כמו קודמתה ב־2011, גם למחאת קיץ 2020 נלווה משטר שיח מחמיר: אסור לבקר אותה. תשאלו את מרגלית צנעני על הסיבוב הקודם, או תשקיעו כמה דקות בקריאת התגובות למוקי ושי גולדן. עיתונאית שתהתה לפשרה של ההתערטלות האקטיביסטית, ננזפה על ידי עמיתתה בטוויטר: "תפקידך כעיתונאית לדווח עובדות! לא לחלק ציונים! ולא לכתוב את האני המוסרי שלך, אם את לא מבינה... עדיף שתשתקי". סימני הקריאה במקור.
יוני ריקנר
אל תצפו לגערות מקבילות בעיתונאים המשקיעים את כל ה"אני המוסרי" בהבניית מומנטום היסטורי למחאה כמושא התרגשות לאומית. הלך הרוח הזה מתפרץ באגרסיביות טעונה בתגובה לכל ביטוי של פקפוק, קל וחומר ביקורת מפורשת. תומכי המחאה הפכו לשוטרי שיח; הם יצאו לציד אחר "משרתי שלטון" ושולחים אותם באדנות לשיעורי אזרחות. בדיכוטומיה הפשטנית שהשתלטה על חוגי המרי, העולם נחלק לשניים: דמוקרטים או אנטי־דמוקרטים, לוחמי חירות או משתפי פעולה, גיבורים ומדכאים. אין אמצע.
זה מתבטא לא רק בכפייה כוחנית, אלימה, של דפוסי מחשבה שטוחים, אלא גם בלעג, יהיר ומתרברב, כלפי מבקרי המחאה. "חזה חשוף מחרפן את הביביסטים", או, בפרפראזה מתחכמת, "הם מפחדים".
ובכן, זה נכון. הם מפחדים. ככל שזה נוגע לביביסטים, או למצביעי ליכוד, או לתומכי המחנה הלאומי שסבורים גם עתה שנתניהו הוא האיש הנכון במקום הנכון - וזו, למרבה הפליאה, עדיין זכותם הדמוקרטית - הם אכן מפחדים. הם מפחדים, וכדאי שמהפכני הטוויטר יחזיקו את עצמם - מפני שגם להם יש מצפון דמוקרטי. הם מימשו אותו בהצבעתם בקלפי, הם מממשים אותו יום־יום בקריאת מציאות, וגם הם זכאים ליומם בבית הדין המהפכני של בלפור.
מחאה היא זכות כמעט מקודשת במשטר דמוקרטי, אבל היא גם פעולה פוליטית, הכרוכה לא רק בביטוי אותנטי של זעם או תסכול (או תקווה), אלא גם בהגדרת יעדים, בחירת אסטרטגיה, הקצאת משאבים וחתירה לשינוי בעולם האמיתי. ובעולם האמיתי הזה חיים גם אנשים שחושבים אחרת. צריך לערער בתוקף על האקסיומה שהשתלטה על השיח, כאילו כל ביקורת על המחאה היא בגדר שותפות לדבר דיכוי או פשע נגד הדמוקרטיה עצמה. אלה הבלים.
מובילי המחאה ומשתתפיה מבהירים שהם חותרים ליעד אחד: פרישתו של ראש הממשלה נתניהו, ומצהירים שהם נחושים לעשות זאת באמצעות "מצור" על מעונו הרשמי ומעכשיו גם על ביתו הפרטי. "מצור" שפירושו "הפרעה מתמדת לשגרת החיים" של משפחת נתניהו - כפי שנכתב בריש גלי ב"בידיעות אחרונות". "מצור" שבהשראה ברורה מההפגנות נגד בגין ב־83', יביא לקריסתו המנטלית של ראש הממשלה עד לפרישתו.
אני חושב שיש מקום לערער על הלגיטימיות של "מצור" על מעון רה"מ, אבל גם אם לוחמת התשה פסיכולוגית מול שלטון נבחר היא טקטיקת מחאה מקובלת, לתומכיו של ראש הממשלה יש עדיין זכות להתנגד. מה שמוגדר על ידי משתתפי המחאה כ"תקווה", נתפס על ידי תומכי ימין רבים בדיוק להפך. ואולי צריך להזכיר: לא מדובר בקבוצת מיעוט נכחדת, אלא בנתח עצום בדעת הקהל. זה מגוחך לצפות ממנו שישתוק מול מה שהוא תופס כפרויקט פוליטי לביטול תוצאות הבחירות. מה השלב הבא, לתבוע ממנו התנצלות שניצח?
אולי הגיע הזמן לתקוע סיכה קטנה בבלון החשיבות העצמית של כמה ממשתטחי בלפור. נכון, אתם לא אנרכיסטים ובטח שלא מפיצי מחלות, אבל מצד שני לא כל מי שחולק עליכם עוסק ב"דיכוי", והעובדה שיש לכם שלט לא אומרת שהדמוקרטיה הועברה על שמכם בטאבו. מחאה היא לא רק ביטוי סמלי של זעם, אלא חתירה לשינוי שחלק מהציבור מתנגד לו. צריך לערער על האקסיומה כאילו כל ביקורת על המחאה היא שותפות לדבר דיכוי או פשע נגד הדמוקרטיה עצמה.
