שותפות ללא אמון - סופה להתפרק

בני גנץ נשמע אתמול מרוגז. במשך שבוע אשפוזו בתל השומר שמר בבטן את אשר על ליבו, ומייד לאחר שחרורו כינס מסיבת עיתונאים כדי לשפוך את זעמו. 

על ההסכם שהוסתר ממנו. ועל עסקת המטוסים, אם היתה, שממנה מודר. ועל כך שחששו מפני בחירות עדיין לא עבר מן העולם - חמישה ימים לפני המועד האחרון להעברת תקציב.

גנץ זועם כי נתניהו לא סופר אותו, לא מתכוון לכבד את ההסכם עימו ומתכנן להותיר אותו לבדו במערכת בחירות אכזרית, כעת או בעוד זמן, שבה הוא צפוי להיגמר ולסיים ככל הנראה את הפרק הפוליטי בחייו משוח בזפת ובנוצות. כמעט באופן שבו סיים את הפרק העסקי. 

בשותפות אמיתית היה זה מעשה לא ראוי. נתניהו היה סופג ביקורת מוצדקת על המידור של אלה שאמורים לשבת בצומתי קבלת ההחלטות הרלוונטיים כמו משרד הביטחון ומשרד החוץ, ועל כך שפעל לבדו מבלי לשתפם ואולי אפילו להסתייע באנשי המקצוע במשרדם. אבל השותפות אינה אמיתית. היא על סף פירוק. האמון שואף לאפס והיכולת לשתף במידע, פרט לזה שמוכרחים, כמעט שלא קיים.  מבחינה פוליטית נתניהו לא סופר את גנץ. בימים אלה הוא עסוק בבניית יאיר לפיד כאלטרנטיבה שתתייצב מולו במערכת בחירות עתידית. בחזונו מוביל לפיד את גוש האנטי נתניהו כל הדרך להפסד, ולבני גנץ אין פשוט מקום במשוואה הזאת.

מבחינה אמיתית קשה לשתף את גנץ בסודות שגילויים עשוי לחולל נזק. במהלך שלוש מערכות בחירות אותן הוביל הודלפו אינספור הקלטות ופרסומים על ידי אנשיו, כולל כאלה שחוללו נזק גדול לקמפיין והביכו אותו ואת צמרת מפלגתו פעם אחרי פעם. למרות הניסיונות הנואשים החוזרים והנשנים ההדלפות לא חדלו לרגע. גם כך חשוף גנץ לסודות, מידע מודיעיני וצבאי בתוקף תפקידו. להעביר לידיו מידע נוסף שלא חייבים היה גובל בחוסר אחריות.

אם אצל גנץ ההדלפות נובעות בעיקר משלומיאליות, אצל אשכנזי הסיפור אחר לגמרי. רק לפני 4 שנים וחצי פרסם היועמ"ש יהודה ויינשטיין דו"ח על מעלליו בפרשת הרפז, בו קבע כי אשכנזי הדליף מידע סודי ביותר לעיתונאים ושר בממשלה שאינו מוסמך. בשלושה מקרים שונים, כשאחד מהם כלל לא נגע לצה"ל, הארגון עליו היה מופקד אשכנזי, אלא על ארגון ביטחוני חשאי אחר. 

עם כל הכבוד לשותפות הקואליציונית, חשוב יותר להוציא את ההסכם לפועל ולא להפקיר אותו רק בשם הקולגיאליות הפוליטית. 

במסיבת העיתונאים שנשא אתמול דיבר גנץ על כך שביכולתו "לבלוע רוק" ולהמשיך הלאה גם כשהוא רואה דברים שנעשים בניגוד לרצונו ברגע שמדובר באינטרס של מדינת ישראל. סביר להניח שנאומו היה נשמע פחות זועם, והיה מוכן לבלוע כמויות גדולות יותר של רוק אלמלא ידע שההסכם בינו לנתניהו מאחוריו, וכך גם ההצבעה על תקציב המדינה. הביקורת שהשמיע גנץ נסבה על העניין המדיני, אולם מה שמפריע לו באמת היא ההתנהלות הפוליטית.  

התגובה של גנץ לימדה יותר מכל כי למרות שהיה נדמה שהצדדים מתכנסים לפתרון, שום דבר עוד לא סגור. המהלך לדחיית המועד האחרון להגשת תקציב אמנם הונע אבל לא הושלם. נתניהו דורש חבילה שלמה מעבר לשאלה אם מדובר יהיה בתקציב שנתי או דו־שנתי ולא בטוח שגנץ יוכל לספק את כל תאוותיו. 

מבחינה מדינית והיסטורית הסכם השלום עם איחוד האמירויות הוא בשורה משמעותית ועם סיכוי לאופק אסטרטגי. סודן כבר בעניין- מה שעשוי אולי לפתור את בעיית המסתננים. עומאן ובחריין גם בדרך ואולי אולי גם סעודיה. אם כן מדובר בפיצול העולם הערבי למחנה ישראל מול מחנה איראן, כפי שמעולם לא היה. 

מבחינה פוליטית האירוע ממצב את נתניהו, פעם נוספת, כמדינאי מספר אחד בארץ, אולי אפילו בעולם, למרות שבינתיים היתרונות הנראים לעין בעיקר נעים סביב נושאי תיירות וכלכלה, שהם בעיקר תופין נחמד אבל לא הרבה יותר מזה. 

בימים רגילים זה אולי היה מועיל. אבל אין אלה ימים רגילים. 

בימי הקורונה, כשאנשים נאנקים תחת הנטל הכלכלי, פחות מעניין אותם לתכנן את החופשה הבאה, ובוודאי לא להכריע לפיה את זהות ראש הממשלה. 

ההצטרפות המפתיעה של סודאן, מיוזמתה, היא המסמר האחרון בפרדיגמה המנותקת שקבעה ששלום יכון רק אם ויתורים על שטחים והקמת מדינה ערבית נוספת בשטחנו. קולות הבכי והנהי של הפיד השמאלי ברשתות החברתיות כנראה לא מלמדים רק על מרמור, אלא, אולי גם על שירת הברבור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו