בכל פעם שמבקשים להתייחס ברצינות למפגינים נגד הממשלה, להקשיב למצוקותיהם ולהאזין למסריהם, מתגלה האמת המרה. הם הרי לא מאמינים לעצמם. לא המצב הכלכלי, לא הפגיעה בדמוקרטיה, ולא היקפי התחלואה מעניינים אותם.
כשמאזינים למסרים, לנאומים, לראיונות בתקשורת, כשקוראים מה כתוב בשלטים שהם מניפים, מבינים מה מתחולל פה. וזה לא התחיל בנגיף הקורונה. זה התחיל הרבה קודם, כשבנימין נתניהו עלה לשלטון לפני יותר מעשור. קולות הייאוש, המצוקה האישית, השנאה היוקדת, ההסתה ואפילו ניצני האלימות היו פה כל הזמן בעשר השנים האחרונות. רק הכותרת היא שמתחלפת בכל פעם.
השבוע הם איבדו את זה סופית. מרוב השוואות ליום הבסטיליה לא שמו לב ראשי המחאה לתהליכים שעוברים על המחנה שאותו הם מבקשים להוביל. כמו ניפוץ הפסלים בחזית הנוטרדאם במאה ה־18, כשחשבו המהפכנים בטעות שמדובר במלכי צרפת, כך התנפל השבוע ההמון הזועם בכיכר פריז בירושלים על כל מי שנתפס אצלם כמזוהה עם השלטון: עיתונאי ימני מוכר ומוערך (אבישי בן חיים), אישה חרדית (חברת העבודה דינה דיין) ובלש משטרת ישראל. כולם חטפו.
אחרי פורים, כשהתכנסויות עוד היו מותרות, התגוללו על הציבור החרדי שבגלל הטישים והמסיבות נגרמה הדבקה המונית לכלל האוכלוסייה. אבל על הטיש הענק שהתקיים במוצ"ש בכיכר רבין איש כמעט לא דיבר. כמה מהנוכחים במקום כבר התגלו כחיוביים לקורונה. על פי הערכה גסה, ייתכן שהיו שם עשרות עד מאות חולים. את ההשלכות נדע רק בעוד שבועיים־שלושה.
כותרת ההפגנה היתה המצוקה הכלכלית ונגד מדיניות הסגר. אבל הדרך לעצירת סגר היא עטיית מסיכה. בלי זה ובלי זה המחלה תתפרץ.
גם בהפגנות האלימות והקיצוניות במהלך מלחמת לבנון הראשונה, שבה כונה מנחם בגין "רוצח", לא נשברו השיאים של ההפגנות השבוע, ובעיקר זו בירושלים מול בית ראש הממשלה. העובדה שלא מעט מתוך אלפי המפגינים עברו לאלימות של ממש והתנפלו על הגדרות המפרידות בכניסה למעון ראש הממשלה, תוך עימות עם גורמי הביטחון והמשטרה, צריכה להדליק נורת אזהרה מהבהבת דווקא מצד אלה שמזהים נורות אזהרה כל היום אצל הצד השני.
רק לפני שבועיים הוקיעו אלימות נגד עיתונאי (אמנון אברמוביץ') ותבעו ממחנה שלם להתנצל ולגנות, ועכשיו כשהותקף בן־חיים הם מסתפקים בגינוי רפה. כמו במחאה החברתית וביתר ההפגנות נגד הממשלה בשנים האחרונות, ההשתלטות של הגורמים האנרכיסטיים, הפרוגרסיביים והאלימים ניכרת בכל פינה.
בחזרה ל"ניו דיל"
אם בזמן הגל הראשון, כשנתניהו עמד בראשות ממשלת המעבר, אפשר היה לומר שהעסק מנוהל, הרי שעכשיו, בגל השני ובתקופת ממשלת הקורונה, אין דבר רחוק יותר מתיאור זה. לא מדובר בממשלה המנהלת את המשבר אלא באסופת פוליטיקאים המנהלים קרבות פוליטיים על גבו של הציבור.
השבוע שוב נרשמה התפרצות בטורים גבוהים בין בנימין נתניהו ובני גנץ, כשהראשון האשים את השני בסנדול החלטות הממשלה, מה שעלול להוביל לסגר מלא בקרוב. נתניהו צודק. בניגוד לעמדת משרד הבריאות, המל"ל וראש הממשלה, מסרב גנץ להדק את הרצועה על ענפים מסוימים במשק, מתעקש להותיר אותם פתוחים, ובפועל היקפי התחלואה נותרים גבוהים.
הבעיה היא שמהצד השני קשה לומר בביטחון מוחלט שרק בריאות הציבור עומדת לנגד עיניו של נתניהו. בלב הוויכוח בין שני האישים ניצבת הרבה פוליטיקה ומאבקי שליטה באשר לסמכות ניהול האירוע. גנץ, כמו קודמו בנט, מתעקש להעביר את האחריות למשרד הביטחון. נתניהו מסרב בתוקף. אירוע בסדר גודל כזה דורש, לדעתו, הובלה של ראש ממשלה ולא של אחד השרים, בכיר ככל שיהיה.
הוא לא מאמין בשיקוליו הטהורים של גנץ כשהוא דורש את העברת הסמכות אליו, והוא גם לא מאמין ביכולתו להתמודד עם המגיפה כאדם שכישורי הניהול שלו צברו בעיקר ניסיון שלילי. כמובן שכאן עולה השאלה המתבקשת, איך מי שלא ניתן לסמוך עליו בטיפול בקורונה, קיבל מנתניהו הסכם רוטציה לראשות הממשלה, שיטפל כשיגיע זמנו לא רק בקורונה, אם תישאר עד אז, אלא גם בשאר המערכות הרגישות ביותר במדינה.
בינתיים נראה כי נתניהו הפך בשבוע האחרון ממאיים בבחירות, למאוים. שהוא יותר חושש מבחירות מגנץ. אין כמעט מערכה שאליה יצא לאחרונה שאותה לא סיים כשידו על התחתונה. החל מהחלת הריבונות שנפחה את נשמתה, דרך חקירת השופטים בניגוד עניינים שנפלה, ועד לסגירת בריכות השחייה וחדרי הכושר, שחגגו את פתיחתם על רקע קולות המרמור והתסכול שיצאו באותה העת מלשכת ראש הממשלה.
נתניהו לא חוטף מפלות רק מהאופוזיציה או מהפלג השני בממשלה, אלא אפילו משותפיו במחנהו. יו"ר ועדת הקורונה שהעזה להמרות את פי החלטת הממשלה אינה חברת יש עתיד או כחול לבן, אלא הליכוד. התוכנית הכלכלית כמעט שלא עברה השבוע, לא בגלל מרצ או ימינה שנותרו בחוץ, אלא בגלל אריה דרעי, נאמנו הגדול ביותר בקואליציה.
עוד לפני העימות המתוקשר ביום רביעי בלילה בין הליכוד וכחול לבן, התפרץ ויכוח עז בממשלה בין השר אופיר אקוניס ויובל שטייניץ בשאלת התמודדות הממשלה עם המחלה. שטייניץ הציג באותו יום את עמדתו כי יש ללכת לסגר כללי וגורף למשך עשרה ימים כדי לצמצם את היקפי התחלואה. אקוניס, שזה עתה הושבע לממשלה, אמר שאסור לחזור בשום אופן לימי הסגר.
הדיבור הפך מהר מאוד לעימות קולני בין השניים. לדברי אקוניס, הדבר יביא לסכנה אמיתית לכלכלה הישראלית. הוא תבע מנתניהו ללכת לתוכנית נרחבת בסגנון ה"ניו דיל" של רוזוולט: העסקה ממשלתית המונית של אזרחים בפיתוח תשתיות בהיקפים עצומים. נתניהו העיר כי על אף כמה מחלוקות שיש לו עם תפיסותיו של רוזוולט, בעניין ה"ניו דיל" הוא צדק.
זמן קצר אחר כך, אחרי ההצבעה בכנסת שפתחה מחדש את חדרי הכושר והבריכות, התחולל העימות בין ראש הממשלה ואקוניס עצמו. נתניהו תקף בחריפות את שאשא־ביטון, אמר שהיא נוהגת בחוסר אחריות, נכנעה ללובי של מפעילי חדרי הכושר ואף איים לסלק אותה מתפקידה. אקוניס, מנגד, מתח ביקורת על נתניהו ואמר כי האיומים מיותרים, לא יועילו לליכוד, וכי יש לנהוג ביתר רגישות בימים של מחאה גואה.
לא נתניהו ולא נגץ מעוניינים כעת בבחירות. אבל כל יום שעובר בלי הסכמה על התקציב מקרב את האפשרות של פיזור הכנסת מוקדם מהצפוי. בשל חוסר ההסכמה, שוקל כעת נתניהו להביא לאישור הכנסת דחייה של התקציב לא בחודש כפי שתכננו הוא וישראל כץ, כלומר באמצע ספטמבר, אלא לאחרי חגי תשרי. כלומר סוף אוקטובר. במילים אחרות, נתניהו מתעקש על תקציב חד־שנתי שיהיה בתוקף חודשיים בלבד.
אם היה היגיון בדרישה לתקציב חד־שנתי כדי להיאבק בקורונה, הרי שדחייה שכזאת תהפוך את ההתעקשות לתמוהה ובלתי מובנת. ההערכה כי הוא עושה זאת משיקולים פוליטיים וכדי לאפשר לעצמו תחנת יציאה נוחה לבחירות לפני הסכם הרוטציה, תלך ותתחזק, עד שלא תועיל ההסתתרות מאחורי אנשי המקצוע באוצר שלכאורה דורשים זאת.
האכזבות של נתניהו
איילת שקד הוכיחה כי מינוי שופטים לא מסתכם בלהחזיק באג'נדה הנכונה, אלא גם בכישרון לבצע אותה. דיוני הוועדה לבחירת שופטים הם זירת קרב. השופטים החברים בוועדה לא מביישים ביכולותיהם הפוליטיות את בכירי העסקנים ברשויות המקומיות. מבחינת הרשות השופטת אפשר לקרוא לוועדה - הוועדה לשיבוט שופטים. חבורה הומוגנית שחושבת ופוסקת אותו דבר.
שקד שינתה זאת. לראשונה הצליחה לרתום את לשכת עורכי הדין לצד של נציגי הממשלה והכנסת, ולזנוח ברית דמים נצחית בינם לחונטה המשפטית. אבי ניסנקורן יחזיר עטרה ליושנה כשישיב את הכוח האבוד לשופטי העליון. אבל גם לנציגי הכנסת יש כוח. אמנם לא למנות שופטים, אבל כן לדרוש הסכמות. זאת כמובן בהנחה שהם יודעים לעשות את העבודה. ושקד יודעת. המועמדת של נתניהו, אוסנת הילה מארק, כנראה הרבה פחות. את מחיר השיקולים האישיים ישלם כנראה הימין כולו.
ביום ההצבעה הסתובבו יו"ר הכנסת, יריב לוין, ויו"ר הקואליציה, מיקי זוהר, בין חברי הליכוד וכחול לבן וחילקו אזהרות חמורות למי שיעז להפוך את ההצבעה החשאית להצבעת מחאה נגד נתניהו. ההשלכות יהיו קשות, עד בחירות, אמרו.
אבל למרות הניצחון, רשימת האכזבות של נתניהו רק הולכת ומתארכת. לאחרונה גם מקורבו ויד ימינו אמיר אוחנה הצטרף לרשימה. אחרי התלבטות קשה העדיף נתניהו למנות את אוחנה לשר לביטחון הפנים על פני מירי רגב, שמונתה לשרת התחבורה. אחרי תיק האוצר, תיק ביטחון הפנים הוא הבכיר ביותר שקיבל הליכוד בהסכמים הקואליציוניים. הקרב בין אוחנה לרגב על התיק היה יצרי וממושך, בתוך ראשו של נתניהו, סביבתו ומשפחתו. אבל אוחנה לא מספק את הסחורה. מייד אחרי שמונה לתפקיד קולו נדם. המפגינים משתוללים סמוך לבלפור, חרדים (שותפים קואליציוניים) סופגים מכות על ידי שוטרים, אזרחים רבים מפירים את החלטות הממשלה ולא עוטים מסיכה לעין כל - והשר האחראי שותק.
ביום רביעי, זמן רב אחרי האירועים, התעורר ונשא מסיבת עיתונאים תוקפנית נגד המשטרה ומח"ש. מבחינת נתניהו היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. תגובה רפה ולא מספקת. לא לשם כך מונה. כשר המשפטים ידע להעמיד במקום את כל חורשי רעתו של ראש הממשלה, ואילו כעת הוא מאפשר להם להשתולל בריש גלי. לא בכדי צפה השבוע השאלה בסביבת נתניהו האם המינוי היה טעות. והאם מירי רגב היתה יודעת לעמוד טוב יותר על האינטרסים החיוניים כעת, לו היתה היא בתפקיד.
סכנה בהשכלה?
מה קורה למי שלא מיישר קו עם תפיסת העולם הפרוגרסיבית ועם אלה הסבורים כי החוק מונח בכיסם? הוא משווה מייד לאחת הדיקטטורות המזדמנות באזור. כך נהג יו"ר ור"ה (ועד ראשי האוניברסיטאות) המתפטר, פרופ' רון רובין, שזעם על כוונת השר הממונה על ההשכלה הגבוהה, זאב אלקין, שלא להאריך את כהונתה של ממלאת מקום מנכ"לית המל"ג מיכל נוימן, ולשקול להחליפה באחר במינוי קבוע.
לדברי רובין, מדובר ב"הרס חסר מורא המונע מאינטרסים פוליטיים צרים טרם חווינו". רובין אמר שההחלטה מבהירה מבחינתו ש"טורקיה זה כאן" וציין כי "כצעד של מחאה ומתוך תחושה של סכנה אמיתית לעתיד ההשכלה הגבוהה בישראל, החלטתי לנקוט צעד חריף שאף יו"ר ור"ה בעבר לא נקט - להתפטר".
בניגוד לנטען, החוק קובע כי השר, המשמש יו"ר המל"ג, הוא שמחליט. הוא אפילו לא חייב להתייעץ עם ועד ראשי האוניברסיטאות. יתרה מכך, נראה שלא ההחלטה לשקול שינויים בהנהלת המל"ג היא שהקפיצה את רובין, אלא החלטה טעונה הרבה יותר שמוביל אלקין - למנות נציג מאוניברסיטת אריאל לות"ת.
מתברר שהחופש האקדמי של ועד ראשי האוניברסיטאות ואוניברסיטת תל אביב נעצר בגבולות הקו הירוק, כשאוניברסיטת אריאל מוחרמת על ידיהם מיום הקמתה. פרופ' רובין וחבריו סבורים שהם ממלאים את תפקידם כאחרוני מגיני הדמוקרטיה עלי אדמות, אולם לעיתים צריך לקום שר אחד ובצעד אמיץ להגן על הדמוקרטיה והחופש האקדמי מפני אלה המבקשים לחרב אותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו