אמנית יוצאת אתיופיה בתערוכת יחיד ראשונה במוזיאון ת"א: "חשוב שילדות מהקהילה יראו נשים זקופות קומה"

דמות דקה רכה, אך אין בה דקה של שבריריות. תוויה מעודנים אך מבטה איתני. קולה לחשני ובוטח. טגיסט יוסף רון, ילידת גונדר, אתיופיה, 1977, היא זוכת פרס שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית לשנת 2019. את יצירותיה המרגשות אפשר לראות בתערוכה במוזיאון ת"א לאמנות. זו לה תערוכת יחיד ראשונה, המציגה יותר מ־30 עבודות מן השנים 2015 ועד היום.

התערוכה נפתחה ב־2 בספטמבר, במזיגה מקרית ומופלאה ליום שבו עלתה טגיסט ארצה יחד עם משפחתה מאתיופיה במסגרת מבצע משה (1984).

מתוך רישומים מרשימים ביופיים עולה החוויה האתיו־ישראלית, והמתחים הנעים סביב משברי זהות וקליטה. התערוכה מגוללת את סיפור העקירה וההגירה של טגיסט אך היא סיפור הקהילה כולה: התנועה בין מורשת עבר ומסורות העדה; בין ישראליזציה ומערביזיה ומוקדים טרנס־לאומיים; ובין חיבור לפזורוּת שחורות ותהליכי אתניזציה מחודשים. 

החלל מואר במכת מונוכרומטיות. את הקהילה שנצבעה צבע אחיד, "הושחרה" והוכתמה, מבקשת טגיסט לגוון בגוונים, וזאת היא עושה בפשטות מחוכמת: בפחם. אותו חומר שחור טבעי, מכתים, מאבּק וקדמוני.

המסע מתחיל במשמרת הדורות, כותל הכניסה מציג את טגיסט, אמה וסבתה. כמה תוגה ואובדן נושא כותל זה. "הכאב עצום, קודר מכדי לדבר אותו", מציינת טגיסט. את שלוש הנשים בוחרת האמנית להאיר באור יקרות: "אמי וסבתי היו נשים חזקות, יפות, בעלות כוח ותבונה. אני רוצה להציגן כמו שאני רואה אותן כעת, ולא כפי שגרמו לי לראותן על רקע שבר ההגירה והצורך להיטמע בפרמטרים שקבעה החברה. הן היו נשים טובות־לב, נדיבות, אצילות. למרות תלאות המסע והקליטה הן נותרו בעלות שמחה ואמונה עזה בחיים ובאדם. פשוטות הן לא היו בשום צורה ואופן".

הרישום "עתלית" // צילום: יהושע יוסף

טגיסט מבקשת להתמיר את התבחינים החומריים של "הצלחה" במידות תרומיות, רוחניות, אנושיות שהיא מדגישה בתרשימי פניהן. המבוכה מתחלפת במלוכה. המטפחת המסורתית הכרוכה על הראש היא כעת כתר מלכות.

האור שבפחם

21 X 29.5 - אלו מידותיו הצנועות של הרישום המוצב בטבורה של התצוגה, תלוי בעצמאותו על הקיר המרכזי. ההצבה כולה מופלאה, מעשה האוצרות של עמנואלה קלו. התמונה זעירה אך הדמות בעלת ממדים אגדיים. ברישום מופיעה אמה של טגיסט, "יעלמוורק" (2015), שמשמעות שמה היא זהב העולם. האם, המכונה נניה, נפטרה כשטגיסט היתה בת 16. האם היא לב התערוכה, מוקד מרכזי בה, וללא ספק מעניקה מיקוד פנימי לטגיסט עצמה. קלסתר פניה אינו מרפה. עיניה חזקות ומרתקות אליהן את עיני הצופה, תווי השפתיים, עצמות הלחיים העוצמתיות סינקדוכיים לרקמת חייה.

הדיוקן, ספק דיוקן אמה ספק דיוקן עצמה, בולעני ועמלני. ניכר תהליך מעובד ומפורט בשכבות רבות, כמבטא את המהלך השכבתי שמתארת טגיסט בנוגע למערכת היחסים עם אמה ולחילופי אופני ההתבוננות בה. שכבות של כיסוי וגילוי, דמות מתרוקנת ומתעבה. פעולה מתקנת, רישום מחדש. כפי שמבקשת טגיסט לשרטט ולכונן מחדש את יחסה אל האם ועמה.

הפערים הבין־דוריים, הדיסוננס התרבותי, אובדן הסמכות ההורית - אופייניים לא רק לדור האתיופי־ישראלי מול "דור המדבר" אלא לחברות הגירה. עם ההתבגרות, עיתים עם ההורות, מתמוססת הבושה, מתחלפת בהתחברות ובחמלה.

כיצד טיפחת בתוכך מבט אחר כלפי האם, עין חומלת?

"במהלך הלימודים בבצלאל נדרשתי לבדוק כל העת מי אני, גם בעקבות טיול שורשים באתיופיה התעוררה בי ההערכה לאם ולמשפחה. כאשר מנקים את הסיגים וההישגים של החומר, מגלים נשים משמעותיות, עוצמתיות שמחוברות למה שחשוב בחיים".

 "יעלמוורק" // צילום: יהושע יוסף

טגיסט, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, השתלמה בסדנת צבעי מים אצל מרק ינאי, למדה שנתיים בסטודיו "התחנה" אצל דוד ניפו ועשר שנים לסירוגין אצל צביקה לחמן. למרות הכשרתה בקרב אמני צבע וחניכה בקרבת טבע דומם היא בוחרת בפחם ובדיוקן: "הציור האנושי, הנשי, מוציא ממני את מיטב הרגש". 

ספרי קצת על תהליך העבודה.

"אני מציירת מתוך צילום. אני בוחרת לייצג דבר שצבט את ליבי, רגע שכבש אותי; יש והתמה פחות חזקה, אבל נפילת האור, למשל, או הבחינה הצורנית הן שמניעות ליצירה. לרוב הציור מתחיל בתנועה חופשית, לפעמים זו עבודה קפדנית, דקדקנית ומקווקוות ולפעמים משוחררת יותר, אני אוחזת בפחם ביד רחבה ומניחה כתם. פעמים ממשיכה לפרט ולפרק, חוזרת אל הציור שוב ושוב. ופעמים מספיקות כמה שעות. יש ציור שדורש יום ויש כאלו שתובעים שבועות".

ניכרת הלימה הדוקה בין הטכניקה לתמטיקה. השחרוּת של הפחם, הפשטות שלו, המדיום הריאליסטי כמתעד מציאות. הפחם הכהה הגושני כמטונימי לעדה. הקונספציה הלעומתית, הלובן המוזיאלי הבוהק כנגד הציור המושחר, האפל אל מול המואר.

פעולת הרישום בפחם דומה לשירה במובן זה שהיא רדוקציונית מאוד, מחשבת הרישום מזוקקת, מתומצתת, אין בה אינטנסיביות של צבע, אין פָּלֵטָה, אין יחסי פלטה־נייר. הפחם הוא רק גוש פחם. "אני חומקת מהצבע, מהעיסוק הטכני בו וביחסים בין גוונים. הפחם מעניק לי שליטה, במקביל יש בו משהו פשוט ופתוח, מותיר מקום לדמיון, ויש הרבה אור בפחם". 

אכן מבעד לכהוּת הפחם מבליח פעפוע של אור בבהירות חיה. האור מחלץ את זקיפות הקומה הפנימית של הדמות. ההבלחות וההלבנות מתקבלות מפעולת מחיקה. המחיקה מוטלת אל מול מחיקת סממני הזהות המסורתית, כנגד "ההלבנה של הביוגרפיה". טגיסט מכהה אזור מסוים כדי להסיט את המיקוד אל בקיעת האור. מקהה את תחושת ההרחקה שחשה בעבר.

אל היערכות זו מצטרפת גם כותרת התערוכה, "הנייר הלבן שחור מבפנים", המרפררת לסדרת עבודותיו של משה גרשוני משנות השבעים, בנוסחאות שונות של המשפט "הנייר לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור". הדף הלבן הופיע ריק בעירומו, כשהמילים, הכתמים והקרעים ריחפו בו באופנים אקראיים. 

עמנואלה קלו מסבירה: "לבד מן ההקשר המובהק אל מערך שחור־לבן, חשתי כי אצל טגיסט קיימת הליכה לכיוון המופשט, רצון לצאת מהריאליזם, מהתיאור המדויק. המבע הציורי נראה אקספרסיבי וקוביסטי לפעמים, יש המון כתמיות. כל אלו התחברו עם משה גרשוני, עם הכתם המתפרץ ביצירתו, עם המעברים בין הפוליטי לאישי, כמו גם עם משברי הזהות". 

"אם וילדה" // צילום: יהושע יוסף

דורון רבינא, האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב, מוסיף: "הציור של טגיסט הנו מקרה מיוחד ומוזר, שמדגים באופן מצמרר בעיניי את כובד המפגש עם מסורות הציור המערבי. עקבות של רגעים מכוננים מההיסטוריה של הציור המערבי בתוך הציור שלה, כמו אימפרסיוניזם וקוביזם, יוצרות הכלאה, שמעבר לזמן ולמקום, עם התכנים שבהם היא עוסקת שמולדתם באתיופיה. זהו אחד הדימויים הייחודיים שפגשתי לעיסוק בהגירה מתרבות לתרבות".

"לצאת מגבולות הקיים"

שמה של טגיסט הוא בעל מהות מבשרת, משמעותו, היא מספרת, סבלנות, אורך־רוח. שם כמעט נבואי הן על רקע אופייה הסבלני ונעים ההליכות של טגיסט, הן על רקע הסגנון האמנותי שבו בחרה, התובע עמלנות וסבלנות אין־קץ. וטגיסט אינה בורחת מבשורה, למרות שהתפקיד החברתי נכפה עליה, כהגדרתה, היא מכירה בערך המוסף של יצירתה, קל וחומר של התערוכה הזו במוזיאון תל אביב, היכל ההיכלות: "כשאני מציירת אני מציירת לעצמי, אך כשציור בוקע החוצה הוא משרת איזה קול גדול יותר, גם מבלי שבחרתי בכך. אבל חשוב לי שילדות מהקהילה האתיופית תראינה נשים אתיופיות זקופות קומה". זו התבוננות מכופלת גם על אובייקט הציור של טגיסט: נשות הקהילה ברוחן הנעלה; וגם על טגיסט עצמה כאמנית אתיופית צעירה ששברה את מחסום התקרה.

אל מרחב המשפחה נספחת טרילוגיית דיוקנאות מ־2019: "הבן של ממיה", הוא יהודה ביאדגה ז"ל; "הבן של אגרנש", הוא הנעדר אברה מנגיסטו; ו"הבן של פרנוס", יוסף סלמסה ז"ל. בעצם הענקת שמות היצירות סוחפת טגיסט לתודעה גם את אימותיהם של הקורבנות. 

שלוש הדמויות הדמומות כקול שנעלם. הכאב כפול: האלימות והאלם שבעקבותיה. המימוש אפקטיבי מאוד, כשאנו מביטים אנו מלאים, ולוּ לרגע, את רגע הסבל של הזולת, ושל אמו. 

"אני מציירת את העלבון הראשון של מעשה העוולה, והעלבון הנוסף הוא של ההתעלמות מן המעשה. האדישות של מקבלי ההחלטות, של החברה, של כל יתר האימהות, הם כולם בנים שחסרים לאמם".

החלל הבא מושך אל עבר פנים מחוקים ותווי מתאר מטושטשים. ולא בכדי. יש בו ערפול וזרוּת. רשמים ממרכז הקליטה נצרבים ברישום "עתלית" (2019), פורטרט משפחתי המיוסד על תצלום פרסומִי של הג'וינט. מספרת טגיסט: "במרכז הקליטה שהינו חמש שנים, חיינו במבנים יבילים, ניידים, אך דווקא שם חווינו עולם יציב, כחממה מוגנת, מלוכדת. מחוצה למרכז היינו 'כושים', ספגנו עלבונות ואף אלימות פיזית". 

מה בכוחות הנפש שלך הביא אותך ליצירה?

"אני השמינית בין תריסר אחים, גדלתי עצמאית מאוד, את לומדת לדאוג לעצמך, מחד להכיר את הגבולות שלך ומאידך להתקדם; אבי ייחס חשיבות רבה להשכלה, כילדים קראנו המון, היו לנו מנויים בספרייה הציבורית. הקריאה הקנתה לנו גם ידע וגם את היכולת לפתוח את הראש ולדעת שאפשר לצאת מגבולות הקיים".

טגיסט מתארת בית יצירתי: "אמי עסקה במלאכת הקליעה והרקמה. סבתי טאטיי היתה קדרית. מגיל צעיר מצאתי עצמי מציירת. לוח וגיר. בהמשך רישום. ארבעה מאחיי בוגרי בצלאל, ואחת בוגרת שנקר".

בקטלוג מוגשת הפואמה "וידוייה של קדרית" שחיבר יוסף אנייהו, אחיה של טגיסט, ובה הוא מתאר את חיבורה של הסבתא ליסוד ההיולי של החומר והיצירה: "כמו אלוהים ביום הראשון של מלאכת הבריאה / היא יוצקת את הריק לתבניות ניתנות לתפיסה.../ כדאי לכם להטות אוזן ולשמוע אותה / מדברת - / זה ממש לא 'רק כַּד' מה שהיא יוצרת".

השיבה לאתיופיה

אישה מסדרת, סוחטת, מקפלת, אישה קמורה רוכנת על גבי בצק וקערה, מכינה לחם אתיופי אנג'רה. טגיסט חזרה לאתיופיה בשנת 2000, "אחרי שנים רבות שלא הייתי שם. ואני מבחינה בנשים, והן נראות כמוני, התנועתיות שלהן דומה לשלי. כל חיי אני מנסה להתחבר לישראליוּת בדגמי החשיבה, בגופי. הייתי קצינה בצבא, עשיתי כל מה שרק יכולתי להרגיש 'שייכת'. והנה בשיבה למולדת גיליתי כי אני מתנהלת כאותן נשים משם, וכי בנשיות שלי ובאנטומיה שלי טבועה אתיופיה".

מאוחר יותר תצייר טגיסט את עצמה, בהשראת אותן נשים אתיופיות, בקבוצת רישומים: 'סוחטת', 'מקפלת', 'מסדרת', 'קוצצת דק דק' (2020-2019). אל גשמיות הדימוי מגיחה גם תנועה, לא רק הֵל והֶטֵּל. הקיר הזה בחלל ממש מחולל. סדרת המלאכות הטיפיקליות כמו מרחפת. 

זהו מחול מרגש, וככל שמרחיקים ממנו קורה דבר: הדימוי מתגבש. באופן פרדוקסלי, ממרחק ניכרים פרטי־פרטים. עמנואלה קלו מוצאת ברישומיה אלה רמיזות ליצירות מערביות בולטות כ"איכרה המלקטת" לוינסנט ואן גוך; התחריט "מתכופפת" לאלכסנדר ארכיפנקו; והכובסות של אונורה דומייה. 

אם במבואה הפותחת עולה קשיות מסוימת, כל דמות בחדוּת, בבידוד, כמעט בבדידות. הרי המרחב החותם הוא כעין רֶחֶם עוטף. התחושה דינמית מאוד. יש בו נשיות מעוגלת, רכה, גופים מותכים, והרבה "אם ובנה".

כיום מתגוררת טגיסט ברעננה, היא אם לשלושה ילדים: "ילדיי חשופים לשונוּת מכל סוג שהוא: אתנית, מגדרית, מינית וכד'. השינוי מתרחש באופן אורגני, מלמטה למעלה, לא בצורה ממסדית, הקהילה עדיין סופגת יחס בלתי הוגן, גילויי גזענות, אפליה. אך יש התקדמות, אמנם איטית, גם בזירת האמנות, דוגמת קולקטיב 'ביתא' של אמנים אתיופים העוסקים בציור, פיסול, צילום. המגמה לשינוי ניכרת לא רק בשדה האמנות הפלסטית אלא גם בתחומי מחול, מוזיקה, תיאטרון, שירה".

"הבטן רחבה מכל העולם", בפתגם אתיופי זה מומחשת אמנות ההכלה של העדה. הבטן הרחבה כמטאפורה לדרכי האיפוק הרגשי. בתום המסע תחושת הבטן היא שכל מה שנאמר בחלל, גם אם הוא זועק וזועם, בעדנה נאמר. הוא נאמר בשמה של טגיסט, של אותה סבלנות ורוך, של כריזמה שקטה. זו אינה תרועה פלסטית צבעונית אלא אקזוטיות שונה של אמירה, דוקרת ונהדרת כפרח מן העולם הכמוס, כשושנה שחורה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו