הלאה, אל המרחב: הצעירים שעזבו בעקבות הסגר את ת"א לטובת הפריפריה

המשוררת גבריאלה דקלו דור (30) לא יכלה לשאת את ארבעת הקירות שסגרו עליה בתקופה שהעיר תל אביב דממה במהלך סגר הקורונה. מגיל 6 התגוררה בעיר הגדולה, שהפכה ביום אחד ממרחב בילוי רב־תרבותי לאזור נעול מפני אנשים, ובעיקר נטוש. לאחר חיפושים ברשתות החברתיות, עם סיום החוזה, ארזה מזוודה קטנה, עלתה על הרכבת לבאר שבע, ולבסוף הגיעה למרחבי הטבע של מצפה רמון. 

"החיים בעיר בתקופת הקורונה הרגישו כמו סרט אפוקליפטי, האורבניות פשוט סגרה עלי, הרגשתי שאני חיה במבוך ושהכל עוין. הבנתי שאני רוצה להיות עם הטבע, להרגיש יותר מוגנת ובטוחה", מספרת דקלו דור, שבמהלך השנים טיפלה בילדים, שימשה מודל לציירים ולאמנים ויזואליים ועסקה בתחומי אדמיניסטרציה שונים - עד לתקופת הקורונה, ששימשה טריגר לשינוי מסלול. "בחודשיים האחרונים עבדתי בחקלאות, גזמתי עצי זית וגפני יין במצפה רמון, לאחר מכן התנדבתי בהקמת בוסתן חקלאי טיפולי אורגני במושב נבטים. לבסוף התגלגלתי לבית הבריאות של אלירן דה מאיו בקיבוץ תובל, שזה אחד המקומות המדהימים שיצא לי לחוות, ובדיוק מה שחיפשתי ביציאה מהעיר". 

דקלו דור היא לא היחידה שעשתה את המעבר החד מהעיר הגדולה למרחבי הטבע של הנגב או הגליל והפריפריה. המשבר הכלכלי, שהשלכותיו הסתכמו בכ־20 אחוזי אבטלה ובשינוי מערך התעסוקה, השפיע גם על מפת ההגירה ברמה הפנים־ארצית.  

"אני עירונית בנשמתי", אומרת דקלו דור, "ההחלטה לעבור חורגת לחלוטין מהמוכר והידוע. הבנתי שאני רוצה לעבוד באדמה, עם הגוף, בידיים וברגליים, זה מיישר אותי, מחזיר אותי לעקרונות הכי עמוקים של להיות נוכחת. כיום אני עוזרת לאנשים שמגיעים הנה להבריא באמצעות אוכל טבעוני, אורגני ובריא, מחומרי הגלם הטובים ביותר שיש ובאהבה גדולה. זה עושה לי טוב. אני אוהבת את המטבח, אוהבת את האנשים, עובדת המון שעות. העבודה מאוד תובענית ואני מודה על הזכות שנפלה בחלקי להתקבל למקום עבודה כל כך ייחודי, במיוחד בימים קשים אלה שיש כל כך הרבה אנשים שלא מוצאים תעסוקה או שאיבדו את עבודתם. אני מרגישה בת מזל ומאוד מודה על ההזדמנות". 

היו לך חששות במעבר?

"החשש שלי מהשינוי היה עצום, אבל כל החששות התבדו בסופו של יום. מרגש אותי להשתקע בתובל, במקום שנותן לי הרבה כוח לחיות. מאידך יש נתק גדול מחיי היומיום עם המשפחה והחברים שלי שכולם מתגוררים בעיר".

את רואה את עצמך חוזרת לעיר הגדולה? 

"אני לא פוסלת בעתיד את האפשרות הזו, אבל אני כבר לא בטוחה שזו תהיה תל אביב, למרות שהלב שלי בעיר הזו. אני צריכה את המרחבים של הטבע, זה הדבר הנכון ביותר עבורי. הבונוס ברמה הכלכלית הוא שכמעט אין לי הוצאות, לצד השכר אני זכאית למגורים במקום, וגם לאוכל שאני עצמי מבשלת. למעשה, פרט לנסיעות בסופי שבוע אחת לכמה זמן לביקור משפחה וחברים, אני חוסכת, וגם רוכשת מקצוע חדש".

מהסגר לחיי הקהילה

מנכ"ל תנועת אור, רוני פלמר (43), המסייעת לבודדים ולקהילות להתיישב באזורי הנגב והגליל, חש שהתקופה הנוכחית, על שלל האתגרים, תביא עימה את הבשורה להגשמת חזון שהוא וחבריו לתנועה מנסים לממש ב־20 השנים האחרונות. "המונח פריפריה עושה עוול עצום לנגב ולגליל - הדיור האיכותי, השטחים הפתוחים וחיי הקהילה הם רק מקצת היתרונות. המטרה שלנו היא להפוך את עיירות הפיתוח והפריפריה למרכזים החדשים, שיהיו עצמאיים; כשזה יקרה, יחסי הגומלין עם תל אביב והערים הגדולות יתחזקו, וזה ייטיב עם כל החברות והמועסקים". 

"החלטה שחורגת מהמוכר והידוע". דקלו דור // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני



פלמר, תושב ירוחם, נשוי ואב לחמש בנות, נמצא במרוץ כנגד הזמן בתקופת הנוכחית, בניסיון לסייע לעשרות פונים ביום המעוניינים לבדוק את האפשרות לעבור למרחבי הגליל והנגב. "מרכז המידע שלנו בבאר שבע הפך בתוך שבועיים לחמ"ל שעובד רוב שעות היממה, כמות הפניות גדלה בכ־170 אחוזים, טיפלנו עד כה ביותר מ־300 פניות להתיישבות רק בחודשים מאי-יוני. תקופת הסגר גרמה לאנשים להבין שיש חיים מחוץ לתל אביב". 

מהו הפוטנציאל באזורים האלה ברמת התעסוקה? 

"גבוה מאוד. קחי לדוגמה את אופקים, שיכולה להפוך לבית יזמים בתחום האגרו־טק שמחפשים את הקרבה לשטחים החקלאיים, או דימונה שמרכזת סביבה עשרות מפעלים גדולים שמהווים בטא־סייט והזדמנות לשיתוף פעולה בתחומי תעשייה 4.0. גם בגליל - עכו כמרכז אזורי לתעסוקה ותיירות וקריית שמונה שהפכה למרכז ליזמי פודטק בשילוב עם תל־חי ומכון מיגל".

מה לגבי שכירים שעובדים בעיר הגדולה? 

"הדגש שלנו מעבר לדיור הוא ליצור תעסוקה איכותית. עוד לפני הקורונה עודדנו חברות לאמץ עבודה מרחוק. הקורונה האיצה את ההבנה הזאת, כיום שכירים פחות תלויים בקרבה פיזית למקום העבודה. גם לעצמאים קל לנהל פגישות במרחב הווירטואלי. במקביל, אנחנו בקשר עם יזמים במטרה לייצר מתחמי עבודה משותפים כדי לחזק קהילתיות. סייענו עד כה לכ־50 אלף מתיישבים חדשים מאז שקמה התנועה.

"זוהי העת לקבל את ההחלטות הנכונות גם במשרדי הממשלה ולקדם יוזמות אמיצות שיהפכו את הנגב והגליל למרכזים חדשים, בהשקעה נכונה בתחבורה ציבורית זמינה ובחינוך, וכך בתחומים נוספים, שיוציאו את ישראל חזקה מאתגר הקורונה, ויאפשרו פריחה כלכלית לכל אזרח ובכל מקום".

צ'בה ארוש (49) עלה לישראל מהונגריה לפני 21 שנה. תקופת הקורונה דרבנה אותו ואת חבריו לממש צעדים משמעותיים לקראת הגשמת חלום שהתגבש במהלך העשור האחרון. "אנחנו גרעין של 15 משפחות, ממש מתנהלים ומגובשים כקהילה", הוא מספר, "ואף שאנחנו מפוזרים ברחבי הארץ, מדן ועד אילת, אנחנו נחושים למצוא יחד שטח בנגב או בגליל כדי להשתקע כגרעין, ולהפוך לקיבוץ קומונרי". 

ארוש, נשוי וסב לנכד בן שנה, עובד כמנהל תחזוקה באצטדיון ספורט בפתח תקווה, עיר מגוריו ב־20 השנים האחרונות. "תקופת הסגר המחישה לנו שלא פשוט להיות סגורים, גם לא בין ארבעה קירות של 100 מטר רבוע. רצינו מאז ומתמיד לממש את הרעיון להתיישב כקהילה, אבל ירדנו מזה כי לא ידענו למי לפנות. לאחרונה יצרנו קשר עם תנועת אור, ואנחנו מבינים שזה אפשרי".

במה תעבדו?

"אנחנו שוקלים להקים מפעל. הרעיון הוא שכל הרווחים ילכו חזרה לקהילה. אני מאמין שברגע שנמצא את השטח - בתוך חצי שנה נוכל לעבור". 

בלי הסחות דעת 

נעמה גרינשטיין (37), מורה בחטיבות ביניים, יוצרת ומשתתפת בהצגה "שבורת לב" בתיאטרון הסימטה, החליטה לעבור לאחר שש שנים של מגורים בתל אביב, יחד עם חברים טובים, לאזור עמק האלה.

"ממליצה לבצע את המעבר בהדרגה". ליפשיץ // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

"אני מאוד אוהבת את תל אביב. אם לגור בעיר הגדולה אז ללא ספק בה. רק שיש בי צורך למרחב, לקרבה לטבע. הקורונה נתנה לי את האישור הסופי לזה שכדאי לעבור למקום שיש בו מרחב תנועה ונשימה, על כל המשתמע מכך. ובעיקר - להוריד הילוך. הבנתי, למשל, שהרבה מהכסף שלי יוצא על אוכל בחוץ, על בתי קפה ועל דברים שהם חלק בלתי נפרד מהפיתויים היומיומיים בעיר. פתאום בקורונה זה בלט ועורר שאלות - איך אני רוצה לחיות, על מה אני רוצה לשים דגש". 

ממה את חוששת?

"מהגעגוע לתל אביב, להיות יותר על הכביש. אני חוששת מזה שבתור אשת במה שמופיעה וכותבת, אתרחק מהזמינות של תיאטראות והברנז'ה. מנגד, אני לא עוברת לבד, יש לי כלבה, וגם חברים טובים שיתגוררו ביישוב הסמוך. זה מאוד מרגיע כי זה מרגיש שאנחנו מתחילים חיי קהילה שם, כך שלא נהיה תלושים לגמרי. אני מורה אז אני יכולה לעבוד בכל מקום. ומקסימום, אם לא יתאים לי - תמיד אוכל לחזור". 

מה מרגש אותך במעבר?

"הנוף מהדירה שלי במושב שריגים עוצר נשימה, ובמרחק חמש דקות הליכה יש ירידה לכיוון יער ושלל מסלולי טבע. יש לי גם תחושה טובה לגבי חיי הקהילה שם". 

את חושבת שתפחיתי בהוצאות מחיה? 

"שכר הדירה נמוך בכמעט 1,000 שקלים מהדירה שאני חיה בה היום. מצד שני, זה מקום שמחייב החזקת רכב, בניגוד לתל אביב. מנגד, אורח החיים יהפוך לפשוט יותר, אז אני מקווה וסבורה שאפחית עלויות". 

גם יעל אורן (37) מוצאת ביתרון שלה בתחום התעסוקה כעצמאית, נקודת חוזק למעבר ממקום מגוריה בעיר הגדולה. אורן, ילידת רעננה, השתקעה בתל אביב מגיל 21 ובמהלך השנים הפכה ליַזֶּמֶת קהילות, ולימים ייסדה פורום עסקים המאגד מנהלות אחריות חברתית. במהלך הזמן גיבשה תחום שנקרא "פיתוח קהילות", ככלי שיווקי או פנים־ארגוני בחברות ובארגונים, ובמקביל מתפרנסת מהרצאות בתחום. 

"זה שנתיים שהמחשבה על המעבר מהעיר מקננת בתוכי, רק שלא היה לי האומץ. הקורונה דחפה אותי לעשות את השינוי. ביומיים הראשונים של הסגר חששתי, אבל אז התברר שהעבודה מהבית היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי מקצועית".  

תסבירי. 

"הפכתי ליעילה הרבה יותר. שקט לי, אין הסחות דעת. ניהול הפגישות בזום חיוני וחוסך זמן. אני עצמאית ויש לי היתרון שאני יכולה לעבוד מכל מקום שארצה. אני מנהלת את סדר היום שלי. נכון, יהיו פגישות שאצטרך להגיע אליהן, אבל בגדול רוב עבודתי מתנהלת במרחב הדיגיטלי". 

איך ייראו החיים החדשים שלך?

"אני מחפשת כרגע דירה מרווחת עם גינה. חיפשתי דירות בעמק חפר, במעלות תרשיחא, בכפר ורדים. הצפון זול יותר, ונראה שהדיור איכותי יותר. עיקר ההוצאות יהיו הנסיעות. עם זאת, בניגוד לחיים שלפני הקורונה, היום כשאני מבשלת לעצמי, הוצאות על אוכל יצטמצמו כך שזה מתקזז. אני מקווה למצוא דירה במהרה כי הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה זה שאסתגל שוב לרעש העיר וההמולה. אני אוהבת את השינוי שחל באורח החיים שלי. כמו כן, ובניגוד לאחרים ששוקלים מעבר אבל חוששים מאיבוד החיים החברתיים, קהילות זה התחום שלי, אני חברותית, אין לי ספק שאגבש חיים קהילתיים במקום החדש". 

"המטרה: ליצור מתחמי עבודה שיחזקו קהילתיות". פלמר // צילום: יהודה פרץ

ענבל ליפשיץ, זמרת ויוצרת, מנחת מעגלי שירה ומורה למחול ותנועה, מתעוררת זה שלושה שבועות אל הנוף הירוק של קיבוץ הגושרים. הבוקר שלה מתחיל במדיטציה ובנגינה, בזמן שהיא משקיפה על נוף ההרים ומתוודעת למגוון חיות הבר בקיבוץ. ליפשיץ גדלה והתבגרה בעיר פתח תקווה, ובארבע השנים האחרונות התגוררה ביפו. 

"תכננתי בכלל לקחת חופש באפריל ולנסוע לטייל קצת בגליל, רק שאז הגיעה הקורונה ונאלצתי לחזור לבית הוריי, כי הרגשתי שזה פשוט בלתי אפשרי להיות בסגר בדירת סטודיו קטנה, אז סבלטתי ועברתי. עד שבחג השבועות הבנתי שזה הזמן שלי, ארזתי תיק ונסעתי". 

כך פתאום?

"אני מאוד אוהבת את יפו, שהיתה 'החו"ל שלי'. הכרתי פה קהילה מדהימה, השתתפתי ויזמתי המון אירועים מוזיקליים. רק שבתקופת ההגבלות הרגשתי שתהליך ההתפתחות שלי נקטע, שמיציתי. בניגוד לעיר שתלויה בגירויים של תחום הבילוי, בצפון, לא משנה אם יש בכלל סגר, תמיד יהיה משהו לעשות, רק מלטייל בקיבוץ, לראות את הנופים והירוק סביב, נפשך מתמלאת". 

ובכל זאת, המעבר חד.

"אני מציעה לכל מי שרוצה לעבור אבל חושש - לבצע את זה בהדרגה. להתחיל בחילופי דירות, למשל, להרגיש את המקום, את הקהילה באזור. ומהנקודה הזו להחליט. לפעמים יותר קל כשיודעים שיש לאן לחזור. התקופה הזו אצלי ברמה האישית היא כזו של חשבון נפש, היא ניערה אותי. למרות המשבר הכלכלי שפגע בכולנו, גם בי, יש פה הזדמנות לצמיחה ולשינוי". 

"העיר היתה מרכז העולם שלנו"

ויסאם סולימאן (45) עזב את העיר אבל לא מבחירה. את חייו הוא נוהג לחלק לתקופות, דרך צומתי מעבר ומשברים. התקופה הנוכחית עבורו היא הקשה ביותר שחווה במהלך חייו. "זו התקופה המאתגרת ביותר ועם זאת הכי מיוחדת", הוא אומר, "אני ומשפחתי במעבר שאין לו כרגע תאריך סיום".

סולימאן, אב לשלושה, הוא מורה דרך במקצועו ובהכשרתו גם עורך דין בתחום האזרחי. בעבר שילב את התחום עם ניהול מטבח כסו־שף במסעדות הוותיקות בתל אביב־יפו, ננוצ'קה ופועה. "מייד אחרי הלימודים השתלבתי מהר מאוד וניתבתי את עצמי לסיורים פרטיים. היו לי בממוצע 22 סיורים בכל חודש, 70 אחוזים מהם לתיירים מאירופה, אבל הקורונה הגיעה וטרפה את כל הקלפים. איבדתי את הפרנסה שלי, וככל הנראה לא תהיה לי עבודה עד פסח בשנה הבאה, וזה במקרה הטוב".

הוא נולד בכפר בועיינה־נוג'ידאת שבגליל התחתון. "אנחנו תערובת של פלאחים ובדואים, הכפר שלנו ממוקם על צלע הר. אני היחיד מכל המשפחה שעזב בשלב מאוד מוקדם. זה 20 שנה שאני מתגורר בעיר הגדולה, התגוררתי תקופה ארוכה גם ברומא ובלונדון. אין לי ברירה בשלב הזה מלבד לחזור לכפר הולדתי ולעזוב את הים של יפו".

סולימאן ומשפחתו לא דמיינו שהבית שבנו בכפר הולדתם לפני עשור, ישמש אותם דווקא מתוך צורך כלכלי. "שילבנו את חיי הכפר והעיר, הבית בבועיינה היה מעין בית נופש. זגזגנו בין ההמולה למרחבי הטבע. אשתי בעצמה מנהלת את בית הקפה־מאפייה 'מרגוזה' בשוק הפשפשים. העיר היא למעשה מרכז העולם שלנו - ברמת התעסוקה, המגוון האנושי, ההיסטוריה, התרבות, וכמובן הבונוס הגדול - הים. בכפר אין את זה". 

מה ההבדל המשמעותי במעבר? 

"אנחנו צריכים משפחה תומכת שתסייע לנו עם הילדים, הקטן בן שנתיים, האמצעי בן 4 והגדולה בת 6. יש לנו תינוקת בדרך. החיים בכפר זולים מאוד, הוצאות המחיה שלנו יצטמצמו ב־90 אחוזים. מאידך יש חששות, למשל משעמום, וגם מהעובדה שאין לי תעסוקה, ושאשתי גם תאבד את פרנסתה עם המעבר. המשפחה המורחבת תהיה סביבנו, וסביר שבמהלך חופשת הלידה שלה לא תהיה לנו הרבה פרטיות". 

אז מה בכל זאת התרחיש האופטימי?

"זו התקופה הטובה ביותר לכתוב וליצור. יש לי כמה רעיונות לתסריטים קולנועיים, בעברי למדתי קולנוע, זו הזדמנות להתבודד על צלע ההר ובעמקים, ולחזור לעט. אני פתוח גם לאפשרות לעבוד בתחום החקלאות או במטבח באיזה קיבוץ, וכמובן שנוכל לחזור לטיולים בטבע. אני חי את השטח, ההיסטוריה והפנינות האלה כמורה דרך - יש לי יתרון מובהק, זאת כמובן אם הקורונה לא תהפוך שוב את חיינו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו