צדיק בסדום: ארגון הסיוע לנפגעות תקיפה מינית של הרב מלמד ממלא את הוואקום שהמדינה משאירה

אף שקיבל על עצמו טיפול בסוגיה המורכבת, מוצפת המכשולים, של פגיעות מיניות, זו שהפכה למפעל חייו, יכול הרב אשר מלמד לישון בשקט בלילה. כל הפרשיות שהגיעו לפתחו הסתיימו בדיווח לרשויות ובמיצוי מלא - בין שבהגשת כתבי אישום ובהרשעות הפוגעים, ובין שבתהליכים של צדק מאחה. מעבר לכך, ניסיונו רב השנים של מלמד (55), רב המשטרה לשעבר, מאפשר לו לזעוק את כשלי הטיפול בתופעה, והוא חש שמצא את המסלול לצמצם אותה, גם במחיר של עבודת עומק רב־מערכתית, שדורשת לא מעט סובלנות. 

"כחברה עדיין לא הפנמנו את המשמעות של אונס ופגיעה מינית", הוא קובע, "כמי שהתורה עומדת לנגד עיניו, המשפט שאני מציף חדשות לבקרים הוא 'כי כאשר יקום איש על רעהו, ורצחו נפש כן הדבר הזה'. אונס, ולמעשה כל פגיעה מינית, הם רצח נפש, וזו לא סיסמה. בניגוד למי שנרצח ומת ואינו סובל עוד, נפגעי תקיפה מינית מתעוררים מדי יום אל תוך מעשה הרצח של נפשם. ההלכה מכירה באונס כרצח, וממנה כלל המשמעויות ביחס לחומרת העונש ולאחריות החברתית שלנו למיגור התופעה". 

הכותרות סביב פרשת האונס באילת, החשדות כנגד הרב שריקי בדרום בחודש שעבר, לצד החזרה לשגרה של סגר, עוררו לא מעט טריגרים, טראומות, שהציפו בתורם שיחות לקו החם במרכז הישראלי למוגנות, שאותו ייסד מלמד לפני כשנה. זהו מרכז ייחודי לתמיכה רב־מערכתית בתופעת הפגיעות המיניות, שכוללת סיוע וליווי לנפגעים ולמשפחותיהם, איתור התוקפים ותיווך בין גורמי הקהילה השונים לרשויות. 

"לצערי, ההתעלמות החברתית שלנו מפגיעות מיניות זועקת. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, אחראים לתופעה הנוראית הזו", מבהיר מלמד. "זה מקומם כי לא רק שלא כולם מגנים את התופעה, בחלק מהמקרים אנחנו רואים את אלה שמחפשים את סרטוני הזוועות מאותן פרשיות, ומבקשים להפיץ אותם לכל עבר. איבדנו כיוון". 

בימים אלה של הידוק הסגר, צוות המרכז עד לגל של זינוק נוסף בפניות לסיוע. "לאורך תקופת הקורונה אנו עדים לעלייה של 40% בפניות המצוקה. ילדים ובני נוער חשופים יותר לאלימות מינית בתא המשפחתי. בד בבד, הסגר מציף ומעורר בקרב נפגעי עבר את טראומת הפגיעה ומחזיר אותם לאחור והם זקוקים שוב לטיפול".

לשבור את המחסומים

הגישה ההוליסטית שאליה חותר הרב מלמד בטיפול בפגיעות מיניות, מקורה בטריגר שהוביל אותו בתפקידו כרב משטרה לעסוק בתופעה, ובפרט בפעילותו רבת השנים בתחום בתוך המגזר החרדי. 

הרב מלמד ועובדי המרכז הישראלי למוגנות // צילום: יוסי זליגר

"היה חשד לנער בן 16 מאזור המרכז שעבד כשמרטף ופגע בעשרות ילדות. כשמדובר בפגיעה מחוץ למשפחה בין קטינים, צריך את הסכמת ההורים לחקירת ילדים. במקרה הזה היתה רק משפחה אחת שהסכימה.

"שוחחתי עם רב הקהילה. הוא אמר לי משהו שמאוד הכאיב לי והיה מקומם: הוא שאל אותי מה יקרה כשהנער יישפט וייכנס למוסד טיפולי־שיקומי סגור. מה שהטריד אותו זה האם המוסד יהיה מותאם לאורחות החיים הדתיים, מהחשש שיעבור ל'צד השני'.

"זה מקומם ונובע מבורות. הרי מדובר ברוצח שעל פי המשפט העברי צריך לתלות אותו בכיכר העיר, וכשיודעים שהוא עלול לאנוס צריך להרוג אותו בטרם יבצע את המעשה. המקרה הזה גם המחיש לי את חוסר האונים בין רשויות האכיפה לקהילה מתוקף הפערים התרבותיים, ואז הבנתי שחייבים לשבור את המחסום לא רק ביחס לקשר בין הנפגע לנפגעת, אלא בתהליך עומק של שבירת כל החסמים בתוך הקהילה כדי שבכלל אפשר יהיה לגשת להליך פלילי". 

הרב מלמד מתווך זה שנים בין הקהילה החרדית לרשויות. לכן, למשל, נלחם על כך שעשרות נשים מהמגזר החרדי יוכשרו לשורות המשטרה כחוקרות על מנת ללוות נפגעים בשפה מותאמת תרבותית, ערך כנסים בין רבנים בערים שונות ליצירת פולמוס ביחס להתייחסות ההלכה לנושא פגיעות מיניות, והפגיש בין גורמים במגזר החרדי למשטרה והפרקליטות. 

"הקושי הוא קודם כל ביחס לסוגיות לשון הרע וחילול השם", מסביר מלמד. "הדיון ההלכתי ביחס לפגיעות מיניות דורש עבודת עומק והצפה של המקורות שמתייחסים לסוגיה כדי להגביר את המשמעות של המעשה. אנחנו מדברים על כך שמזיק ברבים מצווה לפרסם אותו. מבהירים שחילול השם מתקיים דווקא כשאין דיווח. יש פסקה של הרב אלישיב, שבה טוען שאם יש חשד סביר שבעל סמכות פגע בילד, מצווה למסור זאת לשלטונות, ומעבר לכך, במילותיו - יש בזה משום תיקון עולם. חייבים להציף את זה". 

יש גם שיקולים אחרים?

"כיוון שמדובר במגזר של קהילה רבת משתתפים שההיכרות בין אדם לחברו היא ממשית, הקושי הוא שחסרים כלים למציאת האיזון בין טיפול במישהו שפגע ורצח נפש לבין המחיר שהקהילה תיאלץ לשלם בלית ברירה. אנשים עושים חישובים שאם הדבר יצא החוצה, יהיו אנשים רבים שייפגעו מהפרשה, למשל משפחת התוקף, והחשש מכך שזה יפגע בשידוכים". 

אז מה עושים? 

"בחברה החרדית הצלחתי לצמצם את התופעה לאורך זמן כי נעשתה עבודת עומק של שנים רבות, כי אני גורם שיודע לעבוד עם הרשויות ולתווך בינן לגורמים בקהילה, ולא פחות חשוב, פניי ליום שאחרי. רבני הקהילה משתפים איתי פעולה כי הם יודעים שאלחם על צו איסור פרסום כל עוד לא מדובר בדמות ציבורית. 

הרב קאסל / צילום: לירון מולדובן

"על אותו המשקל, אני אדאג שהתוקף ייעצר. אעצור אותו בלילה ולא לאור יום מול אשתו והילדים שלו. כשהם רואים שאני נלחם על זה, הם יודעים שהם יוציאו את הרע מקרבם אבל יצמצמו במקביל את הפגיעה בשאר חברי הקהילה, הם מרגישים מוגנים ואז משתפים פעולה". 

לא להחזיק את הפגיעה

כשמגיע מקרה למרכז הישראלי למוגנות, הצעד הראשון הוא מיפוי של סביבת הנפגעת, לרבות מיפוי של התא המשפחתי והקהילתי. "אני מנסה להבין מי איתם, מי נגדם, מי מתחזק את האירוע הזה, איך אני מנחה את ההורים, הנפגעת לעולם לא נמצאת בחלל ריק, לבדה, יש לה אחים ואחיות, יש לה הורים. 

"הגיע אלי מקרה של נערה שנסעה לפעילות של ארגון נוער מוכר במרחק של שעתיים וחצי מביתה. היא נאנסה בידי המדריך שלה. היא סיפרה לאחותה. בשלב מסוים האחות שיתפה את האב שלא ידע איך לגשת אליה ושאל אותה שאלות שגרמו לה להיסגר. היא השתתקה ולא רצתה לשמוע יותר על האפשרות של הליך הגשת תלונה, זה עצר את הליך השיקום שלה". 

מה עושים במקרה כזה? 

"צריך לאחות את הקשר בין הנערה לאביה, הרי אם הוא לא ידע להכיל אותה, היא תתעסק בכאב שלו ולא יישארו בה כוחות לעצמה. שניהם יגיעו לטיפול במרכז, כולל האחות, כדי שכולם יוכלו ללוות אותה, היא לא תוכל לעשות את זה לבדה. כשנערה מספרת לי שהיא פותחת את העיניים בבוקר וקמה כדי למות - תארי לך מה זה עבורה כשההורים מתפרקים לנוכח הגילוי. 

"לפעמים צריך ללמד את המשתתפים רגע להכיל, אפילו לא לדבר, כדי שהנפגעת תוכל להתקדם לעבר שיקום מבלי לחוש מוצפת ומפוחדת. הרגישות שלנו למשמעות של מעטפת לנפגעת ולסביבה שלה צריכה להיות הרבה יותר גבוהה, לשבור את כל החסמים ומערך הלחצים שעלולים להיות מופעלים עליה, הרבה לפני שאנחנו מדברים על הליך פלילי".

אפרת קאפח, עובדת סוציאלית קלינית ומומחית לטיפול בפגיעות מיניות, מספרת על תהליך המעטפת השיקומית שעוברים הנפגעים ובני המשפחה במרכז, ועל המשמעות של צדק מאחה - הליך שיקום שאינו כולל את המסלול הפלילי של דיווח למשטרה.

"היתה צעירה בת 20 שנאנסה ועברה פגיעה מינית חמורה ומתמשכת מצד אחיה הבכור הגדול. הפגיעה התרחשה במהלך הזמן שהיתה ילדה בת 9 והוא היה נער בגיל העשרה. במשך שנים היא נמנעה מקשר איתו עד שהגיע הרגע שבו הוא עמד להתחתן. כשהאם התקשרה אלי, זה היה לאחר שהיא חשפה את הסוד לראשונה בפניה. האם התמוטטה ממש, בקושי הצליחה לדבר". 

היא רצתה להגיש תלונה?

"היא סירבה בתוקף. כאשר יש פגיעה מינית בין אחים עד גיל 18 יש חובת דיווח, רק שהמחוקק במדינת ישראל קבע שגם אם המעשים בוצעו במהלך הזמן הזה, אם הנערה עברה את גיל 18, ההחלטה בידיים שלה. היא לא רצתה לפרק את המשפחה, למעשה, מה שהיא רצתה זה שהוא יטופל. הורים במצב כזה מתפרקים, מרגישים תחושות אשמה נוראיות על המחשבה שהם לא זיהו את הפגיעה, המשמעות של מקרה כזה היא פגיעה נפשית רב־מערכתית. הנחיתי את האם כיצד לשתף את האב עקב בצד אגודל. ואז כשההורים היו מוכנים הכנתי אותם וליוויתי אותם במפגש עם הבן".

לעצור את מעגל האלימות

הרב אשר יחיאל קאסל, 48, איש חינוך ורב כפרי הנוער זוהרים ואפיקי אור, המעניק בית חם וליווי לנערים ונערות שנשרו ממסגרות החינוך החרדיות, טלטל את המגזר החרדי לפני כשנה לאחר שחשף התעללות מינית מתמשכת מצד דמות מוכרת בקהילה. "כמות האנשים שפנו אלי בעקבות החשיפה שלי היתה עצומה, כל סיפור כזה משמש טריגר לאחרים להיפתח ולחשוף את הפגיעה שלהם, תהליך קריטי בריפוי, ולכן אני רואה בזה שליחות גדולה", מתוודה.

במשך 22 שנים שמר הרב קאסל את הסוד הנורא, ובמשך שלוש שנים נוספות התבשלה בליבו ההחלטה לחשוף את הסיפור כדי לסייע לאחרים לחשוף את זה שלהם. "ההתעללות המינית שחוויתי היתה בור שחור בחיים שלי. בשלב שבו כן התחלתי להתמודד, זה היה הרבה מעבר לחוק ההתיישנות, מי שפגע בי לא נאסר". הטיפול בתוקף של הרב קאסל נסגר בשקט בתוך הקהילה, מה שמצריך ממנו להישאר ערני ודרוך.

"שמעתי על עשרות שנפגעו ממנו. יש כאלה שעדיין יכולים להתלונן, אבל לא מעט מהם מפחדים. זה מצער וכואב. מאחר שהוא אישיות מאוד מכובדת ומגיע ממשפחה מאוד חזקה, אני מבין שאם אני לא אצליח למצוא את האדם שיהיה מוכן להתלונן בצורה חוקית, הסיפור הזה יסתיים במילה שלי מול המילה שלו. אם זה כל מה שייצא מזה - לא הבאתי לאף אחד שום תועלת ואין בזה טעם".

התוקף של הרב קאסל לא נעצר אבל נמצא תחת השגחה. "רבנים קראו לו ושמו לו את האמת מול הפרצוף ושיתפו את אשתו והילדים שלו. יש עליו שמירה, והוא לא יכול לראות או ללמד ילדים ללא נוכחות אשתו לפי מה שאני מבין וידוע לי".

פתרון עם לא מעט חורים

"אכן. לפני כמה זמן פנה אלי רב שבשכונה שלו יש אדם שחשוד כפדופיל, והוא רצה לשאול אותי מה לעשות. שאלתי אותו שאלה: 'תגיד, אם היה מסתובב אדם עם אקדח ויורה באנשים, גם אז היית מסתובב ושואל אותי את השאלה הזו? והרי למה אין בן אדם שמסתובב בשכונה ויורה לכל עבר? כי הוא מפחד מהמשטרה, ככה פשוט. בסופו של יום רובנו לא הופכים עבריינים בגלל פחד השלטונות, אנחנו לא יכולים לסמוך רק על ערכים והמידות הטובות שלנו".

"הקהילה מחפשת 'פתרונות קסם' כדי שאנשים שלא חטאו לא ייפגעו מהסיטואציה, רק שכשדברים נסגרים בשקט קורה לא אחת שהם רק יורדים מתחת לרדאר. אני מכיר קהילה חרדית בארץ שתפסו בה מישהו שהתעלל מינית. נידו אותו מהקהילה, גירשו אותו והזהירו שהם עם היד על הדופק. עברו שלוש שנים והוא 'נתפס על חם' במקום שאליו עבר. אין ברירה אלא לטפל בתוקף כדי לעצור את מעגל האלימות אחת ולתמיד". 

להתחיל מבית הספר

לדידו של הרב מלמד, לא יהיה אפשר לאחות את השברים כל עוד משמעות הפגיעה המינית כרצח נפש לא תחלחל לכלל גורמי המקצוע במוסדות הציבור. "לפני עשור חשפתי פרשייה של פדופיל שפגע בכ־130 ילדים מכ־130 משפחות, כולן מיישוב אחד. לא היה שום מענה באגף הרווחה לשיקום מאות המשפחות שהתפרקו לגמרי. זה מקומם, שהרי במשרד הביטחון למשל, כשנופל חלל, כל המשפחה מקבלת מעטפת וליווי, זה לא קורה במקרה של תקיפה מינית, ופה הבורות". 

חזון המרכז למוגנות הוא להרחיב את המוקד ולטפל בכל המעורבים בפגיעה המינית, מבלי לוותר על אף אחד. הצרה היא, מבחינתו של מלמד, שהדבר הזה אינו קורה ברמה הממלכתית. 

"המרכז שלנו מכשיר מורים ואנשי מקצוע בישיבות ובבתי ספר, וכך גם בקרב הורים לאתר פגיעות ולזהות מוגנות, אבל כל עוד לא תהיה תוכנית לאומית ממשלתית בנושא, ולא תיווצר שפה אחידה, אנחנו נהיה אבודים ונמשיך עם הסטטיסטיקה שבה כל ילד חמישי נפגע - זה שוד ושבר", מבהיר מלמד. 

במשך חודשים הוא נלחם בקידום "חוק ההכשרות" בכנסת, שמטרתו להכשיר את כלל גורמי המקצוע בקהילה וברשויות, ובהם מורים, עובדים סוציאליים, רבנים, וגם רופאים, שוטרים, שופטים ופרקליטים לזיהוי פגיעה, לאיתור מוגנות ולשימוש בשפה שבה במהלך ההליך הפלילי לא יעברו הקורבנות מה שמכונה "אונס שני". 

"אין מדיניות, אין תורה אחת ואנחנו ממשיכים להכשיל את עצמנו במיגור התופעה, שהיא רחבה וזועקת. זה אבסורד שמשרד החינוך משקיע בתוכניות למניעה של שימוש בסמים וזהירות בדרכים - אבל לא פועל מספיק ביחס לפגיעות מיניות. איך קורה דבר כזה? היכן מכשירים הורים לזהות פגיעה בילדים שלהם?

"בבתי הספר לא מספיק שהיועצת יודעת לאתר פגיעה, הרי מי שרואה את הילדים והנערים ברמה היומיומית הם המורים, חייבים לתת להם את הכלים. לילד לא יהיה את הכוח לזעוק את מקרה הפגיעה אם לא תהיה לו כתובת. 

"נכון. זיהוי שכזה גם יצמצם את התופעה. כשגורמי המקצוע ירכשו כלים כדי לדעת כיצד לדבר עם הילד, הנער, הם יוכלו להכיל אותם. כשהם ישדרו שהם הכתובת הם יוכלו לאתר את התוקף ולשקם גם אותו. האיתור והזיהוי בשלבים המוקדמים הם דרמטיים. מה גם שאחוז לא מבוטל בקרב הפוגעים הם נערים שנפגעו והפכו בעצמם לפוגעים. כשיש הסתרה ואי אפשר לדבר, אז אין מוגנות". 

לנגד עיניו של מלמד עומד הציווי של גורם ההרתעה במסכת אבות. "כשמרבית התיקים נסגרים, אין גורם הרתעה, כשאין שיח מוגנות אז לא תהיה כתובת לנפגעים. אחת ההצגות הנודדות שהמרכז מוקיר וסבור שהוא חובה עבור כל מורה והורה, היא ההצגה "שחמט" שנכתבה על ידי פנינה לוין. הבן שלה שמר סוד של פגיעה מינית במשך 23 שנים. בגיל 35 הוא נפטר ממחלת הסרטן, והוא השאיר לה צוואה: "תעשי הכל כדי למנוע את המקרה הבא".

"להתמודד עם פגיעה מינית זה קשה בהרבה יותר מלהתמודד עם סרטן. זו אמירה שלו וכמותו, של רבבות נפגעים. אין מנוס אלא לייצר תיקון עולם ולשנות את המיקוד בתופעה".

לתמיכה בפרויקט לחצו כאן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו