בלב המצוקה - מסע בסניפי ביטוח לאומי: "הלב נשבר"

טלי מצרי, מנהלת תחום הקצבאות (גמלאות) בסניף המוסד לביטוח לאומי בירושלים, לא תשכח את היום שבו נסגר המקום לקבלת קהל מחשש להתפרצות קורונה. אז הבינה שנמנעה ממנה כל אפשרות לשרת פנים אל פנים עשרות ממתינים מבולבלים, שהתדפקו על הדלתות. אחד מהם, קשיש כבן 70, התבונן עמוקות אל עיניה דרך האשנב, והיא לא יכלה לפספס את חלל השבר במבטו.

"ראיתי את הכאב בעיניים שלו, זיהיתי את הבושה שהוא חש כשהוא נאלץ לספר לי על התהפוכות בחייו דרך האשנב, כשסביבו 20 איש שממתינים. זו היתה הנקודה שבה נשברתי טוטאלית, ושבה שברתי את נוהלי הריחוק החברתי ויצאתי אליו. החיץ בינינו ניפץ לי את הלב לרסיסים ולא יכולתי לשאת את זה עוד". 

מצרי (50), נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בצור הדסה ומנהלת את המחלקה כשבע שנים. עד אז עבדה במחלקת החקירות, נכנסה לבתים ואיתרה ברמה היומיומית ממדי עוני ונזקקות. "המשבר הנוכחי מעורר בי פלאשבקים מספר שקראתי בעבר, 'על העיוורון' - רומן שמתאר מגיפה שמכניסה את החברה לתהפוכות קשות, והיא מאבדת מהערכיות שלה. לא תיארתי לעצמי מעולם שדבר כזה יקרה כאן בישראל. 

"לפגוש שוב ושוב את החלל הזה בעיניים של האנשים, את חוסר הוודאות, הפחד הקיומי, זו משימה קשה. אני מוצאת את עצמי חוזרת יום־יום הביתה עם הסיפורים האלה - ולא מצליחה לישון, כי אני יודעת שיש משפחות שאין להן יכולת למלא את המקרר, אנשים שהגיעו לפת לחם בגלל סיטואציה בלתי אפשרית שנכפתה עליהם".

טל מצרי. "הקושי המרכזי הוא לראות שוב ושוב את האנשים האבודים האלה, ואני שואלת את עצמי לאן הגענו" // צילום: אורן בן חקון

נתוני האבטלה שמסכם המוסד לביטוח לאומי מתארים תמונה קודרת: כמיליון אזרחים איבדו את פרנסתם מאז פרוץ המשבר, לא כולל עצמאים ובעלי עסקים שאינם זכאים לדמי אבטלה. מבין כלל המובטלים, רק 43 אחוזים חזרו לשוק התעסוקה עד כה. זאת לצד 100 אלף תביעות להבטחת הכנסה - עלייה של יותר מ־40 אחוזים. 

ממוצע התשלום היומי של דמי האבטלה עומד על 174 שקלים בלבד ליום, מה שמעיד על ירידה משמעותית בשכר זכאי דמי האבטלה בהשוואה לתקופת טרום הקורונה. 58 אחוזים ממגישי התביעות לאבטלה נמצאים בחתך הגילים 39-18, צעירים ומשפחות בתחילת דרכן. בין הערים שספגו במיוחד את מחיר המשבר - אילת, באר שבע, ראשון לציון וירושלים. 

כמו גל צונאמי

"קמנו למציאות חדשה ב־15 במארס", אומרת קרן שמעיה (42), מנהלת מחלקת האבטלה, שבחודש ממוצע לפני פרוץ המשבר טיפל צוות העובדים שתחתיה בכ־2,000 תביעות. חודש מארס הסתכם לבדו ב־79 אלף תביעות, מתוך כ־120 אלף שטופלו עד כה בסניף. 

"משבר הקורונה פרץ אלינו כגל צונאמי ששטף את הסניף ביום בהיר אחד, ללא שום זמן היערכות, כשלא היה לנו מושג מה יילד יום. בהתחלה ההערכות היו של 200 אלף מובטלים, היום אנחנו מדברות על כמיליון, וזה לא כולל עצמאים". לנוכח המגבלות על קבלת הקהל בסניפים, התארגן המוסד לביטוח לאומי וגייס את מרב משאביו הטכנולוגיים כדי לעקוף את הצורך בהגעתם של מבוטחים, כשפניות רבות מטופלות טלפונית. 

"יש היום יותר חמלה". עובדות מחלקת האבטלה בסניף ביטוח לאומי בבאר שבע // צילום: דודו גרינשפן

ביקור בסניף המרכזי בירושלים בשעות הבוקר מפתיע. הציפייה היתה לתור ארוך של עשרות, אלא שהסניף מרווח יחסית, והעומס האמיתי מתאפיין בתחושת בלבול כללית, כשאין אופק לסיומו של משבר, בשבוע שבו המשק חזר אחורה אל עבר מגבלות נוספות, כשאיתן הצפי לגל מובטלים נוסף. 

מאז פרוץ המשבר, יום העבודה של הצוות שעובד עדיין בנוהל חירום מתחיל בשש וחצי בבוקר, ומסתיים בערב. "אני זוכרת את הרגע שנעמדתי מול הארגזים שנערמו זה על זה, ופשוט נשברתי, כל טופס בארגז זה בן אדם, זו משפחה, וזה לא נתפס", אומרת שמעיה, "בתוך ימים לאור המצוקה, הקמנו כמה שלוחות ברחבי העיר". 

ועדיין, גם כשהצוות יכול לרשום הישג שלא נראה כמותו בטיפול במאות אלפי תביעות סביב השעון, בזמן קצר, התלונה המרכזית היא שהסיוע - כלעג לרש. "קצבת יחיד עומדת על 1,900 שקלים בערך. קחי צעיר בן 35, שגר בשכירות - משלם ארנונה, חשמל, מים, צריך ללכת למכולת - לאן כל זה נכנס? ברור שאין לו איך לשרוד את החודש, לכן אין לנו ברירה, וזה קורה לא מעט שאנחנו מערבות את הרווחה", מדגישה מצרי. 

ואכן, השבוע דיווחו עמותות המסייעות לנזקקים בסלי מזון על עלייה של מאות אחוזים בדרישות לסיוע. מצרי: "יש לי קשרים אישיים עם לא מעט מבוטחים שאני תומכת בהם בדרך כזו או אחרת. אני לא יכולה לחיות עם המחשבה של אותה אם חד־הורית שהולכת לישון בידיעה שהילד שלה יקום בבוקר, וכל מה שיהיה לה בארון זה לחם ושוקולד השחר. אני שמחה שהרגש מנהל אותי, שזו המוטיבציה שלי. עם זאת, הקושי המרכזי הוא לראות שוב ושוב את האנשים האבודים האלה, ואני שואלת את עצמי לאן הגענו, מתי איבדנו את הדרך, ובעיקר - לעבר איזה עתיד אנחנו צועדים כחברה", מסכמת מצרי. 

מאיר שפיגלר. "אמשיך להיאבק יחד עם שר העבודה והרווחה על זכאותם של עצמאים לדמי אבטלה" // צילום: אורן בן חקון

ירון צרפתי (50), יושב ראש ועד עובדי המוסד לביטוח לאומי זה 20 שנים, חווה מדי יום את העומס שאיתו מתמודד הצוות. "מתחילת המשבר העובדים שלנו לא רואים אור יום. הם לא יודעים מה זה שישי, הם לא ראו פסח, מדובר באנשים שעזבו את המשפחות בבית, חלקם מפרנסים יחידים. הם עומדים בחזית המאבק במצוקת האבטלה. אין יותר דבר כזה 'קהל רגיל' שמגיע לסניף, כולם במצב קשה. אנשים מוצאים עצמם בקו העוני. העובדים הם שק החבטות, כשהתסכול האמיתי מופנה לקברניטי המדינה".

אתה צופה התאבדויות? 

"כבר היום אנחנו שומעים את הזעקות של אלו שרוצים לשים קץ לחייהם, זה כבר פה וקיים. מדובר באנשים שכל חייהם עבדו, הם בקטסטרופה ולא רואים אופק". 

מפעלי חיים שלמים קורסים

לא מעט מהצוות מודע לסטיגמה הכללית שנוצרה סביב פקידי המוסד לביטוח לאומי, "אף אחד כאן הוא לא מספר תעודת זהות, המצוקה של האנשים שמגיעים הנה נחווית כאגרוף ישיר לבטן", מציינת שרית מנשה (52), שעובדת בתחום שירות לקוחות וקבלת קהל במוסד לביטוח לאומי זה 25 שנים.

"יש אנשים שלא מודעים לזה שאנחנו רואים כל אחד ואחד מהם כבני המשפחה שלנו, התקופה הזו פגשה כל אחד בצוות ברמה האישית. אם זה בני הזוג שיצאו לחל"ת, קרובי משפחה שעבדו בענף התיירות ואיבדו פרנסתם. זה אנחנו, זה עם ישראל". עם זאת, למרות הסיוע מנשה חשה שידיה כבולות: "אנחנו נמצאות בין הפטיש לסדן, בין מגבלות החוק למצוקה שזועקת לשמיים. מנסות לאתר כל הזמן היבטים נוספים של סיוע, של מיצוי זכויות, ולרוב אין לנו מאיפה, ויש תסכול נוראי, קשה לי לתאר לך עד כמה". 

מהו הלך הרוח המרכזי בסניף? 

"רוב האנשים שאנחנו מטפלים בהם כיום זו אוכלוסייה שמעולם לא היתה בביטוח לאומי, אנשים שעבדו כל חייהם, בוודאי בעיר כמו ראשל"צ, שבה אוכלוסייה עובדת ומשכילה. רוב השאלות נוגעות לבירור הזכויות וזה מלווה בתסכול עמוק מגובה הקצבה. יש פה תסכול אדיר בנושא הזה, כי גם אחרי שהזכאות לאבטלה אושרה, זה לא מספיק, אנשים זכאים להרבה פחות ממה שהתרגלו להרוויח. ויש חוסר היגיון בחוק. למשל אי־מתן דמי אבטלה לעצמאים. הם משלמים את רוב דמי הביטוח, מהכסף הזה יש תקציב לקצבאות שאנחנו משלמים, אז איך זה שבסוף דווקא להם אין שום מענה?" 

עבור ליטל מרדכי (33), כל יום בסניף בחודשי הקורונה הוא מורכב. "הלב נשבר כשאת פוגשת מבוגרים וקשישים שאיבדו את הפרנסה שלהם. השבוע טיפלתי במקרה של אישה בת 70, שהמשיכה לעבוד אחרי גיל הפרישה מחוסר ברירה, איבדה פרנסה וגם נפגעה בעבודה מהלך המשבר. היא התפרקה לי בטלפון. דאגתי מייד שמחלקת ייעוץ לקשיש ייצרו איתה קשר ויגיעו לביתה, ואני מרימה לה טלפון מדי יום. המטרה שלי היא להעניק לאנשים את היחס שאני הייתי רוצה לקבל אם חלילה הייתי בצד השני". 

שרית מנשה. "התסכול אדיר, כי גם אחרי שהזכאות לאבטלה אושרה, זה לא מספיק" // צילום: יוסי זליגר

שרה צומן חממי (62), מנהלת מחלקת האבטלה, הגיעה היישר עם סיום ההכשרה לתקופת המשבר. "הגעתי מתחום המזונות, סיימתי את ההכשרה, וכיום אני נתקלת לא מעט באותן הנשים, בתביעות לדמי אבטלה". בחודש רגיל טיפל הסניף בממוצע ב־700 פניות, רק שמאז מארס, כל יום הסתכם בלפחות 1,500 תביעות. "אף אחת לא תשכח את 25 במארס, אז קיבלנו 10,000 תביעות - זה היה ממש מפחיד, אז הבנתי שנכנסנו למציאות חדשה וקודרת מאוד. עד כה טיפלנו ביותר מ־33 אלף", מציינת אסנת בן זיקרי (48), שעובדת 18 שנים בסניף. 

רבות מהן הותירו מאחור משפחות, חלקן חד־הוריות או מפרנסות יחידות. "לא הרגשנו את העייפות עד היום, אני בשוק שצלחנו את זה", מציינת לאה בלומנבלט (60), העובדת במחלקת האבטלה 28 שנים. "מה שמטריד אותנו בעיקר בימים האלה הוא גל הפיטורים החדש. בחמישי האחרון טיפלנו בעשרות מקרים חדשים, ונראה שזה הולך וגובר. בחודשיים תמימים ראינו איך מפעלי חיים שלמים נהרסים - אני מרגישה שיש יותר חמלה. מצב האבטלה נכפה על כולם, את מדברת עם אנשים ופשוט מחזיקה את עצמך שלא לבכות". 

גל שני גם באבטלה

סניף באר שבע, המטפל בכלל תושבי הדרום, לרבות תושבי אילת ודימונה, נחשב לאחד העמוסים ביותר. ביום ממוצע מגיעים אליו כ־1,500 איש ואישה, מקהלים מגוונים הכוללים את מגזר יוצאי בריה"מ ואתיופיה, לצד הפזורה הבדואית. הצוות למוד ניסיון בטיפול בקהל במצבי חירום, זאת לאור המצב הביטחוני הרעוע באזור. המאבטחים, כך נראה, הפכו בעצמם לחלק אינטגרלי מצוות קבלת הקהל, כשהם מסייעים לעשרות הצובאים על דלתות הסניף, מאתרים את מי שלא הצליח להזמין בכוחות עצמו תור, מנתבים לטפסים הרלוונטיים תוך כדי הקפדה על כללי הריחוק החברתי. 

"לצד 82 אלף תביעות לאבטלה, מספר הבקשות לסיעוד כמעט הוכפל, הרבה מאוד קשישים המירו את שעות זכאותם למטפל - מחשש שייכנס הביתה - לגמלה בכסף. חלקם ביקשו לעשות כך בגלל המצוקה הקשה", מספרת דליה בן שמעון (58), מנהלת מחלקת הגמלאות (קצבאות) בסניף. 

לשיחה מצטרפת פקידת הדלפק אושרית ישראל (43), שעובדת במחלקת קבלת קהל זה 20 שנה. "המצב הנפשי המרכזי שאיתו אנשים מתמודדים הוא חוסר ודאות מוחלט. המקרים עצמם מורכבים. השבוע טיפלתי במפוטר, ותוך כדי שיחה התברר שגם שבר את הרגל במהלך העבודה, נוסף על כל זה הוא מטפל בילד עם מוגבלות, וזה מקרה אחד מני רבים. אנשים מגיעים לפה כדי לתבוע אבטלה, ואז את מבינה שהמשימה המרכזית היא לאתר ולמצות את כל הזכויות שהם בכלל לא מודעים להן". 

לאור גל התביעות שפקד את מחלקות האבטלה, בכל הסניפים נותבו עשרות עובדים (בעיקר בתחום גבייה וחקירות) לטיפול בתביעות. הדס שמואל ליצר ותמר נדאו צורפו לשירות ממחלקת קבלת קהל. "הכשירו אותנו בקורס מזורז בתוך שעות ספורות", מספרת שמואל ליצר, מפרנסת יחידה ואם לפעוט בן שנה.

אחת העדויות לעומק המשבר הכלכלי היא שחיקה כלכלית של אזרחים שעד כה נמנו עם מעמד הביניים. "את מקשרת בין הדפים למצוקות של האנשים בדלפק. מפחיד לראות איך אנשים שהשתכרו יפה ולא נזקקו לשום סיוע, לא יכולים לרכוש כיום מוצרים בסיסיים", מדגישה נדאו. "קחי לדוגמה פנסיונר של צה"ל, אב לארבעה, שמקבל קצבה של 4,000 שקלים ומשתכר במקביל 4,000 נוספים, ואיבד את עבודתו. עד לביטול קיזוז הקצבאות היו מורידים לו שקל כנגד שקל מהקצבה, כך שהוא נשאר בלי כלום. זה המצב של מעמד הביניים כיום, כך שאת יכולה לתאר לעצמך מה קורה לאנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. הלב נקרע".

עם סיום הטיפול בעשרות אלפי התביעות, עדות פקידות מחלקת האבטלה בימים אלה לגל פיטורים חוזר. "אנשים שחזרו מחל"ת לפני שבועיים מקבלים היום מכתבי פיטורים, וזה מפחיד", אומרת הפקידה גילה חזן, "עכשיו, עם ההגבלות החדשות שמסתמנות, נראה שעד שאנשים הצליחו לאסוף מעט מהשברים הם שוב הולכים לקראת סגירת עסקים ואבטלה".

לאן נעלמו 400 מיליארד ש'?

למרות אתגרי התקופה, המוסד לביטוח לאומי יכול לרשום הישגים משמעותיים לטובת המבוטחים מאז פרוץ המשבר. בין השאר ההחלטה שלא יקוזזו קצבאות, קיצור תקופת ההכשרה לזכאות לאבטלה משנה לחצי שנה ודאגה למענקי סיוע לאזרחים ותיקים. השבוע נרשמו הישגים נוספים: ארכת הזכאות לקבלת דמי אבטלה עד לאמצע חודש אוגוסט, אישור זכאות לקצבת אבטלה למפוטרים מחודשים ינואר־פברואר, לצד ביטול החובה לגרוע חמישה ימי המתנה מתשלום דמי האבטלה. מאיר שפיגלר, מנכ"ל המוסד, לא פוסח על שיחות עם הממתינים מחוץ לסניף במהלך הסיור ובדיקת מצבם של העובדים בכל המחלקות. על אף ההישגים, הוא מוטרד מאוד מהעתיד לבוא. 

"עד למשבר הקורונה היינו עם 3.4 אחוזי אבטלה, כיום השתנו סדרי בראשית ואנחנו נמצאים במשבר כלכלי עמוק שאין לו אח ורע. המוסד גבה כספים, נותרו עודפים, כשבכל שנה נתנו את העודפים הללו לאוצר והוא היה אמור להחזירם לקופה הציבורית. על פי הרישומים שלנו, מ־1980 ועד היום, קרוב ל־400 מיליארד שקלים נלקחו מהציבור ולא חזרו, וזה כסף שנועד לשרת אותו, בטח בשעת משבר".

שפיגלר מעלה חשש נוסף: "אני מוטרד מאוד מהאפשרות שאגף התקציבים באוצר יפגע בבוא היום בקצבאות המבוטחים באמצעות חוק ההסדרים, וילאים את הקצבאות לטובת הגירעון שהוא בעצמו יצר. או לחלופין, שיקצץ בגובה הקצבאות - והרי ידוע לכל שישראל עומדת במקום עגום מאוד ביחס למדינות המפותחות בסיוע שלה למובטלים, שלא לדבר על קצבאות הזקנה והבטחת הכנסה". 

מה אתה דורש בשלב זה?

"אמשיך להיאבק יחד עם שר העבודה והרווחה על זכאותם של עצמאים לדמי אבטלה, ואני סבור שהזעקה הציבורית תעשה את שלה. לא יעלה על הדעת שהריבון יכפה על האזרחים אבטלה בלי שיקבל אחריות על כך. דבר נוסף שמקומם זו הטענה חסרת השחר שקצבאות הסיוע מעודדות אי־תעסוקה. זו אטימות וחוצפה שאין כמותה. מי שאומר את זה לא היה מובטל מימיו. אבטלה מרסקת משפחות, מרסקת את הביטחון העצמי של הבן אדם".

אילו צעדים נוספים אתה מציע?

"חייבים לתת ביטחון סוציאלי לכולם ללא יוצא מן הכלל. המדינה צריכה לתמרץ עצמאים שיוכלו להעסיק שוב עובדים. צריך לעבוד בתקופה זו עם חל"ת גמיש ולא להתנות את מתן הסיוע ב־30 יום, שבהם נכפה על השכיר להישאר בבית ולא לעבוד. צריך לאפשר לעסקים שעומדים תחת שוקת שבורה העסקה גמישה כדי שהם לא ייאלצו לפטר עובדים, והמוסד לביטוח לאומי ישלים באמצעות דמי האבטלה את יתרת המשרה. כמו כן, צריך להקל על האזרחים ולהעביר את כספי האבטלה ישירות למעסיקים".

מאגף התקציבים באוצר נמסר: "באמצעות תקציב המדינה מועברים מידי שנה עשרות מיליארדי שקלים למוסד לביטוח לאומי עבור תשלום קצבאות לתושבי ישראל. עודפי התקציב של המוסד, שמקורם בתקציב המדינה, מועברים מדי שנה עבור אג"ח בריבית מסובסדת. משרד האוצר פורע מדי שנה את החוב האמור למוסד לביטוח לאומי וימשיך לעשות כן".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו