פולחן הפעולה

בבוקר אביבי אחד במאה הקודמת, כשבאוניברסיטה נערך הפנינג סופשבוע הורים, פרצו לבניין המרכזי סטודנטים גזענים חמושים. הם השתלטו על הבניין באמתלה של זעם אותנטי על צלב שנשרף במדשאות מול מגורי הסטודנטים. מאוחר יותר התברר שהם עצמם שרפו אותו בכדי למצוא עילה למלחמה. 

באיומי נשק חם הם לכדו את מנהל האוניברסיטה ששקד על הכנת נאומו: "יציבות האוניברסיטה". הסטודנטים תבעו מוסדות חינוך טהורים מבחינה אתנית, עם צוותי הוראה וניהול של בני גזעם בלבד ומקצועות אקדמיים שישקפו את תרבותם הייחודית. 

בספרו "למי קראת פשיסט" (הוצאת סלע מאיר), ג'ונה גולדברג כותב: "בתהלוכת המונים שהזכירה את מצעדי נירנברג של הנאצים, היכו הפרופסורים על חטא ונשבעו אמונים לסדר המהפכני החדש. אחד הפרופסורים נזכר מאוחר יותר באיזו קלות מרצים נפוחים, שהטיפו לחופש אקדמי, יכלו להפוך לדובים מרקדים". סטודנטים ופרופסורים שהתנגדו הוכו וכונו בוגדים בגזע.

מנהלת האוניברסיטה סירבה להעניש את המהפכנים, וקומץ המתנגדים עזב את האוניברסיטה, כשהתברר שחייהם עדיין בסכנה, חלקם עזבו את המדינה. זה לא קרה בגרמניה הנאצית ולא באיטליה הפאשיסטית אלא באוניברסיטת קורנל, ניו יורק, 1969. 

2020. באוניברסיטת ניו יורק הסטודנטים השחורים מבקשים מגורים נפרדים משאר הסטודנטים. לעת עתה ההנהלה מסרבת להיכנע לדרישה. אולם בכל אופן, המצב באוניברסיטאות האמריקניות מזכיר מחדש מחנות מתקופת מהפכת התרבות של מאו. וניו יורק? מחירי הדיור צוללים והעיר עוברת חוויית נטישה הנזעקת בהיסטריה מעל דפי עמודי מדור הדעות של ה"ניו יורק טיימס". 

שנות ה־60 באו בקאמבק עם מהומות גזע ועל רקע מגיפה הזויה ובחירות. על נושא ההפרדה יש לומר כי בקהילה השחורה יש שני כיוונים, ולא מהיום, של התמודדות עם גזענות. יש את מרטין לותר קינג עם נאום "יש לי חלום", שוויון הזדמנויות בין־גזעי, עיוורון לצבע. ויש את מלקולם אקס, לואיס פראחן וחסידי אומת האסלאם. לאחרונים אסור לעשות הנחה. מדובר בקבוצה גזענית, אנטישמית, השופטת בני אדם אך ורק על פי צבע עורם וגזעם. 

וגם "בלק לייב מטרס" גזענים, כי לא רק חיים שחורים חשובים אלא גם חיים של פעיל טראמפ לבן שנרצח השבוע על ידי פורעים. גם החיים של שחורים שנרצחים על ידי שחורים. ובשיקגו נרצחו בסופ"ש האחרון עשרה שחורים בידי שחורים. 

בעיצומו של גל המחאה הראשון בארה"ב שיתפתי בטוויטר סרטון מחריד. אדם שחור מכה ומתעלל בגבר לבן, זבן במייסיס שמתחנן שיניחו לו ולא מבין מדוע מכים אותו. דני דיין ידידי, איש מוסרי באמת, נזף בי: "סרטון של שחור רנדומלי מרביץ ללבן רנדומלי, עם הערה מכלילה כזו או אחרת על השחורים כולם. וכמובן שפע תגובות בהתאם. יש לסוג כזה של ציוצים וצייצנים שם: גזענים". 

רנדומלי. ראיתי באמריקה עשרות, מאות סרטונים של רנדומלים מכים רנדומלים, מפוצצים לרנדומליות את החנות ואת הצורה, רנדומלים בוזזים חנויות, משחיתים רכוש, משתינים על רנדומלים, מכריחים רנדומלים לכרוע ברך לרנדומלים, הכל בעידודה של המפלגה הרנדומלית והנשיא הרנדומלי לשעבר אובמה. GOD SAVE RANDOMALIA. אנומליה.

אבל בסדר. תגובות פבלוביות תמיד יהיו. לא הסנגורים הליברלים מפחידים אותי. מי שמפחיד אותי הם האקטיביסטים, הרדיקלים, אלו שמצטרפים למחאות כאלה. מה מניע אנשים רגילים, מהשורה, לתמוך בהתהוללות המונית של זעם והרס, מולבשת רק בקושי בכסות של התקוממות או הפגנה. וכאן צריך ללכת אחורה. אל הראשונים בהיסטוריה שקראו לעצמם אקטיביסטים. הם לא היו קומוניסטים. הם דווקא היו הפשיסטים.

אפשר להתעסק הרבה באקדמיה בהבדלים חשובים בין פוקו לדרידה, ניטשה והיטלר, היידגר וסול אלינסקי. אבל אין להבדלים האלה שום משמעות ביציאה מהאקדמיה - האתוס הוא אותו האתוס, והאתוס הוא מה שחשוב. אתוס של מילה אחת. פעולה.

פולחן הפעולה, פולחן העשייה. נעשה מה שצריך לעשות. מספיק עם הדיבורים, זרקו את הספרים, לכו לשטח, תעשו, לא משנה מה, העיקר לעשות, להזיז, לשנות. שינוי לשם השינוי, פעולה לשם הפעולה. מה שמשנה בפעולה זה לא האמת, או המטרה שאליה היא מכוונת. זה הרגש, זה הלהט. אלו לא מרקסיסטים מחושבים עם כתבי טרוצקי בשרוול, אלא אנרכיסטים שחוגגים את ההרס לשם ההרס. את האסטרטגיה נקבע כבר תוך כדי תנועה. והערצת הפעולה לשם פעולה נכונה לפורטלנד כמו לירושלים. 

זוהי דת הסוגדת לפעולה ולשינוי, ולא לרעיון ולאידאה. אירוע נפשי, זוכרים? לא פוליטיקה של אינטרסים המבוססת על היגיון ועל מציאות אלא מצב נפשי, רומנטי ממש. כמו בכל דת מוצלחת, גם להם יש קורבנות. האמת, זה בא להם טבעי. מי שרוצה לשנות הכל ולפעול תמיד, לא יוכל לעמוד באף גדר. חנויות סגורות או האמת האובייקטיבית, מצביעי טראמפ, שלטון החוק והמשטרה, הכל חייב לעבור את השינוי, הכל דינו להסתגל או להיחרב. החברה הישנה דינה להיות מוקרבת על מזבח הפעולה.

זה האתוס הרגשי שמניע אקטיביסטים בעולם עד היום. הם לאו דווקא מודעים לשורשים הרעיוניים האלה. הרבה מהם אנשים טובים, באמת. אני חולק עליהם, אבל הם גדלו על האתוס הזה בתנועות הנוער, באוניברסיטה. הם המציאו לעצמם מונח בשם "להעלות מודעות" ותחתיו הם מרשים לעצמם לפעול.

אנשים כמו ברק אובאמה שהתחילו כעובדים סוציאליים הם הדוגמה הקלאסית לסגנון הזה. כל מה שצריך זה לעשות ולעשות ולעשות, ללכת עם הלב והרגש, ובסוף השינוי כבר יגיע. אלו לא אידיאולוגים, אלו רומנטיקנים פרוגרסיביים. הבעיה איתם, שכמו רומנטיקן טוב הם יודעים להלהיב רגשית. מ"IMAGINE", החזון המחריד מצופה הסוכר של ג'ון לנון, ועד הנאום של אובאמה לפני שבוע בוועידת המפלגה הדמוקרטית. תראו אותו. הוא הפך את פוליטיקת הזהויות המפלגת לחזון מאחד ואת הרס אמריקה הישנה לתקוותנו האחרונה.

השאלה היא אם למעשים שלהם יש השלכות. האם המהומות והעשייה מועילות להם או לא. וכשבשבוע האחרון המפלגה הדמוקרטית בהיסטריה, תוקפת בפעם הראשונה את ההתפרעויות והמהומות, אני חושד שהם הבינו שהם הלכו רחוק מדי. השתיקה לאורך חודשים של אנרכיה ברחובות מסתמנת כמקח טעות. גם הדמוקרט הכי דמוקרטי והכי ליברלי בעולם נבעת למראה בחור שחור מכה באבן בראשו של גבר לבן על לא עוול בכפו לקול צהלת הפורעים. יש בחירות בנובמבר אז בוא נחכה עד אז; אדוני, תרצה את החרבת הציביליזציה המערבית עם צ'יפס ושתייה?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו