הכתם האנושי

"שנים הקדשתי להביא את ההורים שלכם. וזה מה שאנחנו מקבלים מכם. תתביישו! זה כפיות טובה. לא תמנע ממני ללכת על מדרכה בירושלים. כי אני הבאתי אותם [את הוריך]. אני הבאתי אותם..."

תא"ל אמיר השכל, אוגוסט 2020. 

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. כאילו כל תורת אבישי בן חיים מזוקקת במערכון ישן של החמישייה הקאמרית. ברגע של סערת רגשות חשף אמיר השכל את המניע העמוק והלא מודע של מפגיני בלפור.

זה לא ביבי, זו לא השחיתות, זה קרב המאסף על ההגמוניה, על זהות. המסיכות הוסרו. חיים רמון צייץ בטוויטר כי באמירה המתנשאת והאדנותית שלו יש "ביטוי להשקפת עולם המושרשת בקרב האליטה האשכנזית לדורותיה, מאז המהפך ב־1977. הם סבורים שעולי עדות המזרח לדורותיהם 'גנבו לנו את המדינה' שהיתה רשומה על שמם בטאבו". אבל בואו נתקדם. 

נסו לנחש מי כתב ומתי את הפסקה הבאה. "התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה.

מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכל מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסיאתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן". 

מזעזע? פירמידת גזע בסגנון יהודי. ניחשתם? הדברים לקוחים מתוך מכתבה של חנה ארנדט לפסיכיאטר וההוגה הגרמני קארל יאספרס בזמן משפט אייכמן. ארנדט, ההומניסטית הגדולה, הרדיקלית, הפילוסופית שכתבה את "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". חנה'לה התבלבלה? לא ממש. 

בדקתי באתר של יד ושם. יש שם יותר ממאה אזכורים לארנדט באתר. לשם השוואה, עשירית מאלו של יאנוש קורצ'אק. משום מה, אף אזכור לכך שהגברת היתה גזענית. מה כן מאוזכר? ספרה על הבנאליות של הרוע הוא הראשון ברשימת הקריאה של יד ושם על משפט אייכמן. למי שלא יודע, יד ושם אימצו את הגישה הפונקציונליסטית בחקר השואה. הם טוענים שהשואה התפתחה מהשטח, לא בהוראה מגבוה. התפתחות במערכת ביורוקרטית, שנובעת ממבני כוח לא יציבים ומוסדות תאבי כוח לא פחות מאשר מאנטישמיות מכוונת ורצון בהשמדה. חנה ארנדט היא אחת מגיבורות הז'אנר. כשאתם שומעים מקצינים שעברו הדרכה ביד ושם על "המדרון החלקלק", תהיו סמוכים ובטוחים שלגברת ארנדט יש שם מניה. 

מה הפך את ארנדט לסמל ועורר עליה גלי הערצה וביקורת? היא היתה הראשונה שלקחה את זה לקצה. היא טענה שאייכמן ודומיו היו אנשים "רגילים", פקידים במערכת השמדה. את אייכמן היא כינתה רוצח ביורוקרטי. היא הפחיתה בחשיבות של המניעים האידיאולוגיים, ותלתה את המחויבות שלו לרצח בתאוות קידום וחריצות אופורטוניסטית: "אייכמן לא שנא יהודים, לא היה אנטישמי פנאטי... 'אישית' לא היה לו דבר נגד יהודים; להפך, היו לו 'סיבות אישיות' לא לשנוא אותם..." לשון אחר, כל אחד יכול להיות נאצי. לפי ארנדט, המערכת הקפיטליסטית והמבנים החברתיים, ולאו דווקא רק גזענות ואנטישמיות פנאטית, יכולים להוביל רצח עם.

אין פה חידוש גדול. היא בסך הכל יישמה את התיאוריה והאידיאולוגיה המרקסיסטית על השואה. ישעיה ברלין, הומניסט אמיתי, קטל את ספריה בחריפות: "לא מצאתי אצלה שום טיעונים, שום ראיות למחשבה פוליטית, פילוסופית או היסטורית רצינית, רק זרם תודעה של קשקושים מטאפיזיים". 

השאלה העיקרית על ארנדט היא כיצד הומניסטית כמוה, אישה שהתריעה שוב ושוב על הנאצי הקטן שטמון בכל אחד, לא היתה מודעת לתורת הגזע שיצאה לה מהפה. ארנדט היתה טיפוס אידיאולוגי מאוד. הפריזמה שדרכה בחנה את המציאות היתה פריזמה מרקסיסטית "מדעית" קלאסית, של מבנים חברתיים ורעיונות, יותר מאשר התייחסות לבני אדם ומניעים אנושיים. היא סנגרה על הגרמנים בניסיון להרשיע את המערכת הקפיטליסטית בהובלה לרצח עם. אבל המחויבות האידיאולוגית שלה עיוורה אותה מלראות את הדברים כפי שהם. 

ועוד ציטוט מדבריה: "ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי... ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן". כאן אפשר לראות שאוהבת האדם פחות התחברה לשוטרים מזרחים שעוררו בה חלחלה וליהודים עם פאות. למה? 

כשנחשפים למכתביה הפרטיים מבינים מדוע מסקנתה מהמשפט היא שממשלת ישראל ערכה משפט ראווה במטרה להצדיק את התוכנית המדינית הציונית. ארנדט, שתיעבה את בן־גוריון בממדים אפיים, הטיחה אשמה נוראית בהנהגה היהודית בעת השואה. הקורבנות הפכו לנאשמים כמו הרוצחים.

 

הוגת הדעות היהודייה מייחדת פרק אחד בלבד לעדויות במשפט אייכמן. ארבע בסך הכל. לניצול יחיאל דינור (ק. צטניק) היא לועגת, גם לספריו על השואה וגם להתמוטטותו על דוכן העדים, "הצגה פאתטית", בלשונה. היא מייחדת מקום לעדות אבא קובנר ולסיפורו של החייל הגרמני אנטון שמידט, שהוצא להורג לאחר שסייע לפרטיזנים. סיפור גבורתו נגע לליבה, לדינור היא בזה. 

אבל מלבד האידיאולוגיה יש פה עוד משהו. ארנדט, שהיתה מאהבתו של הפילוסוף הפרו־נאצי מרטין היידגר ומטהרת שמו, חשה כל חייה דחויה על ידי גרמניה. במכתב הבקשה לקרן רוקפלר היא מסבירה את הסיבה לסיקור משפט אייכמן, לא ההיסטוריה ולא העם היהודי הם המוטיבציה אלא "חוב שהיא חבה לעצמה". לעצמה וליאספרס. היא הסיפור, לא השואה. 

הבנאליות של הרוע היה מסמך הלבנה והדקדוק הפנימי הגזעני של דבריה פעפע את האמת העתיקה על המצוקה האוניברסלית של האינטלקטואל היהודי מהפרטיקולריזם היהודי.

כשגרשם שלום הטיח בה שהכתיבה שלה על יהדות ויהודים נעדרת "אהבת ישראל", היא השיבה שהפטריוטיות היהודית שלה היא "בחובה לבקר את בני עמה ולדרוש מהם סטנדרטים גבוהים יותר של התנהגות מאשר אחרים". מכאן שהנרקיסיזם של ארנדט אינו רק מרכיב נפשי אלא מרכיב מהותי בתפיסתה האינטלקטואלית. נשמע מוכר? אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו - וגם כשהוא משיח לפי תומו בהתכתבות עם פילוסוף גרמני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו