אמיר (שם בדוי), בן 40, בעל חברה בע"מ המפעילה חוגי העשרה וקייטנות לאלפי ילדים מדי שנה, עבד חודש אחד מאז פרוץ משבר הקורונה. הסגר המתמשך שנכפה עליו אילץ אותו להחזיר כספים לאלפי הורים שרשמו את ילדיהם לחוגים ולקייטנות הקיץ שלא נפתחו. "מעולם לא עלה בדעתי לחשוב בכלל לעבוד בשחור, אבל היום אשמח לגנוב את המדינה", הוא אומר, "לאור העובדה שהמדינה הפקירה את האזרחים שלה, זרקה אותנו לכלבים, אני חושב שהיום זו מצווה לעבוד בשחור והלוואי שהתופעה הזו תתרחב".
אלו דברים קשים. הון שחור זה פשע.
"אני לא בר רפאלי, לא העלמתי במיליונים ואני גם לא יכול. כל מה שקיבלתי עד עכשיו מהמדינה זה 10,000 שקלים. אני מושך יום־יום מהחסכונות שלי, אין לי הכנסה. כפו עלי לסגור את העסק, וכשחזרנו לפעילות כפו עלינו מתכונת מוגבלת והזויה. חוג קפוארה לא, שחמט כן, מחול לא, יוגה כן. אם יש משהו שאפשר לומר בוודאות על העם שלנו זה שיש ערבות הדדית והתגייסות במצבים קשים. רק שבמשך חודשים ההתנהלות פה היתה חד־צדדית, המדינה הפקירה אותנו ואנחנו ישבנו בשקט. זרקו אותנו לכלבים".
אם יתפסו אותך - מפעל חייך יקרוס.
"בתחום החוגים אין לי ממש את האופציה לעבוד בשחור כי אני משלם ביטוח שנתי על כל ילד. אבל אני מתכוון לעבוד במזומן בערוץ אחר: להשכיר את החלל שלנו למדריכים ולמאמנים אישיים, שהם לרוב עוסקים פטורים, ולהתנהל במזומן. זה יפחית לכולנו עלויות".
הממשלה משקיעה מיליארדים כעת כדי להניע את המשק.
"במקום להקצות מיליארדים על מענק שלא כולם יקבלו, המדינה היתה צריכה להפסיק את תשלומי המסים והמע"מ לחצי שנה. לתת לאנשים את האופציה לרכוש ולמכור. יוקר המחיה זה המע"מ. התורה ביקשה מעשר לטובת העני, היתום, האלמנה והקשיש, אז למה אנחנו משלמים 17 אחוז? אין בזה שום היגיון, אנשים לא יוכלו להרים כך את הראש מעל המים, בטח שלא להניע את המשק".
המעבר ל"עבודה בשחור" הוא עוד אחת מהרעות החולות שהביא עימו נגיף הקורונה, אבל נדמה שבמציאות הנוכחית, לרבים מהאנשים פשוט אין מה להפסיד. "אנשים איבדו אמון, מבחינתם המדינה בגדה בהם", אומר נשיא לשכת יועצי המס, ירון גינדי, "חשוב לציין באותה הנשימה, שבחודש האחרון יש שינוי מגמה. התוכנית הכלכלית החדשה רחבה ומקיפה, ויוצרת ודאות למגזר העסקי, במיוחד לאחר התיקונים האחרונים שנעשו בה. רק שאם היא היתה נעשית מהיום הראשון, לא היינו במקום הזה. זה הגיע מאוחר מדי".
גינדי תולה תקוות בהכרעת בית המשפט העליון בעתירה ההיסטורית, כהגדרתו, שלראשונה תעסוק בשוויון זכויות למגזר העסקי בישראל. מבחינתו זו הדרך המרכזית לטיפול במשבר האמון בין האזרחים לממשלה, ומה שימנע בתורו את היקף הפעילות של העבודה בשחור. הוא מודה כי "יש מי שמרגישים שהמדינה דפקה אותם ועכשיו הם רוצים לדפוק אותה בחזרה", אך מזהיר שההשלכות החברתיות של חברה שמתנהלת בשחור הן הרסניות.
הפעילות בשחור מכרסמת בכספי הציבור, ברווחה ובזכויות הסוציאליות ועולה ביוקר בתשתיות חיוניות וחברתיות. גינדי: "הרי לא מדובר בכספי מדינה, מדובר בכספי הציבור של כולנו. חברה שמתנהלת בהון שחור זו חברה שאין לה זכות קיום מוסרי בכלל, זו חברה מתאבדת, שפוגעת ברווחה שלה, בערבות ההדדית. ככל שיותר אנשים יעבדו בשחור, תיווצר תגובת שרשרת, גל הדף שיחריב כל דבר טוב בחברה הישראלית. זה מצב שהוא סרטן בחברה, אסור לנו להגיע לשם. אנחנו חייבים לתקן מיידית את משבר האמון החריף בין המדינה לאזרחים".
"אם צריך - אלך לגנוב"
עדות בשטח לתופעת העבודה בשחור, מתברר, נוגעת דווקא לפעילותם של שכירים שאיבדו עבודתם וזכאים לחל"ת. אילן זגדון, השף והבעלים של מסעדת סבא ג'בטו בבאר שבע, לא מצליח לגייס עובדים בחודש האחרון. "המדינה יצרה פה את מחלת האבטלה הגדולה ביותר, לא סתם החל"ת פה הוא מחל"ת - ביטוי שהפך להיות שגור מאוד בקרב עצמאים כיום. זו מחלה.
מגיעים אלי אנשים לראיון עבודה, אומרים לי, 'שמע, אני מקבל חל"ת ולא מוכן לוותר על הכסף הזה, תשלם לי שחור'. כל ראיונות העבודה שלי לאחרונה הם כאלה, אני לא מצליח לגייס עובד אחד. בתקופה זו של אבטלה היית מצפה שאעסיק בתוך דקות, אבל אין לי אנשים, נהיה פה סחר בחל"ת".
יש עוד עסקים כמוך?
"אני לא רוצה לחשוף פה, אבל אני יכול לומר לך בוודאות שבעלי העסקים כיום נסחטים על ידי עובדים שבאים ודורשים כסף מהצד כי הם לא רוצים לוותר על החל"ת שלהם. יש עובדים שמעדיפים להישאר בבית, לא להידבק בקורונה ולקבל כסף, חלקם עברו לגור עם ההורים ואין להם הוצאות שכר דירה. מי נשאר עם כל ה'שיט' ביד? העצמאים לבדם".
לדעתו של זגדון, השלכותיו של המשבר הכלכלי חמורות הרבה יותר מכפי שהציבור הרחב מבין: "המשבר אפילו לא בתחילתו, מה שאת רואה עכשיו זו רק הקונסטרוקציה. מעשה אבות סימן לבנים - המציאות שמתרחשת עכשיו היא בשורה להלך רוח של עתיד משברי. זה מה שקורה כשהיחס לאזרחים הוא לא אנושי, זה מה שקורה כשהממשלה מתנתקת מהעם".
סאלח (שם בדוי), בן 33, שף במקצועו, לא רואה אור יום מאז משבר הקורונה. "הכל מתפרק לי, הזוגיות שלי בקרשים, אני לא רואה את הבנות שלי, קם כל יום בשש וחצי בבוקר וחוזר במקרה הטוב בעשר בלילה. אני נרדם תוך דקות, מתעורר בבוקר ועוצר את עצמי מלבכות, חושב לעצמי שכבר עדיף למות, הפכתי לעבד, אני חי כדי לנשום".
סאלח לא המתין לחל"ת או לאבטלה, יש לו משפחה, והוא נושא באחריות לפרנס אישה ושתי ילדות בנות 10 ו־6. בתוך שבועיים מסגירת המסעדה שבה עבד כשף בכיר, החל לעבוד במעון לאנשים עם מוגבלות ולהכין שם את התבשילים, כשהוא לא מוותר על עיסוקו וגם חש שהוא תורם לחברה. "אני מרוויח בקושי 5 וחצי אלף שקלים, ובבקרים אני במסעדה שכונתית, שם אני עובד בשחור, בקושי מרוויח את האלף שקלים בשבוע, ובכל הזדמנות שיש לי אני גם מנקה בתים".
השיחה עם סאלח מתנהלת בשבוע שבו לא היה ברור אם המסעדות יישארו פתוחות או שיוגבלו למשלוחים ולאיסוף עצמי בלבד. החששות שלו גבוהים, ואיתם הייאוש. "בעל המסעדה הודיע שלא יפתח את המסעדה במקרה של משלוחים או איסוף עצמי, ואם זה יקרה, לא תהיה לי ברירה אלא לגנוב או לסחור בסמים. יש לי משפחה להאכיל, יש לי ילדות קטנות. אנחנו לבד, לפעמים אמא שלי עוזרת לי במזומן, אבל היא בעצמה אישה עובדת ולא חסרות לה הוצאות. מהמדינה לא קיבלתי שקל. כל מה שנותר לי בשלב הזה זה להתפלל, להאמין, אין לי ברירה".
יש שטוענים שהסיבה לכך שהרבה מהעצמאים לא קיבלו מענק או היו זכאים למענק קטן, מקורה בדיווח חלקי על הכנסות, בפעילות בשחור. גינדי שולל את הטענה הזו: "הרוב קיבלו מעט בגלל שעשרות אלפי עסקים חדשים נפתחו בשנים 2018-2017, וההכנסה שלהם בתחילת הדרך היתה נמוכה. רק עכשיו, כששר האוצר קיבל את בקשתנו ואפשר לעצמאים לקבל את המענקים לפי הנתונים של דו"חות 2019, נראה אותם מקבלים סכומים גבוהים בהרבה בפעימות הבאות.
"חלק מהעצמאים קיבלו סכומים נמוכים כי הם עוסקים פטורים שבקושי מצליחים לפרנס את עצמם. לא כי הם עושים כסף שחור. לא צריך להאשים אותם שהם קיבלו מעט. וגם לא כל הנוצץ זהב, זו טעות לחשוב שעצמאים מרוויחים יותר, דווקא מתברר שרבים מהם מרוויחים הרבה פחות מהשכירים. אני רואה עצמאים שעובדים מול רשויות ומשרדי ממשלה. כשמסתכלים על הדו"חות שלהם, מבינים שאם הם היו שכירים באותם גופים, היו עושים את אותה העבודה ומרוויחים הרבה יותר".
"העבודה בשחור הצילה אותי"
מעיין (30), שפית עצמאית, הקימה את העסק שלה ב־2019 והיא מוגדרת כעוסקת פטורה. לאחר שנים שניהלה מטבחים ברחבי הארץ, החלה לארח בביתה ולהסעיד מבלים בערבי קולינריה ייחודיים בקונספט אמנותי. "עד למשבר, הקפדתי על הדברים כתקנם וכסדרם. תמיד הוצאתי חשבוניות גם אם אנשים לא ביקשו. היום אין לי בושה לא להוציא חשבוניות. להמשיך לשלם למדינה שדופקת אותך על בסיס יומי? זה חסר היגיון".
העסק שלך בחיתוליו, לא חבל סתם להסתבך?
"מבחינתי הרצון לשרוד, לשלם שכר דירה ולאכול חשוב יותר. אני מפעילה סיכון מחושב, אני רוצה להמשיך להתקיים בכבוד עד כמה שאני יכולה. אם המדינה לא מאפשרת לי את זה, אין לי שום סיבה רציונלית על פי אמות המידה המוסריות שלי ושלנו כחברה, להמשיך ולשלם, כי לא רק שהמדינה לא דואגת לי בשעת משבר, היא לוקחת ממני".
במשך ארבעה חודשים מעיין לא עבדה, וגם לא היתה זכאית למענק. "רק עכשיו עם שינוי התקנות קיבלתי לראשונה מענק של 700 שקלים, כשהפסדתי חודשים של עבודה כי לא עמדתי בקריטריונים. אם היו משלמים דמי אבטלה לעצמאים, אולי הייתי מרגישה שלמישהו אכפת, אבל מפקירים אותנו".
האמון שלך במערכת קרס.
"ההתנהלות הממשלתית בזמן המשבר רמסה אותי. אם לא היו לי את ההורים שלי, את מערכת התמיכה שיש לי כרגע, הייתי ברחוב יושבת על ארגז קרטון ואוכלת קוטג' מהפח. לי יש מערכת תמיכה, להרבה אחרים אין, אם אנשים צריכים לעשות את מה שהם צריכים לעשות כדי לשרוד, ואם הם צריכים לעבור על מערכת החוקים של המדינה - שיעברו, בכבוד, אני לא שופטת. הניתוק הממשלתי מהאזרחים הוא בין הגרועים שהיה לנו בכל שנותיי במדינת ישראל, לא ראיתי ניתוק ברמה הזו. לא משנה כמה נזעק, אני מרגישה שזה לא מזיז כלום".
אמיליה (שם בדוי), בת 70, זכאית להבטחת הכנסה ולסיוע בשכר דירה, לאחר שלפני כשנה התמודדה עם סרטן העור ומאז היא מוגדרת כאוכלוסייה בסיכון. "אני ענייה בישראל, אם חד־הורית, אין לי בית או רכוש. אם לא הייתי עובדת בשחור בעבר, הייתי מוצאת את עצמי היום ברחוב", היא אומרת. חמש שנים לפני משבר הקורונה, סעדה אמיליה קשישים וחולי סרטן בבתי חולים וכן במעונות ובמוסדות שונים. "הרווחתי 10,000 שקלים בשחור וחסכתי לימים שחורים. הימים האלה הגיעו, הרי ברור שאם אדבק בקורונה זה הסוף שלי, כך שאני מבינה שעשיתי בשכל כל השנים האלה. הקצבה שלי בקושי מספיקה לי לשכר דירה, ואני אוכלת את כל החסכונות שלי".
לא פחדת?
"מדיניות הרווחה כאן קרסה, ולאישה בגיל שלי ובמעמד שלי אין ברירה אלא לעבוד בשחור. התברר שצדקתי".
אילנית (שם בדוי), בת 29, רווקה, תושבת המרכז, זכאית לחל"ת מתוקף היותה עוסקת בתחום התיירות. היא נחשבת לעוסקת פטורה ומדריכה סיורים אמנותיים. כעת, לראשונה, החלה לעבוד בחנות בגדים, ובשחור. "אני בקושי מרוויחה 500 שקלים בשבוע, אבל זה כסף שמשמש אותי להוצאות של אוכל. הפסקתי לעבוד באפריל, נאלצתי לאכול את החסכונות שלי. אני מקבלת 2,800 שקלים מביטוח לאומי בחודש, זה לא מספיק כדי להתנהל. אין לי שום גב כלכלי לכן לא משתלם לי לעבוד עם תלוש ולהפסיד את הכסף היחיד שמגיע לי באופן קבוע בכל חודש".
שווה לך להסתכן בשביל סכומים כאלה?
"היססתי מאוד בהתחלה, אבל אני מבינה שזו ההחלטה הכי נכונה. אני לא חיה כדי לנשום, אני גם משתדלת כן לצאת לבלות כשאפשר. מגיע להרגיש כמו בן אדם ולא כמו עבד".
בומרנג הדיווחים הכוזבים
גינדי מדגיש כי ההשלכות החברתיות של הפקרת העצמאים בישראל הן ארוכות טווח. "עשו הפרד ומשול בין שכירים שקיבלו את כל התנאים הסוציאליים, לצד המגזר העסקי שהופקר ודימם למוות", הוא אומר, "המשבר מעלה שאלות לא פשוטות. האם כדאי להקים ולקיים כאן עסקים, והאם הדור הצעיר שלנו יפנה בעתיד לעצמאות וליזמות. אם הוא לא יעשה את זה, המשמעות היא פיגוע כלכלי לישראל. אם בג"ץ יגיד את דברו ויכריע שהעצמאים הם אזרחים שווי זכויות במדינה, זו תהיה אמירה קריטית ומשמעותית".
רואה החשבון הבכיר ויועץ המס ערן וינשטיין התחיל את דרכו ברשות המסים. לטענתו, היחס החשדני של הרשויות מעצים את משבר האמון בין המדינה לאזרחים.
"הגישה של הרשות היא שכולם מתחמנים את המערכת, המשפט הראשון ששמעתי מהבוס כשנכנסתי לתפקיד היה שכל רואי החשבון עובדים 364 ימים כדי לסובב את המערכת, ולרשות נשאר רק יום אחד כדי לתפוס אותם. כשיצאתי לעולם האמיתי הבנתי כמה שהגישה שלהם מנותקת מהמציאות, הם פשוט לא מכירים את השטח".
וינשטיין, בניגוד לגינדי, טוען שיש לא מעט עסקים שמשלמים כעת את המחיר על העבודה בשחור לפני תקופת הקורונה. "אנחנו כרואי חשבון יודעים לזהות את האפשרות שהלקוח שלנו לא מדווח על כל ההכנסות שלו. בענף המזון המהיר למשל, קל לשחק בו עם מזומן, גם קוסמטיקאיות וספרים, שלא לדבר על ענף הבנייה. הרבה עצמאים אוכלים כעת את הדייסה שהם בישלו לעצמם ואינם זכאים להלוואות או למענקים כי דיווחו על מחזורים נמוכים".
לטענתו של וינשטיין, המדינה דוחקת לא מעט אזרחים הגונים לעבודה בשחור. "יש עשרות אלפים שאין להם חשבונות בנק, שלא זכאים לאשראי. אנשים נאלצים להתנהל בשחור, והמדינה לא מוצאת להם פתרון אמיתי. חוק הגבלת מזומן נועד למנוע פעילות בשחור, אבל מקורו באי אמון באזרחים, זאת בזמן שהמזומן - שהוא ההון השחור - הוא לעיתים האמצעי היחיד שיש לאנשים להתנהל. היה לי לקוח שלא אפשרו לו לשלם בצ'קים. הוא לא יכול היה לפתוח את המסעדה בזמן שרצה לשלם לספקים במזומן כדי לרכוש חומרי גלם. את יודעת מה הוא עשה? הלך וקנה מסניף שופרסל בצמוד למסעדה שלו, העיקר שיוכל לפתוח את העסק".
על פי הערכות של גופים בינלאומיים, פעילות ההון השחור בישראל מהווה כחמישית מסך הפעילות הכלכלית בישראל, ומסתכמת בעשרות רבות של מיליארדים בכל שנה. חלק ניכר ממנו נמצא בארגוני פשיעה, ובתופעה של הנפקת חשבוניות פיקטיביות ופתיחת חברות פיקטיביות. על אף הקריאות לאחרונה בקרב חלק מהאזרחים שלא לשלם מסים לרשויות, על פי גורמים ברשות המסים הנתונים מצביעים על כך שהעסקים מגלים אחריות ורובם המכריע מדווח ומשלם כחוק. "רוב ההון השחור בישראל הוא פשע מאורגן ומסודר, כשרוב הציבור ישר", מבהיר גינדי.
בדומה לגישה זו, ברשות המסים יש רגישות בימים אלה למצבם הכלכלי, הבריאותי והאישי המורכב של האזרחים. על פי גורמים ברשות המסים, יש כאלו שבתקופת המשבר ניצלו את המצב לפעילות לא מדווחת, אולם הרשות פעלה כדי לאתר פעילויות אלו. עוד עולה כי הרשות פחות עוסקת בפעילות שטח בעסקים קטנים, ויותר בטיפול פשיעת מסים חמורה לרבות הון לא מוצהר בחו"ל, סחר לא חוקי באופן מקוון, וגם במיזם טכנולוגי רחב למניעת הוצאתן של חשבוניות פיקטיביות מבעוד מועד.
"יש מכלול רחב של פתרונות למיגור התופעה", מבהיר גינדי. "החל מזה שבענפים מסוימים לא צריך להיות מע"מ בין עוסקים. יש גם אמצעים טכנולוגיים. אפשר לייצר מסד נתונים ענק שבו כל חשבונית עסקית תעבור ישירות לרשות. כך אי אפשר שאחד ינקה את התשומות והשני יברח. ככה נגן על הילדים שלנו, על הכלכלה שלנו ועל החברה שלנו מהפשע המאורגן הזה של ההון השחור".
