היו יושבים רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי ומשוחחים בענייני השעה, וישב עימם אדם נוסף בשם יהודה בן גרים. הימים ימי השלטון הרומי בארץ ישראל, ושיחתם של שלושת החכמים נסבה על ענייני השעה ועל המציאות המדינית.
פתח רבי יהודה בשבח השלטון הרומי ואמר: "מה נאים מעשיה של אומה זו - תקנו שווקים, תקנו מרחצאות, תקנו גשרים". ר' יוסי שתק. נענה רבי שמעון ואמר: "כל מה שתקנו - לצורך עצמם תקנו. תקנו שווקים להושיב בהם זונות, תקנו מרחצאות לעדן בהם [את עצמם], תקנו גשרים ליטול מהם מכס".
הלך אותו יהודה בן גרים וסיפר דבריהם למלכות. העלו את רבי יהודה לגדולה; הגלו את רבי יוסי למאסר בית ודנו את רבי שמעון למיתה. ברח רבי שמעון בר יוחאי ונחבא במערה יחד עם אלעזר בנו. היו אוכלים מפרי החרוב שצמח להם בדרך נס ושותים ממי המעיין, מתכסים בחול ועוסקים בתורה. שלוש עשרה שנה חיו כך רבי שמעון ובנו, עד שבא אליהו הנביא ובישר להם על סוף הגזירות והרדיפות. יצאו השניים מהמערה, אבל מעשי הניסים הוסיפו ללוותם עוד שנים ארוכות. כתודה על הניסים שנעשו לו, תיקן רשב"י תקנה שפגעה בעיר טבריה כאשר "טיהר" את העיר מעצמות המתים שהיו פזורות בה, גם זאת בדרך נס.
סיפור אגדה זה, שמקורו בתלמוד הבבלי, התרחש סמוך לאירועים הקשים של מרד בר כוכבא וגזירות הקיסר אדריאנוס במאה השנייה לספירה. "התרחש" אמרנו, אבל אפשר שהסיפור לא התרחש מעולם, או שהתרחש רק בחלקו. ועל כל פנים, תהליך עיצובו עד לנוסח המוכר לנו מן התלמוד נמשך על פני כמה מאות שנים.
האגדה מנותחת ונדונה בהרחבה בספרו של פרופ' ג'פרי רובינשטיין "סיפורים תלמודיים", שתורגם באחרונה מאנגלית ויצא לאור באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע, ואיתה עוד אחדים מהסיפורים המוכרים ביותר מתוך התלמוד הבבלי. במבוא הנרחב לספר, דן רובינשטיין בטיבם של סיפורי חז"ל בכלל ושל אותם המובאים בתלמוד הבבלי בפרט, והוא עוסק בסיפורים אלה בהקשריהם הספרותיים, ההיסטוריים והפרשניים.
גם הרקע החברתי של העורכים נדון כאן, ועימו ידיעות והשערות על צמיחתו של בית המדרש שבבבל - נושא בעל ערך רב כשלעצמו, ולאו דווקא בהקשר של הסיפור התלמודי.
הפרק האחרון של הספר מכונה בשם הסתמי "הערות סיום", אבל הוא מכיל הרבה יותר מ"הערות" סתמיות. כאן דן המחבר באומנות הסיפור בכלל ובזו של התלמוד בפרט, ומעלה נושאי ספרות מהותיים שבהם משחקי מילים, אירוניה, דיאלוגים ומונולוגים פנימיים של דמויות מתוך הסיפורים, טכניקות חיבור ועריכה ועוד. בכלל, עריכת התלמוד, ובייחוד עריכת החלקים האגדיים שבו, היא נושא מהותי הן במבוא, הן בדיונים ובניתוחים של הסיפורים, והן בפרק הסיום.
כאמור, תהליכי העריכה של סיפורי התלמוד ושל התלמוד כולו התמשכו על פני מאות שנים, מעבר לימיהם של חכמי התלמוד והדוברים בו - המכונים בתואר הארמי "אמוראים". איננו יודעים מי הם אותם עורכים עלומי שם, איננו יודעים את שמותיהם וגם ההשערות על מקומותיהם וזמניהם אינן אלא השערות. כישרונם של אנשים אלה ניכר יפה, כאשר משווים את הסיפור התלמודי־בבלי המעוצב עם מקבילותיו וקטעיו הפזורים בתלמוד הירושלמי ובחיבורים אחרים מבית מדרשם של חז"ל, שאותם הכירו ושבהם השתמשו עורכי התלמוד הבבלי.
כל מדרשי האגדה הקדומים והחשובים של חז"ל נוצרו בארץ ישראל, ורק בימי הביניים החלו להיווצר מדרשים כאלה גם מחוצה לה. בדומה לכך, גם מקורן של רוב האגדות המובאות בתלמוד הבבלי הוא בארץ ישראל ולא בבבל. עם זאת ובמפתיע, בדרך כלל עולה בהרבה עיצובם של רוב סיפורי האגדה שבתלמוד הבבלי על זה שבתלמוד "הירושלמי", שמוצאו בארץ ישראל, והרי לנו ביטוי נוסף לטעמם המשובח של עורכי הסיפורים המופיעים בתלמוד הבבלי.
אבל קיימים גם מקרים הפוכים, וקבוצת הסיפורים על אלישע בן אבויה היא אחת מהם. אלישע בן אבויה היה חכם נודע ומכובד, אבל סטה מדרכם של חכמים, כפר באמונתם והיה ל"אחר", וכדברי רובינשטיין: "נתפס ככופר־על, כאתאיסט, כאגנוסטיקן או כמשומד".
הפרק השלישי בספר מוקדש כולו לפרשה זו, ובו קובע רובינשטיין בצדק רב כי "די במבט חטוף כדי להיווכח שהסיפור בתלמוד הירושלמי מפותח, בעל מבנה ספרותי מחושב... ועיצוב זמן מורכב", דברים שאינם נכונים באשר לגרסה הבבלית, הנחותה יחסית (בייחוד נוגעים אל הלב מאמציו של תלמידו הגדול של אלישע, התנא רבי מאיר, לראות את רבו כמי שחזר בתשובה על סף מותו, מוטיב שנעדר מן הגרסה הבבלית).
את התופעה החריגה מסביר המחבר בעזרת ההשערה שבמקרה הזה הגיעה לבבל גרסה מוקדמת של הסיפור הירושלמי, וזו התקבעה בתלמוד הבבלי, בעוד בישראל נמשכו גם לאחר מכן תהליכי העיבוד של הסיפור. אולי. ומכל מקום, דווקא החריג שלפנינו מוכיח את אמינות הכלל הפרדוקסלי בדבר עדיפות העיצוב הבבלי על פני זה הארץ־ישראלי.
ובחזרה אל סיפור רבי שמעון בר יוחאי. השוואת המקורות והמקבילות שבתלמוד הירושלמי ובכמה מדרשים מעלה שבשלבים המוקדמים של הסיפור הושם הדגש על טיהורה של טבריה בידי בר יוחאי, וכן על ההקבלה בין מעשיו של יעקב אבינו, כאשר שהה בקרבת העיר שכם בדרכו חזרה מפדן ארם, לארץ אבותיו.
עיונים נוספים בסיפור המעוצב מעלים הקבלות וניגודים החבויים בו ומצפים לחשיפה. נסתפק בשניים מהם: ר' יהודה משבח את תיקוניהם של הרומאים, רשב"י מגנה את אותם תיקונים אבל בהמשך מתקן הוא בעצמו את העיר טבריה, כדרך שתיקן יעקב אבינו בשעתו את העיר שכם, וכן את צורכי משפחתו שלו. פרט נוסף: עם יציאתו של רשב"י מהמערה הוא פוגש בזקן יהודי הממהר לביתו בשעת קבלת השבת, בדומה להכנותיו של יעקב לקראת כניסת השבת.
פעילות עורכי הסיפורים ניכרת בדרך שבה עוצב סיפור הידוע בשם "תנורו של עכנאי". היבטים שונים ומגוונים כרוכים בסיפור זה, המיוחד במינו: אמונה ותיאולוגיה, שמיים וארץ, ריאליה ומיסטיקה, היסטוריה ופוליטיקה, מנהיגות והתנגדות, גברים ואישה, חטאים ועונשם, יחידים וחברה ועל כולם: כבוד האדם, צערו ועלבונו, מחיר ה"ניצחון" החברתי.
תקצר היריעה הנוכחית מלהציג את הסיפור המורכב הזה על מקורותיו, אבל נאמר שהעיון בסיפור בדרך שהוא נעשה בספר שלפנינו חושף בבהירות את איכות העריכה שלו בידי המעצב האנונימי של הסיפור, ומגלה בו פנים חדשות, גם למי שהכיר אותו בעבר.
הופעת הספר בתרגום לעברית היא מתנה למי שמוצא עניין בחקר הסוגה של הסיפור הקצר בכלל, ובייחוד למי שרוצה להרחיב את ידיעתו במיטב הסיפורים שבתלמוד הבבלי.
ג'פרי רובינשטיין / סיפורים תלמודיים: אומנות הסיפור, עריכה ותרבות; מאנגלית: עמרי שאשא, הוצאת אונ' בן־גוריון, 416 עמ'
הכותב הוא מומחה לספרות המדרש והאגדה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו