בדיון הנצחי האם ההיסטוריה היא יותר אוסף ביוגרפיות או יותר שקלול רוח תקופה ותופעותיה, אני עומד באמצע. גם לאכול מהעוגה וגם להשאיר אותה שלמה. אחרי שאמרנו זאת, אני רוצה לקחת אתכם למסע בין רעיונות שמתחיל בוויכוח עכשווי על מינוי יו"ר למוסד ציבורי. בסוף חודש יוני, הודיע אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם, על פרישתו אחרי 27 שנים בתפקיד.
רה"מ נתניהו, שמינויים הם לא תמיד הצד החזק שלו, הפתיע והמליץ על איש ראוי ביותר: אפי איתם.ביצועיסט, תא"ל במיל', לוחם בעל עיטור המופת ממלחמת יום כיפור, אדם בעל ותק צבאי ופוליטי עשיר וניסיון ניהולי.
ויש לו כיפה על הראש.
תרשו לי לחשוד שהפרט האחרון הפחיד כמה אנשים. העליהום התחיל בנחום ברנע. בעדינות אופיינית, הוא הביא ציטוטים של אפי איתם ושאל איך הם יישמעו בגרמנית. יחי ההבדל. אבל השיא הגיע בשבוע שעבר, כשיו"ר האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד, תקף את ההצעה: "מינוי פוליטי, מסיבות פוליטיות... האיש ששמו נקשר במשפטי גבעתי והוא ננזף פיקודית בידי הרמטכ"ל בגין חשד למעשי אלימות באוכלוסייה אזרחית".
בוא נתעכב על זה רגע. יאיר לפיד מטיל על איתם, ששירת כמח"ט גבעתי במהלך האינתיפאדה הראשונה ומילא את פקודות הדרג הבכיר, אחריות שנידונה כמה פעמים בבג"ץ ונדחתה. האם לפיד וברנע היו מתנגדים למינוי יצחק רבין ז"ל ליו"ר הנהלת יד ושם? רבין הרי היה שר הביטחון שנתן את הפקודה "לשבור להם את הידיים והרגליים". אמנם רבין הקפיד לתת אותה בעל פה והתחמק מאחריות כאשר פקודיו עמדו לדין, אבל קיים תיעוד עיתונאי. אוריאל בן־עמי ב"דבר" שכתב: "אני מעיד שרבין הפנה את גבו לעיתונאים ואמר לקצין גולני בדרגת רס"ן: 'לשבור להם את העצמות'".
לפיד קורא לאיתם מינוי פוליטי שישבור קונצנזוס בינלאומי על השואה. מעניין איך היה יאיר לפיד מגיב למקרה דומה, ראש ממשלה מכהן ממנה לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם שר בדימוס, שנוי במחלוקת במדינת ישראל, שהוא במקרה גם חברו הטוב ביותר. אדם שכבש את הפוליטיקה הישראלית עם מפלגה שהתבססה על שנאת חרדים - טומי לפיד ז"ל. מפאת כבוד המנוח לא הבאתי כאן ציטוטים מעליבים מפיו.
אולמרט מינה את טומי לפיד להיות הפנים של יד ושם במינוי סופר־פוליטי במהלך מלחמת לבנון השנייה, מינוי שגרם לקשת תגובות שנעה מהרמת גבה ועד עתירה לבג"ץ. במכתבו לנתניהו, לפיד הציע את המועמדת שלו לתפקיד, עדי אלטשולר, מייסדת תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". אין לי משהו נגדה. אבל עם כל הכבוד לערכים האוניברסליים היפים, היא אינה עומדת באותו המקום של אפי איתם, שעל שולחנו בצבא עמדה תמונת הילד מגטו ורשה העומד בידיים מורמות מאימת החיילים הגרמנים המכוונים אל גבו את נשקם. וכאן החיבור בין הביוגרפיה לצייטגייסט.
המאבק על יד ושם אינו סתם קרב על ג'וב. בטורו, נחום ברנע קרא לשואה "האירוע הקשה ביותר בהיסטוריה של הפרת זכויות אדם". טומי לפיד ז"ל השווה פעם בין קשישה מבית הרוס ברפיח לסבתא שלו, ובין דארפור ורואנדה לאושוויץ ודכאו. יאיר לפיד מצטט באופן קבוע את ארנדט ושאל בפוסט ביום השואה: "אל תשאלו את עצמכם מה הייתם עושים אילו הייתם יהודים, כי זו השאלה הקלה. תשאלו את עצמכם מה הייתם עושים אילו הייתם גרמנים".
לטוב ולרע, תפיסות עולם, זרמי עומק של רעיונות מובילים אותנו לא פחות משאנו מובילים אותם. אידיאולוגיה שאינה מודעת לאידיאולוגיותה. יאיר לפיד ונחום ברנע אולי לא מתכוונים לכך, אולי כל מטרתם באמת להגן על יד ושם אבל המסר ברור. גם מיקומם בדיון ההיסטורי על השואה.
העימות האידיאולוגי־זהותי על לקחי השואה אינו חדש. בקוטב אחד, השואה היא "לעולם לא עוד" יהודי. בקוטב השני, עמדה אוניברסלית, קרי, הלקח העיקרי מהשואה הוא איך לעמוד בפרץ, לא לגלוש במדרון חלקלק. כלומר, מצד ימין "יידן נקמה", ומצד שמאל, בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב נאצי עם נרגילה. ובתווך רובנו.
בחקר השואה, לעמדה האוניברסלית יש שם: פונקציונליסטים. כתבתי עליהם לא מעט. אצלם השואה לא מתוכננת אלא תוצאה של פקידות ומאבק ביורוקרטי. הרשע של האנטישמיות הנאצית היה בנאלי ולא ייחודי. אייכמן היה פקיד שאפתן וכמובן, בתוך כל בן אנוש יכול להסתתר נאצי. תהליכים וכאלה. בהתחלה, העמדה הזו התחבאה בספרי תיאורטיקנים מרקסיסטיים בלתי קריאים. אבל העמדה הזו ניצחה. כל כך ניצחה עד כדי כך שקשה לחשוב על השואה בדרך אחרת, ללא המשקפיים האלו.
יש עוד גישה. הגישה הפרטיקולרית, האינטנציונליסטית - מלשון Intention, כוונה. אלו שמאמינים שהגרמנים התכוונו לעשות שואה, זה לא קרה במקרה. אלו שחושבים שהאנטישמיות הגרמנית היתה שונה לא רק בכמות, אלא באיכות. אלו שחושבים שהמסר העיקרי שאפשר להוציא מהשואה הוא שאסור, אסור שזה יקרה לעם שלנו שוב. אלו שחושבים שהשואה טומנת בחובה מסר ייחודי ליהודים, תמיד להיות מוכנים, לא להגיע לשם יותר.
למרבה הצער, הקוטב האוניברסלי שולט על הנרטיב של יד ושם. ניצחון בנוקאאוט. ביד ושם העדיפו את ארנדט והבנאליות של הרוע. באתר הרשת של יד ושם מצאתי למשל רק חמישה אזכורים של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, הצורר הנאצי. ויש לי סברה למה. ושימו לב, מאותה שעה שהמסר הפך אוניברסלי על חשבון היהודי באופן גורף, הפרויקט הגדול של הנצחת זיכרון השואה הפך לכתב אשמה נגד ישראל "הכובשת".
בעיניי, את הלקח משואת היהודים מזקק משורר הקטרוג והאמונה, אורי צבי גרינברג, בשירו "קודש הקודשים": "מארג גס לבושך בני. לבוש חיילים. ורובה על שכמך...
גם בשבת לא תחליף את זה הלבוש, בני.
אף בבוא הגואל וכתתו עמים חרבותם לאתים והשליכו רוביהם אל האש־אתה לא, בני, אתה לא!
... פן יקומו שוב הגויים ואספו ברזל־
וקמו עלינו שוב ולא נהיה נכונים
כאשר לא היינו מוכנים עד עכשיו..."
- "קדושים דברייך, אמי".
אם אני מזהה תהליכים נכון, הרי נדמה שביד ושם היו מזהירים את הבן האוחז בנשק במצוות אמו, להיזהר מהמדרון החלקלק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו