הרשתות החברתיות מלאות בפרופילים שאינם מזוהים. הם שם, מתחבאים מאחורי המקלדת, חלקם תחת שמות פיקטיביים, אחרים תחת כינויים, מרביתם מציגים תמונה שלא תסגיר את זהותם. חלק מהפרופילים האלו עשויים להיות מופעלים על ידי מערכות אוטומטיות ("בוטים"), אך רבים מופעלים על ידי אנשים אמיתיים, בשר ודם, ובכל שרשור או דיון ממוצע ניתקל בפרופילים כאלה.
כדי להבין מה מאפיין את אותם צייצנים אנונימיים ומה דפוס הפעילות שלהם (התמקדנו ברשת הטוויטר, שבה הדיונים ערים ואמוציונליים יותר) צללנו לעולמם של חמישה פרופילים. מדוע מצד אחד חשוב להם כל כך להיות נוכחים, פעילים, בועטים, צועקים ומגיבים, ומצד שני להישאר בעילום שם, מאחורי מסווה.
רבים מאלו שפניתי אליהם סירבו להתראיין. "זה לא בשבילי", כתב לי אחד; "אם איחשף החיים שלי ייהרסו", הסביר אחר; ושלישי הודה כי "אני רק יכול להגיד לך שהסיבה שאני אנונימי היא שאני מפחד. אולי זה לא נראה אבל אני אדם רגיש שלוקח ללב, רק לפני כמה ימים עברתי לינץ' וכמעט סגרתי את החשבון, צריך לזכור - גם לאווטאר יש רגשות". אלו שכן הסכימו להתראיין עשו זאת באמצעות תיבת ההודעות הפרטיות של הטוויטר. לא ניסיתי לחשוף זהויות של צייצנים ואף ביקשתי מהמעטים שרצו לנדב קצת מידע שלא לעשות זאת.
אנונימי, כדי לא לפגוע בעסק
"די לצביעות" הוא פרופיל המבטא עמדות ימין, הלוגו שלו הוא צילום מסך של הודעת מערכת המבשרת שנחסם על ידי אהוד ברק, דבר הנתפס בעיניו כהישג. הוא חוזר בתשובה המתגורר כיום באזור חרדי, מחזיק עסק, בעל משפחה וילדים. "באתי בגלל השנאה לחרדים שקיימת ברשת וגם בגלל מה שעושים ליאיר (נתניהו), זה שיגע אותי", הוא מסביר, "אני בחור שחזר בתשובה לפני המון שנים וזוכר כל מיני תוכניות טלוויזיה שהתעללו בו לא מעט. היום, כשאני אבא, אני מבין מה הוא עבר ומבין את הכעס שלו על התקשורת".
החזרה שלו בתשובה קרתה בגיל 22 בערך, אחרי הצבא, כשהחלו לעלות אצלו המון שאלות. תמיד, בתור חילוני, התחושה הפנימית אצלו היתה של פספוס. "שאלתי את עצמי - כל הדבר האדיר הזה נברא בלי משמעות? חקרתי כל מיני דתות והשארתי את היהדות לסוף", הוא מספר, "כשראיתי ילד חרדי הייתי מרחם עליו. מסכן, באיזה בית החמוד הזה הולך לגדול... אבל היום אני חי ככה ומגדל כך את ילדיי".
הוא אומר כי תמיד היה בצד הימני של המפה הפוליטית, אבל "ימין רך", כהגדרתו. מאז ההתנתקות ("הגירוש של גוש קטיף", במילותיו), זז עוד יותר ימינה.
את דעותיו הוא לא חוסך מציבור הגולשים, אבל את זהותו הוא שומר לעצמו: "יש לי עסק עצמאי. יש לי דף עסקי בפייסבוק ויש כמה אנשים שהם אנטי־ביבי שלא יודעים להפריד בין עסקים לפוליטיקה. תוסיף לזה שהילדים שלי בתלמוד תורה, ולא בא לי להיות בפרונט. כבר הזכירו אותי ב'הארץ' וב־N12, עדיף שהמצב יישאר כפי שהוא.
"עדיין לא קרה שנפגעתי בגלל דעותיי, אבל אני יודע שאם אביע אותן בפומבי בזהותי האמיתית זה יקרה. חזותית, כשרואים אותי, אומרים זה בטח מצביע למפלגות החרדיות - וזה נכון - אבל לא יודעים שאני בהחלט בעד ביבי ומשקיע מהזמן הפנוי שיש לי להוכיח שהוא המנהיג הטוב ביותר שלנו".
"די לצביעות" מרגיש שהוא מזיז דברים בפעילות שלו ושחלק מהציוצים שלו השפיעו על השיח. הוא זיהה למשל שפעילים שהוצגו בסרטוני תעמולה כ"מצביעי ליכוד לשעבר", היו למעשה אנשי שמאל ותיקים והציף סרטונים ישנים של טומי לפיד שבהם הוא מבקר את הפרקליטות, בניגוד לבנו יאיר.
"אני מבקש מהקוראים שתמיד יחקרו את מה שהם קוראים, לא לקחת את התקשורת כמובן מאליו", הוא אומר, "הדעות שלנו מעוצבות לפי רצון העורכים, וחשוב לחקור לפני שמגיעים למסקנות".
פייסבוק? לדודים ולדודות
"עטלף" הוא בשנות ה־20 לחייו, סטודנט לרפואה מהמרכז, שומר על אנונימיות מסיבת מקצועיות. "נוטים לחשוב שפרופיל 'פייק' משמיע דעות שהן 'פייק', אבל בעיניי ההפך הוא הנכון", הוא אומר, "כשאתה אנונימי אתה דווקא אמיתי יותר. אפשר לכתוב מבלי לחשוש ממה שהמעסיק העתידי שלך, רופאים בכירים במקרה שלי, יעשו אם יקראו את הדעות שלך עליהם".
אבישי בן חיים // צילום: מרים צחי
קרה לך או למישהו שאתה מכיר שהוא נפגע בגלל דעות שהביע ברשת?
"אני חושב שהדור שלי כבר מודע לכל העקבות שהוא משאיר באינטרנט, לכן רואים הרבה פרופילים אנונימיים. גם הפלטפורמה של טוויטר מאפשרת את זה. פייסבוק זה ל'בומרים' בעיקר, אין לי חברים שכותבים שם על פוליטיקה, רק דודים ודודות. לכן גם לא הכרתי אנשים שנפגעו אישית".
אתה כותב בעיקר בעניינים רפואיים, קורונה וכדומה. יש סיבה שאתה לא נוגע בפוליטיקה?
"אני כותב על פוליטיקה בהקשר של קורונה בעיקר. לדוגמה, הפתיחה השערורייתית של מערכת החינוך אחרי הסגר. הנישה שלי די מדעית, כי בזה אני מבין. אחרת אין לי ערך מוסף ולא אהיה מעניין".
אתה מרגיש שיש ברשת איזו קהילתיות וירטואלית? שלמרות האנונימיות אתה יכול להגיד שיש לך פה חברים?
"חד־משמעית כן. אני בקשר יומיומי עם כמה צייצנים מעניינים. בעיקר רופאים/ות שהפכו למנטורים שלי אבל גם מתחומים שונים לחלוטין כמו עורכי דין וכתבים".
נפגעת פעם משיח אלים ברשת?
"לדור שלי כבר יש פילטר לשיח אלים (מין תיבת ספאם שכזו), לכן נפגעתי דווקא משיח אחר, שהוא לא אלים. אבישי בן חיים כותב דברים משסעים שפשוט כואב לי לקרוא. צעירים שמו את ההבדלים בצד, אבל משום מה מנסים לטפטף את המסרים האלו לדור שכבר התגבר עליהם".
מה כל כך מפריע לך באבישי בן חיים?
"אני נמנה עם ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה. אני לא חושב שחבריי שאינם חלק מההגמוניה, שרבים מהם חכמים ומצליחים ממני, נתקלו במכשולים שלא הכרתי בעצמי. אבישי בן חיים מוזמן להמשיך להטיף, אבל הצעירים של ישראל 2020 גדלו אחרת".
תמשיך לצייץ פה גם כשתסיים את הלימודים?
"שאלה טובה. אני חושב שתמיד ארצה להישמע, אני אדם כזה, בין שבטוויטר או במקום אחר. אני ממליץ לקוראים לעקוב אחרי צייצנים מעניינים, מתחומים שונים, לאוו דווקא מהנישה שמוכרת להם. לי התפוצצו כמה בועות ואני נהנה מכל רגע. ותעקבו אחריי, העטלף!"
תקשיבו, אל תסתכלו
"טריניטי" היא צייצנית בת כ־50 מאזור השרון, והיא אנונימית בטוויטר מסיבה אחרת לגמרי. "ברחתי מכל העולם הווירטואלי. נפגעתי ממנו", היא אומרת, "הייתי חיית רשת. כל החיים שלי היו פרוסים לאורכם ולרוחבם במדיה. אלוהים חנן אותי בבלונד, עיניים כחולות ורגליים ארוכות, אבל חנן אותי גם בראש. ואת זה לא רואים (או קוראים) בעולם הווירטואלי שכל מה שעושים בו זה לגלול".
אז היא מאסה בשטחיות ובתגובות שהתייחסו בעיקר למראה שלה והחליטה לעבור לפלטפורמה האנונימית. "אני אוהבת את הרשת, יש לי מה להעביר הלאה, החלטתי שזה יהיה בפורמט שלא יכירו ויראו אותי. רציתי להתחיל מחדש, שיקבלו אותי לפי מי שאני ולא לפי איך שאני נראית. אני תמיד אומרת שאני יכולה להיות הכי אמיתית כשאני 'פייק'".
יש משהו ספציפי שאם היית בזהותך האמיתית לא היית כותבת?
"על הגרוש שלי, על הילדים שלי".
למה השם הזה, אגב? טריניטי, השילוש הקדוש.
"זה מצחיק. יצאתי עם מישהו שהכרתי לפני שנים בפייסבוק. הוא סיפר לי על הטוויטר. התלהבתי שאוכל להיות פייק. הוא פתח לי פרופיל, המציא שם ואמר לי שאם אהיה מספיק טובה בתוך שנה יהיו לי 100 עוקבים. אחרי שבוע כבר לא ראיתי אותו יותר ואחרי שנה היו לי 4,500 עוקבים. זה פשוט קרה. אין לי יעדים ואני לא קוראת לעוקבים. הטוויטר מילא לי תקופות כשהייתי זקוקה לו. היה אחלה בן זוג..."
למה דווקא טוויטר ולא פלטפורמה אחרת?
"כי זה האחרון שנשאר שלא מכירים אותי בו".
20 הקוראים הנכונים
ויש גם מי שהם חצי אנונימיים, כמו הצייצן "ג'ון בראון". מי שמכיר אותו יודע שהוא האיש מאחורי הכינוי, והוא גם כותב מגוון ופעיל שמאל מוכר. מה שהוא מוכן להגיד לכם, הקוראים, זה שהוא "ארגנטינאי, גר בדרום, ד"ר למדעי המחשב ומרצה". את השם השאיל מגיבור המלחמה בעבדות באמריקה שהוביל את הפשיטה הידועה על הרפרס פרי, והפך למרטיר של מתנגדי העבדות בצפון. בתודעה שלו הוא לוחם צדק נגד מה שהוא מגדיר כ"כיבוש, דיכוי ונישול" של הפלשתינים. תחת אותו שם עט הוא כותב גם ב"הארץ" ובכמה בלוגים.
"אני כותב כסוג של אנונימי כי זה יותר נוח לי, יש משהו באנונימיות היחסית שנותן יותר חופש", הוא אומר. בשל תחומי העיסוק שלו - שכוללים ביקורת על גופים ביטחוניים - הוא לא מצליח לשמור על אנונימיות מוחלטת: "תראה, מי שרצה מצא אותי. לפני כמה שנים איזה סוחר נשק שכר חוקר פרטי שהגיע למקום העבודה שלי עם תמונה והסתובב די הרבה עד שמצא איך קוראים לי. ואז הגיע אלי הביתה".
בסוגריים המלווים את שמו כתוב "ימני לשעבר". אני שואל אותו על זה. "זה בצחוק", הוא אומר, "מדי פעם אני מחליף את הסוגריים. זה היה כאשר כל מיני מאוכזבים כביכול כתבו על זה שהיו שמאלנים ועכשיו הם כבר לא. אני לא באמת מאמין להם, אז זה כאילו פארודיה על זה כי אף אחד הרי לא מאמין שהייתי ימני. גם עצם העובדה שטורחים להגיד את זה מצחיק אותי".
יש משהו שאתה מנסה להשיג בטוויטר, שלא מתאפשר בפלטפורמות אחרות כמו עיתון?
"אני מרגיש הרבה פעמים שאני יכול לסכם מאמר של 1,500 מילה בשני ציוצים משורשרים, ואולי להגיע לאנשים שאף פעם לא יקראו את זה בעיתון. קשה לכתוב משהו מנומק וארוך בזמן שאתה יכול לכתוב את זה מצחיק בכמה תווים".
מה הנושא המרכזי מבחינתך?
"בעיקר מעניינת הדרך שבה צה"ל מצליח להעניק חסינות לחייליו שמבצעים שרשרת של מעשי הרג של חפים מפשע, אז כתבתי סדרה שמנתחת תיקי מצ"ח והדרך שבה המעשים הללו מטויחים. למרות שזה קשה מאוד, היתרון הגדול שלי הוא שרק לי אכפת לכתוב על זה ובאמת לקרוא את התיקים הללו, בשביל 20 האנשים שקוראים את זה - מתוכם 10 כדי לקלל בטוקבקים".
הרבה פעמים זה 20 האנשים הנכונים.
"אתה צודק, אני יודע למשל שקוראים את זה בפרקליטות הצבאית. אבל עם הזמן יותר קשה לך למצוא מוטיבציה לכתוב על התיק ה־21 ואז על ה־22 עם אותה מסקנה".
אתה מרגיש שהציוצים שלך משפיעים?
"אני לא חושב שציוץ יכול לשנות משהו. הדברים שכן השפיעו היו כתבות ובלוגים שהופיעו אצלי גם בציוצים, אבל המוקד של זה לא היה בטוויטר".
המלחמה מתנהלת בטוויטר
"התמנון האיטר" מתגורר באזור המרכז והוא בסביבות שנות ה־40 לחייו. גם הוא, כמו צייצנים אנונימיים רבים אחרים, מסתיר את זהותו בשל חשש לפגיעה על רקע דעותיו. "אם איחשף עלולות להיות לכך השלכות שליליות מבחינתי", הוא אומר, "בחוגים החברתיים והמקצועיים שבהם אני מסתובב, שוררת בדרך כלל אחדות דעים בכל הנוגע לתחום הפוליטי. כבר נוכחנו שמערכות רבות כוח במדינת ישראל מנהלות מעקבים ברשתות החברתיות. אני מעדיף להישאר מחוץ לכל זה".
מה גרם לך להצטרף לטוויטר?
"הצטרפתי כשהתחיל גל של חסימת ימנים בפייסבוק. אני עצמי לא התבטאתי שם בענייני פוליטיקה ולא נחסמתי, אבל סלדתי ממה שנראה לי כהשתקה שיטתית של דוברי הימין המרכזיים שם. עם המעבר לטוויטר התחלתי לצייץ, ומפה לשם צברתי עוקבים, ועכשיו האחריות מחייבת.
"יש משהו בקשר הישיר שהטוויטר מאפשר לך עם אושיות למיניהן. זה יוצר לפעמים תחושה - אולי אשליה - שיש איזה משקל לדברים שלך, שזה לא סתם קול קורא במדבר האינטרנטי. די מהר מתמכרים לזה, למרות הידיעה שזה לא לגמרי באמת".
אתה יכול לתת דוגמה למקרה בולט כזה?
"יש תופעה ברשת שמכונה 'סופת טוויטר' - מעין התקוממות עממית של מה הבייס, שטף ציוצים למשך כמה שעות, שלעיתים באמת יוצרים השפעה אמיתית על מקבלי ההחלטות. כך לפחות זה מצטייר. דוגמה בולטת היתה סביב ההסכם להחזרת/השארת המסתננים, שרה"מ נתניהו גיבש עם האו"ם. כמעט כל הצייצנים הימנים, כולל תומכי נתניהו מובהקים, התנפלו על הנושא בשצף קצף, ועוד באותו ערב המסר עבר והמהלך טורפד.
מסתננים בסהרונים
"בכלל, בימינו, מלחמת הרעיונות והדעות מתנהלת בטוויטר. הסברה הרווחת בימין, כאילו נבוא להצביע פעם בארבע שנים ובזה יסתיים תפקידנו - פשוט אינה נכונה. זה לא עובד. אסור להפקיר את הזירה, וצריך להחזיר מלחמה כל הזמן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו