בלי רעש גדול או כיסוי תקשורתי, התרחש לפני כשבועיים במרכז תל אביב אירוע היסטורי. כ־150 איש התייצבו בשבת מול שגרירות בלארוס ברחוב ריינס, ובידיהם דגלי הלאום שלפני עידן הנשיא אלכסנדר לוקשנקו, ושלטים הקוראים להדחתו. "למען האמת, זו היתה משמרת המחאה השנייה שלנו", אומרת אינגה גרינג (45), שעלתה לארץ לפני שש שנים ממינסק והיתה בין מארגנות ההפגנה.
גרינג, שעובדת במעבדת הציטולוגיה בבית החולים איכילוב, מספרת כי שבוע לפני ההפגנה עמדו מול השגרירות חמישה אנשים ומסבירה: "כשמישהו כותב פוסט נגד הנשיא בספרד ויום אחרי זה באים לבית קרוביו בבלארוס, יש חשש גדול. השלטונות יודעים היטב איך ללחוץ ולא בוחלים בעינויים, והפחד נשאר גם שנים אחרי. אבל אחרי שפרסמתי על המשמרת הצנועה, לפתע פנו אלי עוד ועוד אנשים, בעיקר צעירים, ששאלו למה לא שמעו על האירוע והביעו נכונות להשתתף בפעם הבאה. אז הבנתי שמשהו משתנה".
מפגן האומץ בתל אביב הפך לחוליה של הפגנות בעולם נגד משטר הדיכוי של לוקשנקו, שמושל ללא מצרים זה 26 שנה במדינה בת 9.5 מיליון התושבים, שנעולה בין פולין והמדינות הבלטיות במערב, אוקראינה בדרום והענק הרוסי ממזרח ומצפון. הנשיא, שמכונה "הרודן האחרון של אירופה", הצליח לבסס מעמד עצמאי למדי לרפובליקה בסביבה גיאופוליטית מורכבת, מנהל יחסי קרבה־ריחוק עם "האחות הגדולה" רוסיה, שבה תלויה בלארוס לאספקת גז ונפט, ועם המערב, שלהשקעותיו הוא זקוק.
אומץ חד־פעמי? מפגינים מול שגרירות בלארוס // צילום: בוריס סוחודרב
הניסיון להימנע מחבירה לרוסיה או למערב אִפשר, למשל, להיות המתווכת בשיחות מינסק בסכסוך שהציתה רוסיה בקרים ובמזרח אוקראינה. אחרי פירוק בריה"מ, בלארוס התייצבה יחסית מהר באמצעות "כלכלת השוק הסוציאליסטית" שהנהיג לוקשנקו, שבמובנים רבים המשיכה את ימי הפרסטרויקה בבריה"מ: המדינה אפשרה יוזמה פרטית, אבל עדיין שמרה בידיה כלים לפיקוח על המחירים או, למשל, על השכר במשק. המתכונת הזאת מנעה השקעות זרות מרובות ובלמה צמיחה אינטנסיבית, אך שמרה על מערכת בריאות סבירה (עם תמותת תינוקות נמוכה מאשר בבריטניה) והיעדר פערים קיצוניים בין עשירים לעניים, כפי שקרה אצל רוסיה ואוקראינה השכנות.
אבל כל אלה באו במחיר של דיכוי גובר והולך של חירויות האזרח, כשפעילי אופוזיציה, עיתונאים עצמאים או אפילו מקורבים לשעבר שהחלו למתוח ביקורת, נאסרו, הועלמו או במקרה הטוב נאלצו לגלות. לא מקרה שבלארוס היא המדינה האירופית עם מספר השוטרים הגבוה ביותר ל־100 אלף נפש (לפי נתוני האו"ם, 1,442 לעומת 508 אפילו ברוסיה).
כך או אחרת, במרוצת השנים נראה שהשלטון והאזרחים הגיעו לאיזה איזון של פחד וחירות, שאִפשר קיום סביר.
"הקור הורג את הווירוס"
ואז הגיעה הקורונה. לוקשנקו הכחיש את הנגיף או גימד את משמעותו, ועל הדרך העשיר עוד יותר את אוסף התבטאויותיו התימהוניות לאורך השנים ("את רואה כאן את הנגיפים עפים?" שאל עיתונאית במקרה אחד; "פשוט שתו וודקה ושחקו הוקי - הקור הורג את הווירוס", המליץ באחר). בין לבין, הוא התעקש לקיים את שגרת החיים: ליגת הכדורגל נמשכה כרגיל (היחידה באירופה), ומצעד הניצחון המסורתי על גרמניה הנאצית נערך כרגיל ב־9 במאי.
"דור חדש של אנשים". אינגה גרינג ובנה בהפגנה // צילום: באדיבות המצולמת
"עובדי המגזר הציבורי אולצו להשתתף באירועים ההמוניים ביום הניצחון, לסטודנטים הובהר שלא יקבלו ציונים אם לא ייצאו לשמוח", משתפת גרינג, "לא היה כל סגר. רבים מאוד איבדו את יקיריהם, וכל זה לווה בהסתרה מסיבית: על הרופאים נאסר לציין את סיבת המוות במסמכי המתים וגם לגלות את האיסור. אנשי צוות רפואי שילמו בחייהם כי לא סופק להם כל מיגון, עד שהחלו התארגנויות וולונטריות ורכישות עצמאיות".
לדברי ארטיום שרייבמן, אנליסט פוליטי בכיר ממינסק, סיבת העומק לתסיסה הנוכחית בבלארוס היא סטגנציה הכלכלית: אין צמיחה זה 11 שנה והיא גם לא נראית באופק תחת המשטר הנוכחי. אבל תגובת השלטון לקורונה היתה הטריגר לתיעול הזעם. "בעיני ציבור גדול, לא ננקטו מספיק צעדים כדי לשמור על בריאות הציבור ועל הכלכלה", הוא אומר בשיחה ממינסק, "היו הרבה אדישות, השלטון לא דאג למי שהיה צריך לדאוג, ומעל לכל היתה רטוריקה בלתי הולמת. אמירות כמו 'איבדתם עבודה? אז תמצאו חדשה' או 'אם הרופאים חלו אז הם אשמים, כי היה צריך להתגונן טוב יותר' הושמעו על ידי השלטונות והכעיסו מאוד.
המגיפה נעשתה הקש ששבר את גב הגמל, בכך שחשפה את בעיות השליטה האוטוריטרית למספר רב מדי של בני אדם. כלומר, בעבר הסוגיות האלה (של שליטה אוטוריטרית) הביאו רק את המיעוט לכדי השתתפות בפוליטיקה או לרמת מחאה, אבל כעת הם התחדדו בעיני רבים מאוד".
ב־2006 וב־2010 בלארוס כבר ידעה מפגני מחאה אחרי הניצחונות הכה־צפויים של לוקשנקו בבחירות. בשתי הפעמים לא היסס השלטון להשתמש בכוח והמחאה דעכה. אבל הפעם המצב שונה. "בשתי המערכות ההן, עדיין היו סקרים עצמאיים שנערכו אחרי הבחירות, והם הראו שלוקשנקו אכן צבר יותר מ־50% תמיכה", מסביר שרייבמן, "ולכן המחאות היו גדולות, אך לא בגין ניצחון שנגזל אלא סביב עייפות מהשלטון המתמשך. רק חלק קטן מאוד היה נחוש להיאבק על הדחת לוקשנקו בכיכרות. לכן ב־2006 במאהל המחאה נותרו 100 איש; ואילו ב־2010, כשפתחו בפיזור ההפגנה, אנשים החלו לעזוב מיוזמתם. אלה היו פרצי אמוציות, אבל נדמה לי שלא היו מתחתיהם תהליכי עומק.
"עכשיו העיתוי שונה: המחאה החלה לא אחרי הבחירות אלא לפניהן - וממש סמוך למועדן, שנקבע ל־9 באוגוסט. רמה כזו של פוליטיזציה ובשלב כל כך מוקדם לא היתה בבלארוס, וגם השלטון הגיב עליה באופן חדשני: לא היתה רמה כזו של דיכוי לפני הבחירות. הדיכוי תמיד היה אחרי, אם היה על מה להגיב. על כן, זו דינמיקה חדשה לגמרי".
לך תדע מי ניצח
ואכן, לוקשנקו זיהה מוקדם שהפעם האיום על שלטונו גדול, מה גם שלראשונה התייצבו מולו שלושה מועמדים אטרקטיביים ורציניים - ולרי צפקלו, מייסד "עמק הסיליקון" הבלארוסי ולשעבר השגריר בארה"ב ובמקסיקו; הבלוגר הפוליטי סרגיי טיכנובסקי; ויו"ר דירקטוריון לשעבר של "בלגזפרומבנק", ויקטור בבריקו. טיכנובסקי, שהסתובב ברחבי המדינה ותיעד עבור ערוץ היו־טיוב שלו את חיי הבלארוסים, צבר פופולריות גדולה - ונעצר בעקבות פרובוקציה שבה כביכול תקף שוטרים.
ארטיום שרייבמן (בצילום), אנליסט פוליטי: "אי אפשר לחזות את קריסת המשטרים האוטוריטריים"
המעצר הגיע בתזמון מושלם: זמן קצר לפני הגשת 100 אלף חתימות התומכים, הנדרשות להתמודדות. טיכנובסקי צבר יותר מ־200 אלף, אבל במקומו הגישה את מועמדותה רעייתו סבטלנה. במקביל, בביתו נערכו חיפושים מתוקשרים, שרק בשלישי מביניהם "סוף־סוף" אותרו לפתע 900 אלף דולר במזומן. צפקלו הגיש 160 אלף חתימות, אך באורח פלא כ־80 אלף נפסלו והוא לא עבר את הסף. ואילו בבריקו, שצבר כמעט חצי מיליון חתימות (יותר מלוקשנקו בבחירות 1994 ו־2001), נעצר יחד עם בנו בחשד להלבנת הון והעלמות מס, והשניים מוחזקים במעצר בעוד המטה ממשיך לעבוד. לוקשנקו ניסה לטעון כי הן בבריקו והן טיכונובסקי מופעלים על ידי מוסקבה, אבל הפעם נראה שהספין לא עובד. אדרבה, בעקבות המעצרים התסיסה רק גברה, ובמינסק לבדה נעמדו אזרחים בשרשראות אנושיות שנמתחו על פני קילומטרים.
לאלה יש להוסיף את הנפילה המוחשית בשיעור התמיכה בלוקשנקו: סקרי דעת קהל פרטיים נאסרו לאחרונה והרשמיים אינם מפורסמים, ובאופוזיציה טוענים כי שיעור התמיכה בלוקשנקו עומד על 3 אחוזים בלבד. הערכות זהירות יותר ופחות מעורבות רגשית מדברות על כ־30 אחוזי תמיכה, "וזו הפעם הראשונה ששיעור כה נמוך מתרחש רגע לפני הבחירות לנשיאות", מחדד שרייבמן. "אנו ניגשים לבחירות עם חום חברתי רציני, כי כולם מבינים שהמחאה תימשך גם ביום הבחירות ומבינים גם שהרשויות יגיבו בתקיפות. כלומר, המצב נמצא בנקודת הסלמה גבוהה יותר".
איך יתפתחו האירועים במקרה של ניצחון לוקשנקו או, להפך, אם יפסיד? כמה רחוק הוא יהיה מוכן ללכת?
"על ההפסד שלו יהיה קשה מאוד ללמוד. הסקרים והמדגמים אסורים בתכלית, ואילו ועידת הבחירות נמצאת תחת שליטה. הדרך היחידה לגלות מה קורה בפועל תהיה אם ועדות קלפי רבות יתחילו לדווח על תוצאות אמת. אם האזרחים יבינו שלוקשנקו הפסיד, אבל מודיעים שניצח כרגיל עם 80 אחוזים, הדבר ירגיז רבים מאוד. אני חושב שלוקשנקו מוכן ללכת רחוק: את המחאה הוא בלי ספק ידכא, אבל גם יעשה הכל כדי שהיא לא תתרחש. ביום הבחירות סביר להניח שמרכז מינסק ייחסם, אתרי אינטרנט ייסגרו והאינטרנט הסלולרי יופל. כל המנהיגים האפשריים של המחאה, לרבות בלוגרים פוליטיים, הוכנסו כבר כעת לכלא, ומעצרים נוספים יהיו עוד ממש בסמיכות ליום הבחירות.
"אי אפשר לחזות את קריסת המשטרים האוטוריטריים", מוסיף שרייבמן, "אם זה יקרה, תהיה זו כנראה תוצאה של שרשרת טעויות בלתי ניתנות לחיזוי. פחות 'ברבורים שחורים', יותר החלטות אוויליות שקשה לחזותן: אלימות גדולה מדי או אלימות לא מספקת או אלימות בתזמון שגוי, או יציאה המונית ופתאומית לרחובות. כל זה אינו בר־חיזוי. אם הייתי צריך להמר, התסריט הבסיסי שלי הוא שתהיה מחאה, אבל לשלטון יהיה הכוח כדי לדכאה.
"מדובר במכונה אוטוריטרית די חזקה, שיודעת להתמודד עם מחאות והתאמנה על כך 25 שנה. האם ייתכן תסריט אחר? בוודאי. אבל לשם כך השלטון צריך לשגות באופן אבסורדי".
"לא מוכנים לפחד יותר"
בינתיים, מכל מקום, באופוזיציה הבלארוסית לא מגלים סימני שבירה ומאותתים לתומכיהם שהם עובדים כרגיל. זו הסיבה שהמחאה לא נעלמת, ובינתיים אפילו מוצאת דרכים יצירתיות לביטוי. כך, למשל, היא זכתה לשם "מהפכת נעלי הבית", שמונפות לעבר דמותו של לוקשנקו, המוצג כמקק - מחווה לספר הילדים "ג'וק־מקק ענק" (שלאחרונה זכה לתרגום חדש לעברית מאת אלה סוד בהוצאת "קדימה"). בספר מטיל הג'וק את חיתתו על כל חיות היער באיומיו ובמראהו, אבל דרור קטן טורף את הג'וק ומשחרר את החיות מהפחד.
"אני מאוד מברכת על ההטרלות האלה", אומרת אינגה גרינג, שמתכננת הפגנה נוספת, "יש דור חדש של אנשים שלא מוכנים לפחד עוד. השנה הבלארוסים לוחמניים יותר, ובמסה הגדולה לא מוכנים לוותר. נכון, יש יחידים שנתפסים ושוברים אותם בעינויים למען יראו וייראו, אבל הנחישות הפעם גדולה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו