לא בכדִי מתנגן ה'אני מאמין' של טשרניחובסקי, שעה שאני מבקשת את אקורד הפתיחה לרשימה זו. השיר, שנספג במילותיו הראשונות על הטעמתן האשכנזית ("שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת... שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין"), כמעט נשׁחק נדמה כאבוד, והנה קיבל לרגע־קט ממשות: פגשתי אדם שֹוחק על חלומות, אדם רוחש תקוות, כובש לבבות, אדם אוהב אדם. פגשתי את מיכה שגריר.
מיכה (2015-1937) היה איש תקשורת, במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע מהפוריים והמשמעותיים שידענו כאן. מעבר לכל הוויה, היה יוצר בעל רגישות אנושית מיוחדת במינה. עשייתו עטורת הפרסים ליוותה למעשה את המדינה הנרקמת. הוא היה גוף עבודה יצרני שביים והפיק מאות סרטי תעודה, עלילה, סדרות דרמה; אך נדמה כי הדרמה המרכזית של חייו היתה הדרמה של הזולת.
בימים אלה הושלם פרויקט העלאת אוסף שגריר, אתר אינטרנטי ראשון מסוגו בישראל, המתעד 50 שנות יצירה קולנועית, טלוויזיונית ועיתונאית של מיכה שגריר. אוצר מפעים המהווה אלבום, תמונה וסרט לחברה הישראלית.
מיכה שגריר ז"ל // צילום: סרטי קסטל, אוסף מיכה שגריר
דממת בתי הקולנוע המחרישה את מציאותנו החדשה מופרת קמעה. העוברים בירושלים בכיכר צה"ל יישאו עיניהם אל בניין העירייה ההיסטורי ויחזו במחווה יפה למיכה: הקרנת סרטו 'ש"י עגנון', תיעוד נדיר שיצר ב־1966.
מיכה נולד בלינץ, אוסטריה, ובשלהי שנות ה־30 עלתה משפחתו לארץ. ב־1960 עבר להתגורר בירושלים ונישא לעליזה שגריר, שנהרגה ב־1980 בפיגוע בפריז. להם שני בנים, אורון וחגי. בתחילת דרכו עבד ב'על המשמר', היה כתב 'קול ישראל' ועורך 'יומן השבוע'. במלחמת ששת הימים שימש כתב שטח של גל"צ, ובמלחמת יום כיפור כמפקד התחנה; היה שותף בדור הקמת הטלוויזיה הישראלית; בשנים 1988-1968 ניהל (עם דן ארזי) את 'קסטל תקשורת', מחברות ההפקה הגדולות בישראל; היה ממייסדי ביה"ס לקולנוע ע"ש סם שפיגל; ושירת בתפקידים ציבוריים רבים, כמנהל הקרן לקולנוע הישראלי, יו"ר תיאטרון החאן הירושלמי ועוד.
מספר עליו בנו, פרופ' אורון שגריר, איש מיוחד בפני עצמו, שתחומי מחקרו הרחיקו במידת מה מבית אביו, או שלא, מתמחה בפילוסופיה של הנפש, מדעי הקוגניציה והמוח:
"עבור אבא היתה לינץ מולדת אבודה. במורד הרחוב גרה משפחתו של אדולף אייכמן, שסבו היה מקורב לסבא־רבא שלי. להורי אבי היתה חנות לדברי מתיקה, הסמוכה לחנות הבגדים של משפחת אייכמן. ז'קט בר המצווה של דודי נרכש בחנותם. השנה יצא לאקרנים הסרט האוסטרי, בבימוי מיכאל פייפנברגר, 'מיכה שגריר - ילד הסוכריות מלינץ'.
רות דיסקין // צילום: מריאן הנשקה
"אחרי שהנאצים כבשו את אוסטריה, המשפחה נמלטה משם. הוריו היו יקים, משוּקעים בתרבות הגרמנית. במובן זה היה אבי מורד, צברי מוחצן, התעלם מהשפה, מהגינונים ומהתרבות הגרמנית, והמיר את שמו משווגר לשגריר. רק בשלב מאוחר יחסית בחייו החל להתעניין בשורשיו. הוא הוזמן לאוסטריה ושם צילם את הסרט האוטוביוגרפי 'בישופשטראסה' (2009). הוא חוזר למקום מגוריו בבחינת שיבה מאוחרת, למקום שהוא צומת היסטורי כאוב".
"תמשיכו לעשות סרטים"
רות דיסקין, מנהלת ארכיון שגריר ומנהלת מחלקת פרויקטים ותחום תרבות ואמנות בקרן לירושלים, עבדה עם מיכה מ־1989 וליוותה אותו עד יום מותו, מספרת על צוואת החיים שהותיר בידה:
"כשנה לפני מותו, במאי 2014, קרא לי מיכה ובישר שיש לו סרטן סופני ושלמעשה הוא ניצב לקראת מותו. הוא שיתף אותי שיש לו חלום גדול וכי היה רוצה שהאוסף הקולנועי שלו יהיה נגיש, זמין וחינמי לכל. באופן מיידי אמרתי כן. רק אחר כך התחלתי לחשוב. מדובר היה במאות שעות של חומרים שהיה צורך להמירם מפורמטים שונים ומיושנים: VHS, בטא, סרטי 16 מ"מ, 18 מ"מ ובצידם חומרים כתובים רבים; בעיה נוספת היתה שהחומר נצבר ברובו בביתו של מיכה פזור באי סדר מוחלט. או אז החלטתי לגייס לפרויקט צוות שכלל גם את אמי, אדית שקד, ספרנית וארכיבאית. בד בבד הלך מצבו והחמיר, הבנו שלוח הזמנים מצטופף.
בנימין פרידנברג // צילום: ינאי יחיאל
"בדצמבר 2014 אושפז מיכה. היו לו עוצמות אדירות", מספרת רות בהתרגשות, "גם ברגעי המחלה הקשים נחשב 'שיאן ההוספיס', והמשיך לעבוד משם ממש עד אחרונת נשימותיו. מילותיו האחרונות היו 'תמשיכו לעשות סרטים'".
בנובמבר 2015 הצטרף לפרויקט גם בנימין פרידנברג, במאי וחוקר קולנוע. בנימין עבד בארכיון רשות השידור, ועבור האוסף האודיו־ויזואלי הישראלי בהרווארד. "הכרתי את מיכה באופן אישי דרך 'סם שפיגל', לאחר מותו פנתה אלי רות וביקשה ממני שאסייע בפרויקט".
בנימין, מנהל התוכן של אוסף שגריר, ורות הם המנוע החי המגשים את שציווה מיכה במותו. "זהו אוסף ראשון וייחודי בארץ", הם מספרים, "יש אוספי סרטים רציניים רבים של יוצרים אחרים כגון אורי זוהר או אסי דיין אך אלו טרם זכו לטיפול. בימים אלה מושלם תהליך הדיגיטציה והקטלוג המלא של כל החומרים: סטילס, וידאו, סאונד, חומרים טקסטואליים ועוד. אוצר אדיר של מאות שעות המכסות תקופה של יותר מ־50 שנה. כל חומרי הארכיון נגישים וחינמיים לכל".
צילום: סרטי קסטל, אוסף מיכה שגריר
על מקורות המימון למשימה רחבת־היקף זו הם מעידים: "גויסו כמיליון שקלים מקרנות קולנוע, ממפעל הפיס, מתורמים פרטיים. רוב העובדים אינם מקבלים שכר, מקדישים מזמנם רק מתוך אהבתם לאיש. יש חבורה שלמה 'אגודת ידידי מיכה' שמונה כ־500 איש מאוהביו, וסביב הארכיון נוצרה קהילת משוגעים לדבר".
כיצד מקוטלגים החומרים?
בנימין: "האתר בנוי בפילוחים שונים לפי עשורים, נושאים וכדומה. הפרויקט נולד מתוך רעב ותשוקה לסיפור. כשאתה מקים ארכיון שכזה עליך לנקוט פעולה אוצרותית: יש להפעיל סלקציה, תחקיר היסטורי, להתבונן על התמונה הכוללת, לכל פרט חשיבות, הן טקסטואלית והן ויזואלית".
קצת כמו הסרטים של מיכה, גם הפרויקט הזה מספר סיפור. בהתבוננות כפולת־מבט, אתם מבצעים כעת מה שמיכה עשה בשטח.
רות ובנימין: "אכן, החומרים מספרים את הסיפור של ישראל ואת סיפורו של מיכה. זהו למעשה האלבום הוויזואלי הגדול ביותר של ישראל. אספקלריה של החברה שלנו. כך החומרים ממשיכים לחיות בעין ובלב".
אש יצירתית
רות ובנימין מביעים תקווה כי פרויקט עצמאי זה יהא סנונית ראשונה בדרך להנצחת אוספים נוספים של יוצרים ואמנים מתחומי קולנוע, תיאטרון וכדומה.
צילום: סרטי קסטל, אוסף מיכה שגריר
"יוצרים אלו אינם מותירים אחריהם מבנים מפוארים, מפעלים משוכללים, אלא נכסים רוחניים. במובן זה חשוב מאוד לשמר את פועלם לדורות הבאים. בקרוב יתכנס אוסף שגריר כחלק מפרויקט כלל־ארצי של דיגיטציה ושימור הסרט הישראלי. מאיר רוסו, מנהל ארכיון הסינמטק בירושלים, ונעה רגב, מנכ"לית הסינמטק, שאבו השראה מאוסף שגריר והחליטו לשתף פעולה עימנו. המסד של מיכה יעבור לידיים מוסדיות כך ש'יוטמע' בארכיון הסינמטק כחלק הארי בו".
מה היה כה ייחודי במיכה כאיש וכאיש־קולנוע?
רות: "מיכה היה אש יצירתית. לא עניין אותו הפן הכלכלי, לא ניצבו בפניו שיקולים פיננסיים עת שלקח על עצמו להפיק סרט. עניינה אותו היצירה. הקולנוע לא היה ביזנס עבורו אלא מהות החיים. קודם כל עושים את הסרט ואז חושבים על הכסף. פעמים נקלע לקשיים בשל כך".
מוסיף בנימין: "מיכה לא היסס 'להמר' על כישרונות צעירים שזיהה בהם ניצוץ. עד היום עשרות אנשים, ואף מאות, חשים כחייבים לו את הצ'אנס הראשון שלהם, אנשים שהאמין בהם בכל ליבו. מיכה נצרב כבית לעשייה קולנועית. זו היתה עשייה לא תעשייה. הוא השקיע ממרצו ומכספו ללא שיקולי רייטינג או קפיטל, שכה מאפיינים את ימינו. הוא היה אישיות יוצאת דופן. והוא חסר לנו מאוד".
ב־1980 הקים מיכה את הקרן לזכרה של עליזה שגריר, רעייתו שנפטרה בטרם עת. הקרן תמכה ביוצרים רבים בתחילת דרכם, בין השאר: שמי זרחין, רפי בוקאי, אורי ברבש, דוד אופק, יוסי מדמוני, דינה צבי־ריקליס ורבים אחרים. מיכה היה המיילד של עשרות סרטים מכוננים בקולנוע הישראלי, והרוח החיה מאחורי יוצריהם.
"אדם אני וכל שאנושי אינו זר לי", כתב ג'אד נאמן בהתייחסו לביוגרפיה של מיכה (במקור: המחזאי פובליוס טרנטיוס אפר). בדומה מאפיינים רות ובנימין את עשייתו: "הוא עבד מתוך סולידריות מלאה כלפי מושאי סרטיו, שרטט את דמותה של החברה הישראלית בעין אוהבת, בלתי שיפוטית. זאת ועוד, מיכה נגע בחלקיה המוחלשים של החברה. הוא התייחס לאדם באשר הוא אדם, מתוך סקרנות בלתי נדלית למין האנושי כולו. האדם הפשוט היה בעיניו מורכב ומעניין לא פחות מאנשי העולם הגדול".
צילום: סרטי קסטל, אוסף מיכה שגריר
"כיום אנו חיים בתודעה בעלת היסטוריה ויזואלית", מחדד בנימין, "איך אנו רוצים להיראות, מה צריך להצטלם, מי ראוי ל־15 דקות. מיכה לא סבר שיש 'סיפור גבוה' ו'סיפור נמוך'. כל הפרספקטיבות חשובות. החור הכי רחוק ונידח שצילם בו היה מהותי לא פחות ממה שקורה בפרונט. העניין שלו היה דווקא במשני, במודחק ובדחוי.
"חשוב היה לו לספר את סיפור ה־אנחנו דרך סיפור ה־אני, בניגוד לאתוס הקולקטיבי, הפרט לא היה פחות משמעותי מהכלל. היתה לו תודעה רפלקטיבית בזמן אמת. הוא תפס את העניין של תקשורת, להביא את הקול האישי המוחשי. כך, למשל, יצר סדרת 'סיפורים מן הגבול הארוך', כתבות ששידר חי ממוצבי צה"ל בכל הגבולות. זוהי עשייה אמיצה ועשייה מאומצת. לראות את הדברים בעין, למשש אותם בידיים".
מיכה ניחן באומנות המפגש, ניכרים בסרטיו אותם מעמקים של מרקמים אנושיים, יש בהם מומנט של הזדהות, פענוח גאוני של צפנים אנושיים וצמא אין־קץ לדיאלוג. באתר שגריר ניתן לצפות בעשייתו הפוערת צוהר ל'ישראל האחרת': ניצולי שואה, פגועי מלחמה, הלוּמי קרב, עולים חדשים. סרטיו על היחיד בשוּל או על קבוצות מושתקות ומושכחות - שמיכה העניק להם קול והדהד את סיפורם - טבולים בתבונה נפשית ומוקרנת מהם זיקת אני־אתה.
רות ובנימין: "כך, למשל, סדרת סרטיו המוקדשת לעליית יהודי אתיופיה, שמיכה היה חלוץ בתיעודהּ. כפי הנראה, כבר ב־1972 הגיע לאתיופיה וליווה את הניסיונות לאתרם. צילומים אלו נתחברו לסרט, שהוא אחד הנצפים באוסף: 'חידה־מסע אל הפלאשים'; כמו גם סרטיו 'מבצע משה' (1985) ו'מבצע שלמה' (1991), המלווים את עלייתם וקליטתם".
"מיכה ערך תמיד 'פולו־אפ' על מושאי סרטיו", אומר בנימין, "במהלך חייו חזר שוב ושוב לבקש את בני־העדה, כקולנוען חוקר וכאדם שנקשר עימם באהבה עזה".
רות ובנימין: "ככלל, הנקודה היהודית היתה בנפשו. ריתקו אותו קהילות יהודיות במקומות נידחים בעולם: בדרום אמריקה, בסרייבו, באפריקה, בפרס. העניין האנתרופולוגי משך אותו מאוד, הוא נסע לאתרים מוכי אסון, נסע בעיתות מלחמה. מיכה היה לקול היהודי בתפוצות.
"מבעד לארכיון ניתן לראות כיצד הזהות הישראלית מתפתחת, מה אנו כחברה חושבים על עצמנו בשינויי העיתים. הארכיון הוא אבן דרך חשובה בשימור הזיכרונות הקולקטיביים שלנו".
דמותו של מיכה נפרסת כיוצר שהקדים את זמנו, במובנים רבים כמעט באורח נבואי. אני מקבלת מהמרואיינים שלל המחשות לכך: "מיכה עסק בחיבור שבין שכול ומלחמה הרבה לפני שהשיח הזה היה מקובל. כבר בששת הימים פנה לעסוק במחיר המלחמה ובצידה האפל: באלמנות, ביתומים, נתן פנים להלומי הקרב. סרטים אלה נעו בין טראומה לתקווה, לא במובן המאוס והדביק אלא בביטוים האנושי והאותנטי ביותר.
"בסוף מלחמת יום כיפור התגלגל לידיו יומן של חייל מצרי, שהיה שבוי כאן. מיכה נסע לאלכסנדריה להשיב לו את היומן מתוך אקט הומני. הוא יוצר את הסרט 'יומנו של חייל מצרי' לפני 1979, טרם הסכמי השלום. הוא חושב את יחסי ישראל־מצרים במושגי הפרט. המחשבה הזו מאפיינת קולנוע הרבה יותר מתקדם.
"נקודת המבט המתבוננת בסיפור המינורי, קל וחומר ההתבוננות באויב כאנושי, היתה יוצאת דופן בימיו; מיכה נגע ביוצאי ארצות המזרח ובאפליה על רקע עדתי כשהמודעות לנושא היתה בבתוליה, עוד לפני הפנתרים השחורים. נקי מהתנשאות או מדמגוגיה. הוא הגיש קולנוע ששואל שאלות, לא בהכרח מייצר תשובות; הוא היה נועז, הבין את כוחו כיוצר שיש לו מצלמה ביד, והבין כי המכשיר הזה יכול לשמש כלי ריפוי".
לסיום, אני שואלת את אורון איך היה לחיות עם אבא שהקדיש את כל חייו לאחר. "אבי היה פעיל ומעורה בחברה עד לשארית כוחותיו. הבית שקק תמיד. כשחלה הבנתי כמה אהוב היה. ראינו סביבו את כל חבריו ואוהביו שטיפלו בו. הוא באמת היה כולו אמפתיה לזולת, כולו חמלה, וחינך אותנו להיות קשובים ורגישים לאחר".
מה היה "סוד" כוחו?
"היצירה העניקה לו חיוּת. כמו גם אהבת האדם. המשיכה שלו לבני האדם היתה חזקה מכל. עד נשימתו האחרונה עניינו אותו רק אנשים, עניינים אנושיים, לא קרא על המחלה, לא חקר על אודותיה. אני זוכר ביקור של רופא שהגיע לתת סקירה על מצבו הרפואי, והוא על ערש דווי. אבא הקשיב ואחר אמר: טוב, עכשיו בוא ספר לי מאיפה אתה, מאיפה הגיעו ההורים שלך..."
