ספרו של נורמן לברכט, "גאונות וחרדה", מנסה, כמו עשרות או מאות ניסיונות בעבר, להתחקות אחר המושג החמקמק "הגניוס היהודי" - שם כללי לא מוצלח במיוחד לתופעה של ריבוי פריצות דרך חשובות מצד מדענים והוגים ואמנים ויזמים יהודים.
מבחינה אחת לפחות הספר מביא עימו חידוש משמעותי: הוא לא לוקה באופטימיות יתר או בשביעות רצון מיותרת. כן, למסורת הלימוד ולפריצת שערי הגטו יש משמעות. כן, לצורת החשיבה הספקנית־תלמודית יש ערך גם במדעים. אבל ההסברים הללו אינם שלמים.
"בין 1847 ל־1947 כשלושה תריסרים של בני אדם שינו לחלוטין את הדרך שבה אנחנו חיים. כמחציתם היו יהודים", כותב לברכט בספרו, "זו תופעה שמחייבת הסבר רציני יותר. היא הרי לא קרתה בכל העולם היהודי. היא מתרחשת במספר זעיר של מקומות. היא לא מתרחשת בריכוז היהודי העצום ברוסיה, אלא הרבה שנים אחר כך. היא לא קוראת כמעט במדינות הסהר הערבי אז צריך להיות לה הסבר אחר".
לברכט מדבר על חרדה. על תחושת רדיפה. על רצון לעיתים נואש להתקבל ולקבל הכרה. ובין הדמויות שהוא מתאר בספרו יש אנשים עם קשר קלוש מאוד ליהדותם. רבים מהם ניסו לברוח מיהדותם וחלק משמעותי מהם אף התנצר. והוא לא מחפש את הבנליות של סוף טוב או תמונת ניצחון של העם היהודי בזכות הצלחותיו הגדולות ואף בזכות הקמת מדינת ישראל. הוא מדבר בדאגה על חזרת האנטישמיות למקומות שבהם לא היה אפשר לדמיין אותה בעשורים האחרונים. למשל במולדתו, אנגליה.
נורמן לברכט // צילום: GettyImages
לברכט, עיתונאי וסופר, מחזיק בהשכלה ישיבתית מירושלים ואף למד באוניברסיטת בר־אילן. לאחר מכן, בתחילת שנות ה־70, עבד לתקופה קצרה ברשות השידור בישראל, ואז חזר ללונדון והשתלב בתקשורת הבריטית. כיום הוא אחד מפרשני המוזיקה קלאסית האהובים בארצו, ומתחזק בלוג פופולרי בתחום.
להתנצר למען הקריירה
דוגמה בולטת לחרדה המתמזגת בגאונות הנשקפת בספרו של לברכט היא קרל לנדשטיינר. שמו של זוכה פרס נובל לרפואה כמעט נשכח עם השנים, אבל הוא הסיבה שכ־50 אחוזים מהמקבלים עירוי דם בימינו אינם הולכים לעולמם - כמי שזיהה את קבוצות הדם.
"אם תשאל אנשים מתי עירויי דם הפכו בטוחים, תקבל בדרך כלל חוסר ידיעה מוחלט. אנשים ייתנו לך תשובות מ־1850 ל־1930. קרל לנדשטייינר פשוט נשכח", מבהיר לברכט. "אנשים מבהירים שהוא היה רחוק מהיהדות. אביו היה עיתונאי ומשפטן מתבולל. אמו לקחה אותו להתנצר משום שחשבה שהדבר יועיל לקריירה שלו". שנים אחר כך, כשלנדשטיינר כבר זכה בפרס נובל וחי חיי ביטחון בארה"ב, הוא ביקש ששמו יימחק מפרסום ספר בשם "מי ומי ביהדות ארה"ב" מחשש שהבלטת דת אבותיו תגרום נזק לחייו המקצועיים.
לברכט טוען שהיהדות, איכשהו, כן חלחלה לדרך החשיבה של לנדשטיינר. כך, למשל, בעוד בני דורו של לנדשטיינר עסקו בתחומי המחקר של האימונולוגיה - בתקופתו זה היה טיפול בדלקת קרום המוח - הוא הוטרד מבעיה מיידית: כמחצית מהחולים מתו אחרי ניתוחים מוצלחים ללא הסבר מיוחד. הוא הציע את האפשרות שיש קבוצות דם שונות. על כך זכה לבוז וללעג בקרב עמיתיו. הטענות נגדו היו שבטבע יש סיבה לכל דבר, ומדוע שיהיו לנו סוגי דם שונים?
כריכת הספר
"הוא הלך למעבדה, לקח דגימות דם ובאחר הצהריים אחד, תחת המיקרוסקופ, כבר איתר שלושה סוגי דם שונים", מבהיר לנדשטיינר. "זה עדיין לא שכנע ממסד וינאי שתמיד חיפש הסבר מעין־תיאולוגי סיבתי לכל תופעה טבעית שנצפית. אבל רופא יהודי בניו יורק, רובן אוטנברג, ביצע עירוי דם לאחר שהצליב את סוגי הדם של המטופל עם התורם. חיי עשרות מיליונים, בלי שמץ של הגזמה, ניצלו באותו הרגע".
בניגוד לתזה, לברכט מנדב השפעה מהמקורות על התגלית של לנדשטיינר. "יש גמרא בזבחים המדברת על כך שיש 'דם של הראש' ו'דם של הגוף'. זה כמובן חסר ביסוס, אבל האזכור הזה בכל זאת עושה דבר אחד: הוא מציע את האפשרות שיש כמה סוגי דם".
אולי אין כאן מדע. אבל יש את הנכונות של יהודים להציע תיאוריה לפני שיש להם הוכחות אמפיריות.
"בדיוק. אבל זו תחושת הדחיפות שאני מדבר עליה אצל יהודים. אין להם זמן. הם יקפצו מנקודה A לנקודה F מבלי לדאוג ל־B, C, D, E שבדרך. את כל הפרטים הטכניים אפשר להשלים מאוחר יותר".
דוגמה אחרת לדרך חשיבה תלמודית לברכט מציג את הגלולה למניעת היריון, שעל כל היותה שנויה במחלוקת היא ללא ספק אחת ההמצאות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה מבחינה חברתית. השפעתה של הגלולה על המהפכה המינית ועל הפמיניזם, בצד השאלות האתיות והרפואיות שהיא יצרה, עצומה בגודלה.
קרל לנדשטיינר // צילום: ÖNB / Hilscher
"משחר האנושות בני האדם ניסו לקיים יחסי מין מבלי להתרבות, אבל תמיד המחשבה היתה על חסימה ישירה", מסביר לברכט. "אבל גריגורי פינקוס שאל שאלה אחרת: איזו אישה לא יכולה להיכנס להיריון? התשובה היתה אישה שכבר נמצאת בהיריון. וכך, עלה הרעיון המהפכני 'להטעות' את גוף האישה באמצעות הורמונים".
אתה מדבר על חרדה, אבל תוחם את ספרך לשנים 1947-1847, יהודים תמיד היו בסכנה. אז מה שונה בשנים הללו, אולי החרדה היא דווקא באמנציפציה ובקונפליקטים שהיא יוצרת?
"זאת שאלה טובה. אבל אני רואה מ־1847, בערך, את תחושת הדחיפות אצל הוגים יהודים. תראה את פרויד. לאן הוא מיהר? הוא הרג לפחות שניים ממטופליו עם שיטות בלתי בדוקות בגלל שתמיד הרגיש שאין לו זמן, שמשהו עלול לעצור אותו, שהזמן הולך ואוזל.
"רק אצל איינשטיין זה קצת שונה. הוא פעל בשלווה מוחלטת. לעולם לא נדע מה עבר בראשו במחצית הראשונה של שנת 1905, כשישב לבדו, מנותק, ובשלוש-ארבע תגליות סידר מחדש את היקום. הוא פעל 14 שנים בביטחון עצמי מוחלט, ללא כל ניסוי שיוכיח את השערותיו".
הטרגדיה של פריץ הבר
כדי להבין את הקונפליקט היהודי־חילוני של מרכז אירופה, אפשר להתעכב על היחסים בין איינשטיין לפריץ הבר, כפי שהם מתוארים בספרו של לברכט. זו ידידות חסרת פשר והסבר, בין שני הפכים מוחלטים, מלבד המכנה המשותף ביניהם - גאונות.
איינשטיין היה הפציפיסט. הוא בז ללאומיות הגרמנית מנעוריו ולא ברח לעולם מדתיותו. הבר המיר את דתו (ללא הכרה דתית אלא מטעמי נוחות), היה גרמני פטריוט וכמובן ידוע בדברי הימים כפושע מלחמה. הוא המציא את הנשק הכימי שקטל אלפי חיילי בעלות הברית בזמן מלחמת העולם הראשונה.
שרה ברנאר
בסגנון מצמרר למדי, לברכט מתאר את פועלו של הבר במלחמה. הוא התגייס ביומה הראשון של המלחמה וחש כפטריוט גרמני. הוא הוצב בחזית כדי לצפות בתגליותיו בתחום קטילת בני אדם ממומשים, וכדי לשפר ולייעל אותם. "תגליותיו" המתועבות אפילו הניחו בסיס לפיתוח גז הציקלון B, ששימש את הנאצים בתאי הגזים. הבר נימק את תגליותיו לעצמו בכך שניצחון גרמניה יביא שלום לעולם (איינשטיין, כמובן, התחלחל מהן). גם הפצרותיה של אשתו לא מניאות את הבר - ומשימוש בכלור בשדה המערכה הוא פונה להמצאת גז החרדל.
ועדיין, איינשטיין והבר היו חברים קרובים בצורה שלא ניתן להסבירה. הבר היה האדם היחיד שראה את איינשטיין בוכה. כשהוא נאלץ לעזוב את גרמניה כיהודי מושפל - אבל כמובן נדחה במערב כפושע מלחמה - ויצמן פנה אליו. אלא שהוא בעיקר ביקש לגייס בעזרתו מחדש את איינשטיין לתנועה הציונית.
האירוניה ההיסטורית היא שאיינשטיין הפציפיסט - אחד האנשים הנערצים בהיסטוריה - בכל זאת הניח את היסודות לאחת הסכנות הגדולות לקיומה: הנשק האטומי. הבר, שצפה בקור רוח בהיחנקותם למוות של חיילים צרפתים ובריטים בזמן שסביבו מזמזמים את השיר "אלוהים מעניש את אנגליה" (של משורר יהודי), בסופו של דבר גם אחראי להצלת חיי מאות מיליוני אנשים.
תגליותיו בתחום הדשנים, שהביאו לו פרס נובל (בטקס שהוחרם על ידי רבים ממדעני התקופה), אחראים לכך שכדור הארץ מפיק את המזון הנחוץ לאוכלוסייתו כיום.
פריץ הבר
"אפשר לראות בהבר את הטרגדיה של הבריחה מהיהדות", אומר לברכט, "בסופו של דבר כל המדענים שהקיפו אותו במכון המחקר שלו היו יהודים. אם היה עובד עם מדענים גרמנים ספק אם היה מצליח לבצע את הקפיצות המדעיות. הם יהיו יסודיים מדי, ולא היה לו זמן לכך".
היהדות כחומת מגן
לברכט מזכיר בספרו שורה ארוכה של דמויות על יהודים שבורחים מיהדותם, אבל יש כמה דמויות שנושאות אותה בגאווה - בלי קשר למידת דתיותם. דווקא הם זוהרים קצת יותר מאחרים בדפי ההיסטוריה. איינשטיין הוא גיבור לאומי לגרמניה, השחקנית שרה ברנאר גיבורה לאומית בצרפת. ד'יזראלי בפוליטיקה האנגלית. אולי מוצדק להוסיף את פרויד ורוטשילד. כל אלה היו אישים שלא התביישו ביהדותם ואיכשהו העולם מסביב קיבל זאת.
הוא מבהיר כי שרה ברנאר, שחקנית התיאטרון הצרפתייה שכוכבה דרך בשלהי המאה ה־19, היא דוגמה מרתקת. "היא תמיד התגאתה ביהדותה. כל יצירת הפרסונה שלה, תהילה אמנותית ברמות שלא היו ידועות לפניה, היא פשוט יצירת חומה שתגן עליה למקרה שיהיו בעיות שנובעות מיהדותה".
אתה מציין חרדה ולכן ממפה לא פעם את מרכז אירופה - מוצאם של רבים מהיהודים הללו. מה תחושתך לגבי יהודים שאמורים לחוש בחרדה פחותה? ישראל, למשל, או ארה"ב ואפילו אנגליה?
"אם היית שואל אותי לפני עשר שנים הייתי עונה לך בוודאות בחיוב - שאכן המצב במדינות מסוימות כבר אינו מביא עימו חרדה ליהודים. אבל עברנו עשור אחר בבריטניה שבו עלינו לקבל שאנטישמיות יכולה לחזור, והיא לא מוקצה מכל דיון. עלינו להכיר בכך שהחרדה הקיומית עדיין מתקיימת בינינו".
אתה צופה שבאווירה שלווה יותר יהודים מאבדים משהו מהיצירתיות שלהם? אולי פונים יותר להשכלה שתבטיח להם שגשוג כלכלי ולאו דווקא מחפשים פריצות דרך אינטלקטואליות?
"זה נכון כנראה לגבי פיזיקה, ואולי גם לגבי מדעים נוספים. אבל התרומה היהודית לרפואה מוסיפה להיות עצומה. אם אתה רוצה לדעת על אנגליה, שני יהודים - הרולד פינטר וארנולד ווסקר - שינו לחלוטין את התיאטרון האנגלי, עמוד התווך של התרבות המקומית, ולקחו אותה מהסגנון השייקספריאני, או הסגנון של לורנס אוליבייה, למוסד ריאליסטי ועכשווי".
בנימין ד'יזראלי
החרדה בספר לא מתוארת רק כמנוע מקרי ליצירת גאונות. כשלברכט כותב על חרדה, הוא מגלה בכנות שגילויי האנטישמיות של השנים האחרונות הם מהמניעים האישיים שלו לחקר התופעה. תופעת ג'רמי קורבין, כמו גם הדמוניזציה סביב דמותו של ג'ורג' סורוס.
ספרד של ימי הביניים פנתה נגד היהודים ששגשגו בה אינטלקטואלית. גרמניה, אוסטריה, הונגריה - כולן בסופו של דבר דחו את האינטליגנציה היהודית, אבל תמיד חשבנו שהספרה האנגלוסקסית מחוסנת מאנטישמיות מהסוג הזה.
"מאוד קשה לי לתת לך תשובה גלויה. אני חייב להודות שבנקודה כלשהי בשנים האחרונות, כל יהודי שאני מכיר כאן - בדומה ליהודי צרפת - עסק בשאלה האם הוא נשאר או עוזב. ולתקופה קצרה הייתי ביניהם. אבל מה שראינו הוא דחייה החלטית של הקורביניזם ופשיזם שמאלי. וזה מעיד על כך שהמנטליות הבריטית נותרה מרכזית וסובלנית בצורה נדירה לתרבויות ולדתות. אבל היא נאלצת לחשוב על דברים מחדש".
אבל רואים יהודים תומכי קורבין. ורואים גורמים פוליטיים יהודים עיוורים לחלוטין למוטיבים האנטישמיים בקמפיינים נגד סורוס. אולי בלי חרדה מאבדים את חוש הסכנה?
"דווקא את תחושת הסכנה אני עדיין מאתר. זו צורת חשיבה שלנו שלא תלויה בהשקפות פוליטיות".
באופן אישי, הספר גרם לך להבין יותר את היהודים?
"בוודאי. כי הוא לא רק על איך יהודים משנים את העולם. הוא על איך העולם שינה יהודים".
אתה משלב את עצמך בספר, מה שהופך אותו יותר לחיבור אישי ממחקר עיוני. יש לכך סיבה?
"התקשיתי מאוד בכתיבה בתחילת הדרך. ידעתי שאפתח במלחין פליקס מנדלסון, אבל התחלתי לכתוב ולא הצלחתי להתקדם. עד שהעברתי אותו ללשון הווה. ומשם להווה מתמשך - כי זה בסופו של דבר הזמן היהודי. התנ"ך כתוב כך. בעברית קלאסית אין עבר, הווה עתיד. זה המצב היהודי".
