סופר, צללים

רוברטו סבְיָאנו זוכר לפרטי פרטים את הפעם האחרונה שבה היה חופשי, ובעיקר - משוחרר מאבטחה. זה היה באוקטובר 2006. סביאנו היה בדרכו הביתה מפסטיבל ספרים בצפון איטליה. "ישבתי ברכבת, נרגש ושמח לחזור הביתה", הוא מספר בראיון ל"ישראל היום". "כמה קילומטרים לפני שהגענו לתחנה הטלפון שלי צלצל. זה היה מכר ותיק, שוטר במקצועו, והוא שאל אותי: 'רוברטו, איפה אתה?' 'ברכבת', עניתי, 'אני חוזר לנאפולי, בעוד כמה דקות אני אהיה בתחנה'. 'טוב, אני אפגוש אותך שם'. כך התחילו החיים שלי תחת אבטחה. 'אל תדאג', אמרו לי בתחנה, 'אין מה לחשוש, זה עניין של כמה ימים'. אני לא אשכח את המילים האלה. עברו מאז 14 שנים".

2006, השנה שבה פורסם ספרו הראשון, "גומורה", חוללה טלטלה בחיי סביאנו. הספר, שחשף את רוחב פעילותה הכלכלית של המאפיה הנאפוליטנית ואת עומק אכזריותה, היה רב־מכר ענקי באיטליה, ואחר כך גם בעולם, עם תרגומו ל־52 שפות (ובהן לעברית, בידי ניצנה רוטנברג ורוברטו לאטס, בשם "קאמורה - המאפיה של נאפולי", בהוצאת אריה ניר). הוא גם עובד לסרט ב־2008 ולסדרת טלוויזיה ב־2014. אבל, כזכור לרבים, להצלחה הפנומנלית היה מחיר כבד: הכותב המבוקש באיטליה נהפך למבוקש "נוּמֶרוֹ אוּנוֹ" בידי המאפיה הנאפוליטנית. בעקבות איומים על חייו הוצמדה לו אבטחה קבועה: שבעה שומרי ראש ושתי מכוניות משוריינות. סביאנו נאלץ להתגורר בעיקר בתחנות משטרה או בבתי מלון, שבהם הוא נמנע מללון יותר מלילות אחדים ברציפות. 

"שום דבר כבר לא מזעזע"

"החיים בזבל. קשה לתאר כמה הם רעים", הוא כתב בטור אישי לפני ארבע שנים: "אני מתקיים בין ארבעה קירות, והחלופה היחידה היא הופעות פומביות. או שאני מופיע עם נאום על חופש הביטוי של העיתונות, או שאני נמצא בחדר בלי חלונות בתחנת משטרה. אור וחושך. אין צל, אין בין לבין". משטור חייו, תרתי משמע, דן אותו למאסר בתוך חירותו, וככזה - לשמש סמל למאבק בפשע המאורגן, באיטליה ובעולם. 

הפשע המאורגן נכח בחיי סביאנו הרבה לפני הופעת ספר ביכוריו הסנסציוני. הוא גדל בקאסאל די פְּרינְצ'יפֶּה ובקָזֶרְטה - ערים בשליטת המאפיה, בקרבת נאפולי. ילדותו התרחשה על רקע השתוללות חסרת מעצורים של הקאמורה: בכל יום נרצחו שלושה־ארבעה אנשים. כבר בגיל 13 ראה גופת נרצח, בדרכו לבית הספר. "כשהיינו שומעים על רצח, החברים שלי ואני היינו ממהרים לזירה", שִחזר לימים. "זה היה כמו להגיד, 'אנחנו כבר בגירים', כי מי שלא הביט בגופה עדיין נחשב לילד.

"למעשה, מי שנולד וגדל באזור שלי לא יכול לשאול מה היה המפגש הראשון, כי זה לא קשור למקרה בודד, לאפיזודה אחת, אלא לאוויר שנשמת מלידה", הוא מבהיר לרגל הופעת ספרו "כנופיית הילדים" בעברית, בתרגום יערית טאובר (הוצאת מודן).

רוברטו סביאנו // צילום: רויטרס

"המגע הראשון נוצר עם הסחר בסמים, כי זה קורה ברחוב וגלוי לעין. אחר כך מגיע כל השאר. יש את הפשע, השליטה בטריטוריה, וגם זה גלוי. יותר מכך, זה מוחשי: אתה רואה את זה בעיניים של הסוחרים, אתה מריח את זה בגיאוגרפיה של הרחובות. אתה רואה קירות מושחרים, אתה מריח סירחון של שריפה במקום שהיו בו הצתה, פצצה, נקמה על תשלום חסר או על איחור בתשלום. ויש את המתים. המשפחה שלך עושה כל מה שאפשר כדי שלא תראה אותם, אבל אתה רואה, כי יש נקמות דם, וכשיש מלחמה, בכל רגע עלול לצוץ שכיר חרב ולירות מתוך מכונית, מטוסטוס או ברגל. ואז הכל משתנה. אחרי זה שום דבר כבר לא מזעזע אותך".

מה הניע אותך לכתוב על הפשע המאורגן?

"הפחד, פחד שעדיין לא היה שלי - הייתי צעיר מכדי לחוש פחד - אלא של מי שלא העזו אפילו לבטא את שמות הבוסים. וגם הזעם שהתעורר בי למראה אזור שלם אחוז אימה מפני מי שהרעילו אותו בפסולת הרעילה שמגיעה מכל איטליה, אזור אדום מדם בגלל סכסוכים אינסופיים. הייתי חייב למצוא פורקן לפחד ולזעם האלה, ואז הבנתי שאני חייב לספר לא רק את מה שאני רואה, אלא בייחוד את מה שאני מרגיש. סיפור אישי על הקאמורה, שלא יהיה מורכב רק משמות, ממספרים ומאירועים, אלא ישחזר גם ריחות ותחושות". 

כך גם ב"כנופיית הילדים", הרביעי בספרי סביאנו שתורגמו לעברית, והראשון בהם בפרוזה. הרומן מגולל את סיפורו של ניקולס, נער שאפתני משכונת עוני, הלומד שהדרך הקלה לעושר ולהצלחה היא בהצטרפות לעולם הפשע. הוא מגבש סביבו תשעה נערים בני גילו, והכנופיה הקטנה גולשת מעבריינות "שוליים" של השתוללות בקטנועים ברחובות לגביית דמי חסות ולהשתלטות אלימה על עסקים של כנופיות מתחרות. אלא שעד מהרה הנערים מגלים שהעולם התחתון של נאפולי נשלט בידי בוסים מבוגרים ורבי עוצמה, ומשם הדברים מסתבכים. 

כבר בתחילת הרומן, הקוראים נשאבים לתוך אווירה של אלימות גואה: 



""היי, 'תה מסתכל עליי?" 

"הא, מי שם עליך?" 

"אז מה 'תה מסתכל עליי?" 

"אח שלו, בלבלת אותי עם מישהו אחר! אפילו לא חשבתי עליך". 

רנאטינו היה מוקף בשאר הילדים, הם סימנו אותו לפני כן בין יער הדמויות, אבל עד שקלט, ארבעה מהם כבר עמדו סביבו. המבט הוא טריטוריה, מולדת - להסתכל על מישהו זה כמו להיכנס אליו הביתה בלי הזמנה. להסתכל על מישהו זאת חדירה לפרטיות. לא להסיט מבט זאת הפגנת כוח". 

הסצנה מתפתחת להתנפלות על רנאטינו, מפני שהעז לסמן לייק לחברה של נער אחר, ובסופה הנער "הנפגע" עושה את צרכיו על רנאטינו הרתוק למקומו בידי האחרים. "לאיש מהם", כותב סביאנו, "עוד לא מלאו שש־עשרה". 

למות כאגדה

גם בחיים האמיתיים, שאותם מבקש הספר לשקף, נערים ממלאים תפקידים מרכזיים בעולם הפשע. המאפיה אמנם מעסיקה אותם בתפקידים זוטרים כמו תצפיתנים, אבל הילדים חותרים לעולם הפשע ולפעמים מתקדמים בו במהירות. סביאנו כבר כתב על ילדים ונערים בגילי 19-10 שהיו בוסים אזוריים של סחר בסמים וגלגלו מחזור של חצי מיליון יורו בשבוע. 

כריכת הספר בעברית

מה דוחף אותם לפשע? לא העוני, לדברי סביאנו. "הם מגיעים לפשע בגלל מציאות מורכבת שבה כמעט אי אפשר להרוויח באופן חוקי: אין עבודות ראויות, אלא אם כן ממליצים עליך. והשאפתנים נדחפים לפשע.

"נוסף על כסף, הפשע מספק להם תחושה של חיי זוהר ומותרות, כמו בסרטים. לא בכדי הרומן נקרא באיטלקית 'La Paranza dei Bambini' - הפָּרַנצָה של הילדים. פָּרַנצָה היא ספינת דיג המשתמשת באור סנוורים כדי לתעתע בדגים ולפתות אותם אל הרשתות, עד לכידתם ומותם. כמו חברי הכנופיה ברומן, אלפי נערים חיים בהרגשה שכדי להיות מישהו צריך לחיות על הקצה. סביאנו: "אם אתה מת בגיל 90, למי אכפת? אם אתה מת בגיל 20, אתה מת כאגדה".

אתה לא חושש שהכתיבה שלך מייצרת רומנטיזציה - אולי אפלה - ובכל זאת רומנטיזציה של הפשע?

"תמיד ניסיתי להראות כמה לא מפתה לחיות כאיש הקאמורה: אתה צובר כסף שישמש בעיקר למימון עורכי דין וחיים במחתרת, וכאמצעי לקנות את מי שקרוב אליך. כל האנשים שאתה אוהב יבגדו בך, ואתה תבגוד בהם, אם האויבים שלך לא ירצחו אותם. אם תאבד כוח, החברים שלך ייהפכו לאויבים ברגע שתסובב את הגב. אלה חיי עכברים, שהמשיכה נמצאת רק על פני השטח.

"גם במקרה שלי וגם במקרה של סדרות טלוויזיה וסרטים רבים, מתרחש דווקא ההפך: אנחנו שמשליכים חכה לתוך המציאות כדי לדוג את האירועים. רק שלפני ששודרה הסדרה 'גומורה', הדינמיקה לא היתה מוכרת. לאחר שהיא הצליחה, התקשורת מביאה מ'גומורה' דוגמאות בכל פעם שהיא מתארת פעילות קרימינלית. נדמה שלפני 'גומורה' מעולם לא סחרו בסמים באופן הזה, מעולם לא שדדו כך, מעולם לא רצחו כך. אבל זה לא נכון: הכל היה קיים, פשוט היינו הראשונים לספר על זה, ועכשיו נדמה שהמציאות מחקה אותנו".

יש תחושה שאתה מנסה לזעזע בכוונה. 

"אני רוצה לזעזע כי אני מזועזע, וכי מה שאני מספר מזעזע. אי אפשר לדבר על הפשע המאורגן במחשבה שניתן להמתיק את הסיפור. זה לא הוגן כלפי הקוראים. הם ראויים להיכנס לעולם שלרוב - למזלם - הם לא יודעים על קיומו".

הספרים שכתב זיכו את סביאנו האיטלקי בפרסים בינלאומיים. גם יש אסטרואיד על שמו. ובכל זאת, אין באלה כמדומה להקל את אכזבתו הגדולה מהכישלון של ההנהגות המתחלפות באיטליה לטפל בפשע מהשורש. 

אפשר לנצח את המאפיה?

"לא באמת מנסים. העניין הופקד בידי כוחות הסדר ובתי המשפט, שמסוגלים לפרק חלקים מסוימים ולאסור חברי ארגון ובוסים. אבל ארגוני הפשע הם חברות יעילות, והם מייד מתרוממים מחדש, כי אף פעם לא לוקחים מהם את השוק שלהם. גרוע מזה, יש דמוניזציה של מי שמספר על מה שקורה ואיך פועלים ארגוני הפשע המאורגן. הפשע המאורגן משגשג כשהוא מוצא פוליטיקאים שאומרים, 'מי שמספר על הפשע המאורגן משמיץ את המדינה'. ההכרזות שלהם והשלכותיהן, כלומר חוסר עניין מהותי בנושאים האלה, הן המתנה הכי גדולה שהפוליטיקה יכולה להציע לארגוני הפשע". 

למרות זאת, סביאנו לא מוותר. בעבר אמר שלספרים יש הכוח לשנות את המציאות. "אנחנו שקועים במילים. אבל למילים עצמן אין עוד משקל. נשיא ארה"ב יכול לומר יום אחד דבר מסוים על רוסיה, ולמחרת - את היפוכו, ולא תהיה לכך שום תוצאה. הספרות יכולה להשיב למילים משקל... אני לא בטוח שאנצח, אבל אני משוכנע שזאת הדרך לשנות את המצב". 

לפני כמה שנים כתבת: "אחרי כל השנים תחת הגנת המדינה, אני מרגיש כמעט אשם שנותרתי בחיים". אילו יכולת לחזור לאחור, היית שב וכותב את "גומורה"? 

"זה נשמע כמו חלום... אני לא יודע אם הייתי כותב אותו שוב. לאיומי הכנופיות התווספו המרירות של בני עירי שהרגישו מושמצים, וגם ההתקפות מצד הפוליטיקאים, שכדי להסיח את דעת הקהל מחוסר היכולת שלהם, הצביעו עלי כעל אויב".

להרגשתך, עד מתי תחיה במסתור? 

"שנים אמרתי שאני מקווה שפעם אוכל להיות חופשי. את התקווה הזאת כבר איבדתי, ואף על פי כן, זאת מנטרה שאני מוסיף לחזור עליה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו