסמל עבורך הסיפור של קלאוס?
"זה כבוד גדול. האומץ שלו לסכן את כל המשפחה כדי לנסות לבצע פעולה שכזו, זה דבר מדהים. זה ממלא אותי בגאווה. המשפחה התנגדה לנאצים. אבי סיפר לי שכשהנאצים באו ודרשו להניף את דגל צלב הקרס, אחד מבני המשפחה דאג להניף אותו מעל חוות החזירים. המשפחה תמיד היתה באופן ברור נגד הנאצים. בסוף יש את אלה שיש להם אומץ".
יש כאלה שטוענים שהניסיון הזה בוצע פחות או יותר ברגע האחרון, כשכבר היה ברור שגרמניה מובסת. הם היו צריכים לעשות זאת מוקדם יותר, מה דעתך?
"קשה לי מאוד להעריך זאת. צריך להיות באותן נסיבות, באותו מצב. אין לי מושג עד כמה הם היו מודעים לפני כן לכל מה שקרה. כמובן שהם היו יכולים לעשות זאת קודם לכן. זה מזעזע מה שבוצע באותה תקופה".
שאלת את עצמך לפעמים איך היית פועל לו היית חי באותה תקופה?
"לעיתים קרובות מאוד. אני משוכנע שהייתי מגיב כמוהו. גאווה היא דבר שחשוב לי מאוד אבל איני יכול לומר, כי לא הייתי במצב כזה. בתנאים כאלו מגיבים באופן אמוציונלי, ואני יכול רק לומר באופן רציונלי שכמובן הייתי נוהג כמותו".
גרמניה היום חסינה פוליטית וחברתית מחזרה על מה שקרה אז?
"אני חושב שבגרמניה מנסים להדחיק את הדיון על הנושא. כשהייתי נער דיברו על זה יותר מאשר היום. לדעתי אסור לשכוח את מה שקרה, גם בעוד אלף שנים. הנושא הזה נוכח מאוד בחיים שלי, בגלל שמשפחתי מילאה תפקיד חשוב. אבל יש לי תחושה שעבור משפחות רבות הנושא כבר לא חשוב. אנשים מתייחסים אל העבר הנאצי כאל היסטוריה רחוקה".
אתה מרגיש שגרמניה השלימה עם המשפחה שלך או שיש עדיין אנשים רבים שמתייחסים להתנקשות כאל מעשה בגידה?
"אני בטוח שיש עוד רבים שרואים זאת כבגידה. זו תחושה שרווחה בקרב הדורות המבוגרים והועברה הלאה לדורות הבאים. זה צריך להשתנות".
שני מימין: קלאוס פון־שטאופנברג // צילום: GettyImages
דמיאן מספר שהאהבה לכדורגל דבקה בו מגיל צעיר, אבל כשחזר לברלין ללמוד לבגרות בגיל 17, הזניח את התחביב שלו. "תקופת הבגרות היתה פרועה. המועדונים הראשונים. אחר כך חזרתי לאט לשחק כדורגל עם חברים. כשהצטרפתי למכבי הרגשתי מאוד בנוח. לא רק בגלל שהכרתי הרבה שחקנים אלא בגלל שהיו מאוד פתוחים. במכבי יש עירוב גדול מלאומים שונים. זה כיף גדול".
בשנים האחרונות היו מקרים רבים של תקריות אנטישמיות, בעיקר במשחקים עם מועדונים ממזרח גרמניה לשעבר. חווית תקריות כאלו?
"אישית, לא. אבל היו מצבים שבהם הטיחו בשחקנים שלנו 'יהודי מחורבן'. אלו ביטויים שבהם נעשה שימוש,ְ מצד שחקנים יריבים, מתוך תסכול. אני לא יודע אם זה באמת נאמר מתוך אנטישמיות. אנשים משתמשים בביטויים כאלו. זה כאילו 'קול', אני לא יודע למה. זה פשוט הפך לדבר רגיל".
אתה מודאג מהמצב הנוכחי בגרמניה לנוכח ההתפתחויות הפוליטיות, סכנת המשבר הכלכלי?
"הדמוקרטיה בגרמניה חזקה בהשוואה למדינות אחרות. אנחנו יכולים להיות מאושרים שאנחנו כאן. אין לי חששות, אני לא פוליטיקאי. אבל אני וחבריי מרגישים טוב".
תשחקו בישראל?
"עדיין לא הייתי בישראל אבל אני רוצה מאוד לנסוע לשם. יש לי חברים שלומדים וגרים בתל אביב, ואני גם אוהב מאוד את האוכל הישראלי".
