לימודי חוץ

זר שייקלע לאוניברסיטה האמריקנית בג'נין עלול להתבלבל. האווירה והשפה המדוברת היא ערבית, התרבות פלשתינית, שפת ההוראה אנגלית, אבל שיעור ניכר של הסטודנטים - ערבים־ישראלים (כמחצית מתוך כ־12 אלף שלמדו במוסד בשנה שעברה). מדובר במספר גבוה מאלו שלומדים באוניברסיטת חיפה (5,400) או תל אביב (3,000), מה שהופך את הקמפוס בג'נין לאוניברסיטה הערבית־ישראלית הגדולה בעולם. 

אבל ג'נין היא רק קצה הקרחון של תופעה רחבה הרבה יותר. בשנה שעברה למדו כ־15 אלף סטודנטים ערבים־ישראלים בחו"ל או מחוץ לקו הירוק - כמחציתם ברשות הפלשתינית. מגמה זו מעצבת את אופייה של החברה הערבית בתוך ישראל, אך נעלמת משום מה מתשומת הלב של הציבור הרחב. 

מדובר במעין כשל משולש: הסטודנטים משלמים עשרות אלפי שקלים בשנה שכר לימוד במוסדות פרטיים או פרטיים למחצה - הון רב שיכול היה לשרת היטב את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל; הם נחשפים ללימודי יסוד ותרבות זרים להווי הישראלי, לעיתים אף עוינים לו; ונאלצים לעבור מבחני רישוי קשים עם חזרתם לישראל, היוצרים תחושה עמוקה של חוסר הוגנות. ואחרי כל אלו, האבסורד הגדול מכולם: רובם המוחלט משתלב בשוק העבודה הישראלי. למעשה, מערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל - בעיקר בתחומי הרפואה והמקצועות הפרא־רפואיים - הפכה לצוואר בקבוק ולחסם בפני מוביליות חברתית, דווקא כלפי אחת האוכלוסיות הזקוקות לכך ביותר. 

"נרשמתי ללימודי הוראה בישראל, אבל הבנתי שזה לא בשבילי", מספר לנו עלי זבידאת (28) העובד כיום כאח בבית החולים אסף הרופא. "רציתי ללמוד סיעוד, אבל הנתונים שלי לא הספיקו אז העדפתי לנסוע לירדן". זבידאת למד באוניברסיטת עמאן וכדי לממן את הלימודים עבד בחופשות במפעל אלומיניום במפרץ חיפה. לדבריו, החוויה היתה טובה וההשתלבות חזרה בישראל היתה מוצלחת. 

לגרמניה - ובחזרה למזה"ת

ב־2019 חיבר החשב הכללי באוצר דו"ח מיוחד בנושא "חסמים להשתלבות האוכלוסייה הערבית במערכת ההשכלה הגבוהה". לפי הדו"ח, כ־80 אחוזים מהסטודנטים הלומדים בג'נין מתמקדים במקצועות הרפואה, מתוכם 31 אחוזים סיעוד, 18 אחוזים ריפוי בעיסוק, 8 אחוזים בריאות חברתית וסביבתית ו־7 אחוזים רפואת שיניים, רנטגן ופיזיותרפיה. הנתונים דומים גם לאלו של בוגרי מוסדות אחרים והסיבה לכך, לפי הדו"ח, היא "חוסר הלימה משמעותי בין מספר הערבים המעוניינים לרכוש השכלה בתחומי הבריאות בישראל לבין ההיצע המצומצם של מקומות הלימוד בתחומים אלה באוניברסיטאות".

"נרשמתי ללימודי הוראה בישראל, אבל הבנתי שזה לא בשבילי". עלי זבידאת // צילום: יוסי זליגר

במילים אחרות: יותר ביקוש מהיצע. עם זאת, העובדה שרוב הלומדים בחו"ל מוצאים לבסוף עבודה בישראל, מלמדת שהמחסור במקומות הלימוד אינו משקף את צורכי המשק.

"הילדים שלי לומדים בחו"ל", מספר לנו ענאן דראושה, בעל משרד ייעוץ למועמדים ללימודים בחו"ל, "החלום של בני היה ללמוד רפואה, אבל תנאי הקבלה בארץ מאוד מחמירים. צריך ציון של 730 בפסיכומטרי ועוד מבחן בכתב וראיון אישי. השפה מאוד חשובה והרבה נתקעים שם. מי שלא מצליח למצוא את עצמו בישראל הולך החוצה, ובחו"ל יש מגוון רחב של מוסדות. הרוב מחפשים אקדמיה בשכר לימוד נמוך, לכן הלכו בהתחלה לגוש המזרחי - אוקראינה, מולדובה וכדומה, שם שכר הלימוד הוא 6,000-4,000 דולר לשנה והמחיה גם מאוד זולה".

אלא שבגלל בעיות ברמה הלימודית, החל מ־2019 הוחלט להכיר בישראל רק במי שלומד במדינות ה־OECD. "זה יוצר הרבה בעיות", אומר דראושה, "במדינות הללו גם יקר וגם יש מגבלות מספריות. לכן עברו בשנים האחרונות ללמוד הרבה בירדן וברשות הפלשתינית. בגלל הסכמי השלום עם ירדן והעובדה שיש לאוניברסיטאות שם הכרה אמריקנית, משרד הבריאות הישראלי מכיר בזה. גם הרמה שם גבוהה יחסית כי הם מסננים הרבה תלמידים. הבעיה היא ששכר הלימוד שם גבוה - 16 אלף דולר לשנה". 

פרופ' קוסאי חאג' יחיא - מרצה, חוקר וראש המכון האקדמי הערבי לחינוך במכללת בית ברל - עשה את הדוקטורט שלו בחינוך בשנות ה־80 בגרמניה. "כשחזרתי לישראל וחיפשתי משרה כולם שאלו איפה למדתי, כי נותנים יותר כבוד למי שלומד בארץ", הוא מספר, "יש עדיפות לבוגרי המוסדות בישראל ואחרי זה למי שלמד בארה"ב ובאנגליה". מהמקום הזה, לאחר שגילה כי איש מעולם לא חקר את הסיבות להעדפות אלו, החליט לנצל את הנושא לטובת לימודיו. "התחלתי את המחקר שלי באוניברסיטת תל אביב ועשיתי שם פוסט דוקטורט על אקדמאים ערבים שלמדו בגרמניה".

יחיא מחלק את התופעה לשלושה גלים: הראשון בשנות ה־70, כשערבים־ישראלים - כמה עשרות בשנה - נסעו ללמוד בבריה"מ במימון המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הגל השני הגיע בתחילת שנות ה־80, כשרבים ביקשו ללמוד רפואה והמוקד עבר לגרמניה (כ־2,000 סטודנטים בשנה). "הלימודים שם היו בחינם", הוא מספר, "רוב הסטודנטים הערבים מישראל קיבלו מלגות מקרנות גרמניות - לא בגלל שאנחנו ערבים או פלשתינים אלא בגלל שאנחנו ישראלים. בגלל הרקע ההיסטורי הגרמנים רצו לעזור לישראלים". 

הגל השלישי הגיע עם קריסת בריה"מ. יחיא: "יוקר המחיה התחיל לעלות והתגברה האיבה נגד הזרים. אז עברו לאיטליה, לרומניה ולהונגריה, בעיקר רפואה ופרא־רפואה. לאחר הסכמי השלום עם ירדן והכרת המל"ג בלימודים שם, השתנתה המגמה. ב־2009, כשעשינו מחקר, היו 5,400 סטודנטים שלמדו בירדן. קראתי לזה 'מגרמניזציה לירדניזציה של ההשכלה הגבוהה'". 

המשכו של אותו גל הגיע ב־2014, עם המעבר לרשות הפלשתינית. "עכשיו לומדים באוניברסיטאות ברשות יותר מ־8,200 סטודנטים", אומר חאג' יחיא, "בג'נין לבד לומדים בערך 6,000 ערבים־ישראלים. בא־נג'אח בשכם לומדים 1,800 סטודנטים מישראל, מהם 800 בפקולטה לרפואה. אחרים באבו דיס בירושלים וחלק גדול - כ־1,000 סטודנטים - התחילו ללמוד בחברון, בעיקר תושבי הנגב. אין שם רפואה אז לומדים חינוך, דת, שפות וכדומה". 

להערכתו של חאג' יחיא, השנה יש כבר כ־20 אלף ערבים־ישראלים שלומדים בחו"ל, בעוד ישראלים יהודים יש רק אלפים ספורים - ביחס הפוך לאוכלוסייה (80:20 לטובת הערבים). "אנחנו ניצחנו אתכם בחו"ל", הוא אומר בחיוך.

מפגש אינטלקטואלי תרבותי

חאג' יחיא אומר כי מראיונות שערך עם מאות אנשים, עולה שבמידת האפשר רוב אלו שלמדו בחו"ל היו מעדיפים לעשות זאת בישראל: "הם עוברים ויה דולורוזה, מתנתקים מהמשפחה וכדי לממן את זה צריך הרבה כסף. העלות השנתית ברשות הפלשתינית, כולל מחיה, מגיעה ל־70 אלף שקלים. אנשים מוכרים אפילו חלקות אדמה בשביל לממן את זה, ומעבר לכך יש גם את נושא הרישוי".

איך הלימודים בחו"ל משפיעים על הסטודנטים מבחינת זהות ותרבות?

"יש השפעה של התרבות הפלשתינית על הסטודנטים, אבל היא שולית. המטרה שלהם היא לחזור בסוף לארץ, לכן זה מינורי. יש מפגש אינטלקטואלי תרבותי. יש חיבור כזה, אבל מי שלומד רפואה לא נחשף כל כך לתוכן תרבותי ודתי. כל סטודנט צריך ללמוד קורס יסוד על תרבות ערבית ואסלאמית, אבל ההשפעה היא מינורית כי כולם רוצים להיות רופאים". 

פרופ' יציב: "כולם רוצים שכמה שיותר תלמידים ילמדו בישראל, אבל אסור להתפשר על הרמה" // צילום: אייל בסון

בדיקה של תוכניות הלימודים באוניברסיטת ג'נין מגלה כי בהחלט יש חשיפה לנרטיב פלשתיני ואנטי־ישראלי מובהק. כל סטודנט במקצועות הפרא־רפואיים והאחרים חייב לעבור קורס חובה ב"לימודים פלשתיניים" בהיקף של שתי שעות שבועיות, שבמסגרתו לומדים בין היתר על "החדירה האירופית וההתנחלות הציונית", "נישול האדמה הפלשתינית", "תנועת ההתנגדות הפלשתינית 1936" (המכונה בישראל פרעות תרצ"ו) ועוד. במסגרת קורסי הבחירה יש לצד "יסודות החינוך האסלאמי" ו"תרבות אסלאמית", גם "לימודי ישראל והציונות", "תנועת האסירים הפלשתינים" ו"ירושלים: ציביליזציה והיסטוריה". 

רבים ממי ששוחחנו איתם מייחסים חשיבות פחותה להשפעות הללו. "זה כמו לימודי יהדות בבר־אילן", אומרים לנו גורמים העוקבים אחר התופעה בישראל, "משהו שצריך לעבור אותו אבל לא מתייחסים יותר מדי ברצינות. זה לא שבתל אביב או בהר הצופים הם היו לומדים משהו יותר ציוני". ועדיין, מדינת ישראל מפסידה גם את האפשרות להקנות לאזרחים הללו ידע בסיסי אלמנטרי ונרטיב פחות עוין ואפשרות ליצירת נטוורקינג וחיבור עם קולגות ישראלים. 

נראה שההשפעה התרבותית משמעותית יותר בהקשרים החברתיים. במחקרו של חאג' יחיא "מפגשית תרבותיים חדשים מאז 1948" שפורסם בכתב העת למחקר יישומי בהשכלה הגבוהה ב־2016, הנושא עולה בתכיפות בשיחות עם מרואיינים. כך למשל, מחסן, סטודנט לרפואת שיניים מאום אל־פחם, מספר כי "האווירה היא פלשתינית ומזכירה לי את האווירה הלאומית שלי. לא שמעתי הרבה על פלשתין, אבל לומד עליה כאן". 

אעסן מקלנסווה, תלמיד סיעוד בג'נין, מסביר: "אתה מרגיש בנוח כשאתה נמצא בסביבה פלשתינית שמאשרת את המנהגים והמחשבות שלך שאי אפשר למצוא במוסדות ישראליים". סנה מנצרת, סטודנטית לסיעוד, מוסיפה: "שם אני מרגישה את הלאומיות הערבית שלי". 

"חבל, כי במו ידינו אנחנו מפספסים הזדמנות ענקית לחנך דור שלם של צעירים ישראלים", אומר לנו בכיר לשעבר במשרד החינוך שעסק רבות באתגרי החברה הערבית, "יש לנו אפשרות להגביר את השילוב ולהפחית את הניכור והמתחים, אבל אנחנו מעדיפים לתת לאליטה הפלשתינית לחנך את הנוער הזה". 

נקודה מדאיגה במסגרת תופעת בריחת הסטודנטים נוגעת לרמה הלימודית בחו"ל. מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, פרופ' שאול יציב, נסע בראש משלחת כדי לבדוק במוסדות הפופולריים ביותר במזרח אירופה את רמת ההוראה, תוכניות הלימודים ובעיקר את רמת ההתנסות הקלינית בבתי החולים, וחזר עם ממצאים לא מעודדים. בין היתר אותרו, למשל, מוסדות בארמניה שבהם למדו סטודנטים מישראל למרות שלא הוכרו אפילו על ידי הממשלה המקומית.

"האחריות שלנו בראש ובראשונה היא בריאות הציבור בישראל", אומר יציב, "בשל אופי לימודי הרפואה יש חשיבות רבה להתנסות הקלינית בבתי החולים, לצפייה מקרוב בשיקול הדעת של רופאים בכירים ובהתמודדות עם בעיות מעשיות". על כן, לדבריו, לא די בבחינת הסמכה כדי לפתור את הבעיה אלא חייבים לנהל מעקב אחר מסלול הלימודים במוסדות עצמם. במסגרת רפורמה שמוביל המשרד, החל משנת הלימודים הנוכחית, מי שלא ילמד באחד המוסדות המוכרים לא יוכל לגשת לבחינות ההסמכה בישראל.

להשאיר את הכסף בישראל

במל"ג מציגים נתונים מרשימים על עידוד השכלה גבוהה בחברה הערבית והגברת החשיפה אליה. כבר בבתי הספר התיכוניים ובקהילות הצליחו להכפיל את מספר הסטודנטים הערבים במוסדות בישראל מ־22,543 (2008) ל־48,627 (2018), כולל גידול משמעותי במקצועות ההיי־טק ואפילו שיפור רב במגזר הבדואי. שיעור הערבים־ישראלים מכלל הסטודנטים עומד על 17 אחוזים, קרוב לשיעורם באוכלוסייה, כך שבמל"ג חשים שבנושא הזה הם עושים עבודה טובה.

אלא שנתונים אלו, מרשימים ככל שיהיו, לא נותנים מענה לבעיית בריחת המוחות לחו"ל. גם במל"ג מודים שבכל הנוגע למקצועות הרפואיים והפרא־רפואיים הם עומדים בפני שוקת שבורה ולכן, כשמדובר בלימודים בחו"ל, למאמצים הללו כמעט אין כל השפעה.

בנייר העבודה של החשב הכללי באוצר ממליצים להגדיל את מקומות הלימוד בישראל. "הגדלת ההיצע בתוך ישראל", נכתב, "תאפשר לפקח על איכות הלימודים, תחזק את ההתאמה בין הלימודים לדרישות מערכת הבריאות הישראלית, תביא להגדלת התוצר הלאומי הגולמי בזכות העובדה ששירותים שכעת 'מיובאים' מחו"ל יסופקו על ידי ישראלים, ועשויה להקל את השתלבות הצעירים הערבים בחברה ובכלכלה הישראלית". 

בהקשר הזה דווקא המודל הירדני עשוי לספק השראה מעניינת. על פי דראושה, בירדן יש שני מסלולים: "מי שאין לו הרבה כסף אבל השיג ציונים גבוהים, הולך במסלול הרגיל בשכר לימוד מסובסד. מי שלא - הולך לתוכנית המקבילה, חצי פרטית, בשכר לימוד גבוה יותר, שם רף הקבלה נמוך יותר".

בנוגע לטענות שצריך להרחיב את בתי הספר לרפואה בישראל, מסכם פרופ' יציב: "כולם רוצים שכמה שיותר ילמדו בישראל. אין על זה ויכוח. אבל אסור להתפשר על הרמה. מההיכרות שלי עם הפקולטות לרפואה והשטח, הבעיה אצלנו היא לא כיתות הלימוד אלא האפשרויות לבצע הכשרה קלינית נאותה בבתי החולים". לדבריו, שם נמצא צוואר הבקבוק: "צריכים עוד תקני הוראה, עוד מיטות אשפוז. בסוף זה מה שמגביל אותנו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו