הנחמה שבכאוטיות

"וּזְכֹר, אֶת־בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ: עַד אֲשֶׁר לֹא־יָבֹאוּ, יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים, אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ". במילים הללו פותח קהלת, שאותו אנו קוראים בסוכות, את תיאורו הציורי והמצמרר את הזקנה והמוות. ומהי הזקנה? "לֹא־תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָאוֹר, וְהַיָּרֵחַ, וְהַכּוֹכָבִים..." המציאות מתערערת. "בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת..." הידיים רועדות, הרגליים מתעוותות, השיניים נושרות והעיניים כבות. "...וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל־בְּנוֹת הַשִּׁיר". האדם הזקן מתעורר מכל צליל קלוש בלילה אבל מנגינות אינו מסוגל לשמוע. "...וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה..." גם החשק המיני אובד. הליבידו מת. "כִּי־הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל־בֵּית עוֹלָמוֹ". 

לא תיאור רומנטי ומתחנף של הזקנה הנופלת על אדם אלא תיאור פיוטי יפהפה של בגידת הגוף האנושי. 

במצעדי הניצחון של רומא, בלב החגיגה, עמד המצביא המנצח על מרכבת סוסים לבנים, זר ניצחון קלוע עלי דפנה על ראשו וכל שאר השמעטס. לידו עמד עבד, שלחש לאוזנו: "Memento mori". זכור את יום המוות. אצלנו, לוח השנה היהודי לא מאמין באירועים ספונטניים. במקומם יש לנו לו"ז קשוח. יום דין, עשרה ימים של הכנה, לחץ נפשי ומועקה הולכת וגוברת. קתרזיס דתי ביום הכיפורים, אבל מסוג מיוחד. מתח עם מועקה, רגע האימה של האדם המאמין. ואז בא חג סוכות. מצד אחד, שמחה מטורפת, מי שלא ראה שמחה כזו לא ראה שמחה מימיו, מספרים לנו חז"ל. חגיגה של קורבנות, של סיום השנה החקלאית.

ומצד שני סוכה, זכור את הארעיות שלך. את הקיום השברירי שלך. החקלאי שחוגג סוף שנה לא יוכל להתמסר לדיוניסוס, לצד האפל שבשמחה. החורף מגיע. 

ובלב החג השמח, קהלת. יש יגידו פילוסוף משמעותי (טולסטוי ב"וידוי" מציין את קהלת כמי שעיצב את עולמו האמוני), יש יגידו מעט ילדותי. אין מה לומר, המלך הזקן מירושלים היה מוכשר. אבל מה לו ולשמחה? הוא משבית החגיגה הלאומי, הפוסט־מודרניסט, הציניקן, והפילו אותו עלינו באמצע המסיבה. אבל יש לזה סיבה. זה קהלת, Memento mori ליהודים. ההתגלמות הספרותית של הסוכה, של הארעיות, של חוסר הוודאות והכאוטיות, שהיא הסדר היחיד שמובטח לנו. חגיגה זה נחמד וטוב ויפה, אבל הכאוס, הטבע, גורל האדם, הם תמיד ישתחלו בסוף. ככה זה במציאות, יין ויאנג, בתוך כל סדר יופיע תמיד הכאוס. 

זה לא עסק של עוגיית מזל וזה גם לא מגיע מפילוסופיה מורכבת. רק התבוננות פשוטה במציאות, בציביליזציה שלנו. אתם מבינים לאן אני חותר. זה שיאה של הציביליזציה המערבית, הטכנולוגית, זו שמתיימרת לכבוש את הטבע ולנצל אותו לצרכיה. לרוב גם הצליחה. ואז באה הקורונה. רגע ה־Memento mori של המערב. וזה לא שהיא הוכיחה שהטבע נלחם בנו, שהטבע משיב אש. הרבה יותר גרוע, הרבה יותר מפחיד. היא הוכיחה שהטבע אדיש אלינו.

אדישות היא בלתי צפויה. מחלה יכולה להגיע היום, להיעלם מחר. היא יכולה לתקוף את כולם באופן שווה, בתפילות, בהפגנות או בחתונות. היא לא חושבת עלינו, לווירוס אין תודעה. הוא לא מחפש אותך, הוא לא רוצה להדביק אותך, הוא לא רוצה. הוא נצמד אליך בהיסח הדעת ויכול לחסל אותך, בלי לשים לב. זה לא אישי, זה ביולוגי. גם המוות הוא אדיש. גם הזקנה. אדישות מפחידה לפעמים, אבל גם מרגיעה. יש אמת אחת שנכונה לכולם, אדם יסודו מעפר וסופו לעפר.

אולם נראה שרגע ה־Memento mori הזה, המשבר שיכול להזכיר לנו מי אנחנו ליד הטבע, מתפספס בין דוגמות וסיסמאות חלולות. קטיעת שרשראות הדבקה, מינוי פרויקטור, הרחבת מערך החקירות האפידמיולוגיות, הגדלת כמות הבדיקות. כמו פטריות אחרי הגשם או כתות קנאיות במאה הראשונה לספירה, כל אחד מאמץ לו סיסמה ומשיח שקר, בטוח שהאדם יכול לנהל את העולם והטבע. שיהיה ברור, אני לא מתנגד לחיפוש אחר פתרונות. כל מה שאני קורא לו הוא קצת צניעות. זה רגע שאנחנו לא מכירים, לא התכוננו אליו. העולם כולו משותק. קצת צניעות, מול שגריר הכאוס במאה ה־21. זו לא בקשה סבירה? תזכרו שגם אתם אנושיים.

אם ממשיכים עם אמיתות וסיסמאות, אז שמעתי לא מעט השבוע את הטענה על חורבן הסולידריות בישראל. צר לי לנפץ לכם את הבועה, אבל הנה תיאור מצב. הסולידריות שאתם מתרפקים עליה? היא די אגדה. יש פה ערבות הדדית לטווח קצר, שמחזיקה מעמד במלחמות. וגם היא פגת תוקף. לא הרבה אחרי פרוץ לבנון הראשונה, כבר קראו לבגין רוצח. אינתיפאדה, אוסלו, אינתיפאדה, לבנון, וגם צוק איתן - הסולידריות פה קיימת בתחילת משבר, אבל לא מחזיקה להרבה זמן. גם בתחילת המגיפה היתה פה סולידריות, לזמן קצר. איוולת לחשוב שהיא יכלה לשרוד עד עכשיו. בסוף, אדם קרוב אצל עצמו, וברגעי משבר כאלה, רק טבעי שהאדם לא יהיה אלטרואיסטי. כאלה אנחנו, אנושיים.

והנה עוד אמת שכדאי לזכור. מעולם, מאז שהאדם למד לספר על עצמו, תרבות נמדדה בכך שהיא הצליחה לשמור על הזקנים שלה. כן, זקנה היא לא משהו, אבל כבוד לזקנים, לאלו שרכשו ניסיון, לאבותינו ואימותינו זה כן משהו. משהו גדול. 

אנחנו שומרים על המשפחות שלנו כבר אלפי שנים. זו הברית שעליה בנויה החברה האנושית, הברית שמבדילה אותנו מחיות הבר. במובן עמוק, זו האנושיות שלנו. ההורים שלנו דואגים לנו, ובבוא היום אנחנו דואגים להם. זה לא משנה אם אתה ימני או שמאלני, פרוגרסיבי או שמרן, מי שרוצה לנטוש את ההורים שלו, כנגד אחת האמיתות האנושיות הבסיסיות ביותר, וזה בכלל לא משנה למה, אם זה בילוי, הפגנה או תפילה. איפה האנושיות שלכם?

אבל מה כבר האנושי יכול לעשות כשהטבע מכה בנו ככה. באנושיות שלנו מגבילה אותנו, אבל היא מכריחה אותנו לקחת אחריות אישית. דווקא כי אנחנו כל כך פגיעים לטבע, ולא נוכל לכבוש אותו, נוכל להגן על עצמנו, על הקרובים אלינו ביותר, במעט צעדים פשוטים ופרקטיים. מסיכות. שמירת מרחק. הקפדה על היגיינה. אם יש דבר אחד שיכול לשמור עלינו, זה הדבר.

לא צריך להציל את העולם או לאחד את העם. צניעות היא תמיד עצה טובה. אם יש כלל מוסרי שיכול וחייב להנחות אותנו, הוא אותו הצו של קאנט, שניסח הלל הזקן בפשטות הרבה לפניו. יסוד לתורה כולה - מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך.

חג שמח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו