המרוץ לנשיאות ארה"ב פתוח - בגלל הקורונה

מה שהיה אמור להיות מסע תמיכה קליל ונעים ברחבי ארה"ב עבור הנשיא דונלד טראמפ, בדרך לכהונה שנייה, הפך להיות מרוץ מטורף, צמוד, לחוץ ובעיקר מסע בחירות עם סוף לא ידוע. הנשיא טראמפ צריך להפוך את הקערה על פיה אחרי שכמעט כל סקר וכל פרשן פוליטי מצביע על מהפך שיהפוך אותו לנשיא של כהונה אחת. 

האמריקנים בדרך כלל לא מחליפים נשיא, ונותנים לו כהונה שנייה, וזה אולי הקלף החזק ביותר שמשחק לטובתו. לטוב או לרע, אנשים יודעים מה יקבלו אם יבחרו בו מחדש, ורובם המכריע, גם מתנגדיו, מסכימים שהוא הביא פריחה ושגשוג שאיש לא חשב שאפשריים. 

הבחירות האלו הן למעשה בחירות בין שתי סיסמאות - בין "זו הכלכלה, טמבל!" לבין "זו הקורונה, טמבל!" הפרפראזה על הסיסמה המוכרת מהקמפיין של ביל קלינטון היא לא בכדי: הקורונה שינתה את כללי המשחק, כפי שעצם מועמדותו של טראמפ לפני ארבע שנים הפכה על פיהם את כל המודלים של הסקרים (והביאה להפתעת הבחירות הגדולה ביותר מאז בחירתו מחדש של הארי טרומן). 

הנשיא האמריקני קיווה שיתגמלו אותו על שהביא צמיחה מטורפת בכלכלה ובחסכונות הפנסיה של כל אזרח כמעט, שיפר את מצב המובטלים, כולל מיעוטים (מה שהוביל לתמיכה מפתיעה בנשיא בקרב גברים שחורים צעירים ואפילו היספנים), והחזיר את כבודה של אמריקה ושל מדינות המערב התיכון שנשכחו מאחור על ידי האליטות. ג'ו ביידן מקווה שהבוחרים ישכחו את כל זה ויזכרו רק את החודשים האחרונים של שנת 2020, ובעיקר שישכחו שיש דמוקרטים בקונגרס שרוצים להפוך את ארה"ב לצל סוציאליסטי של עצמה.

דומה כי ביידן משחק במרכז המגרש, מבקש להעביר את הזמן, ואילו טראמפ עולה עם ארבעה חלוצים ומחפש הכרעה. טראמפ באריזונה // צילום: רויטרס

מגיפת הקורונה ללא ספק גנבה את ההצגה בבחירות 2020. אמריקה הפורחת בעידן טראמפ (אבטלה נמוכה, בורסה פורחת) שינתה פניה לאמריקה לחוצה, מודאגת, עם יותר מ־200 אלף מתים, מובטלים חדשים ובעיקר התפרצות מחודשת של מהומות על רקע גזעי, כולל השבוע בפילדלפיה.

הגיבור שגנב את ההצגה

כך לא היו צריכים להיות פני הדברים. ביקרתי באמריקה בתחילת השנה. בסוף חודש ינואר הציג דונלד טראמפ בטקס מרשים בבית הלבן את תוכנית המאה, שרמזה על ההסכמים שבדרך ועל החלת הריבונות הישראלית. האווירה בבית הלבן היתה של שמחה עילאית. 

היה ברור אז שטראמפ הפך לא רק לפוליטיקאי מוכשר (למרות שהצטרף רק ביוני 2015 רשמית לכזה) אלא גם למדינאי. אפשר היה להמשיך ללעוג לו אבל התוצאות היו כאן. יותר מכך, בתחילת השנה אף שרד טראמפ את משפט ההדחה בסנאט. הכל היה אז כל כך ורוד. 

מייד אחרי הטקס של תוכנית המאה, התכנס הצוות של טראמפ כדי לצאת לאיווה, שם החל רשמית המרוץ לנשיאות בהליך הפריימריז המיוחד, אספות הבוחרים. טראמפ היה המועמד היחיד למעשה בצד הרפובליקני, אך עדיין היה צריך להתמודד בפריימריז באופן רשמי, בשביל הפרוטוקול, כשכל העיניים נשואות לעבר הצד הדמוקרטי, שם ג'ו ביידן נלחם קרב התשה מול ברני סנדרס ואליזבת' וורן, נציגי השמאל הסוציאליסטי במרוץ. הצוות של טראמפ יחד עם היועצים הנאמנים שהיו איתו, קורי לבנדובסקי ודיוויד בוסי, היו במצב רוח אופטימי. הרפובליקנים היו משוכנעים כי ברני סנדרס יהיה המועמד של הדמוקרטים, ובספר שפרסמו לאחרונה הם היו משוכנעים כי טראמפ "יאכל אותו בלי מלח". 

בועז ביסמוט באריזונה

אבל הם לא העריכו כי ביידן, שהפסיד בכל כך הרבה מדינות בתחילת המרוץ הדמוקרטי, כולל באיווה ובניו המפשייר, יהפוך את הקערה על פיה בדרום קרוליינה וב"סופר טיוזדיי" ויקבל את המינוי הדמוקרטי. מי אז האמין שקמלה האריס, שזכתה רק בשני אחוזים מכלל הקולות בפריימריז הדמוקרטיים, עוד תחזור אלינו בדמות מועמדת לסגן נשיא. 

אך איווה, איפה שהכל התחיל עבור ביידן, ואיפה שטראמפ רץ כמועמד ודאי של הרפובליקנים, היא עכשיו זיכרון היסטורי. איווה היתה אז נטועה היטב בצד האדום של המפה, והיום יש בה קרב אמיתי בין הכחולים לאדומים. טראמפ היה אז דמות מוערצת במדינת המערב התיכון הזאת, וביידן בקושי הצליח להביא 200 איש לעצרת בחירות שלו בעיר דה מוינס הקפואה (הייתי בעצרת הזאת וראיתי עד כמה הוא בודד). 

גם חבורת העיתונאים הדמוקרטית (כמעט כולם) העריכו שביידן גמר את הסוס ולא ינצח בפריימריז של מפלגתו, שהולכת שמאלה ושמאלה ומתרחקת מהמיינסטרים שהוא מייצג. אבל איווה הלבנה והמושלגת היתה תעתוע של יום חורף. גם ניו המפשייר. 

בעוד ביידן נראה אבוד אז, טראמפ התעקש לעשות קמפיין למרות שמועמדותו היתה מובטחת, בין היתר כדי להראות עד כמה כל הרפובליקנים מאוחדים סביבו, בעוד הדמוקרטים בכאוס טוטאלי (שהפך להיות גם כאוס אמיתי במהלך ספירת הקולות באיווה, כאשר מערכות המחשוב של הדמוקרטים קרסו). 

טראמפ בפנסילבניה // צילום: רויטרס

ההתלהבות מהנשיא באיווה, ובשאר המדינות שבהן התמודד למעשה כמועמד יחיד בפריימריז הרפובליקניים, היתה ענקית ממש. מאות הגיעו. טראמפ שבר אפילו את השיא של רייגן בניו המפשייר. הוא רק לא ידע שהעצרת שלו בדרום קרוליינה בחודש מארס הולכת להיות האחרונה לתקופה ארוכה, בגלל נגיף מסתורי שעשה את דרכו באותה עת מסין לשאר העולם. הוא לא ידע שיש גיבור בלתי צפוי בעלילת הבחירות של 2020, שיגנוב את ההצגה. טראמפ אמנם סגר את הטיסות מסין כבר בינואר, אבל כמו רבים אחרים לא העריך את הממדים של הדבר. 

והיה עוד משהו שטרף את הקלפים: במינסוטה. חניקתו למוות של ג'ורג' פלויד הביאה לפרץ אלימות באמריקה שהחזיר אותנו לשנות ה־60. פסלים נפלו, ולא רק. אמריקה הגדולה של טראמפ החלה לחטוף מהלומות. 

טראמפ כמו טראמפ בחר להילחם בדרך שלו. לא כולם אהבו, על ידי הצגתו כמי שינקוט יד קשה להחזיר חוק וסדר. הוא קיווה שבכך יכבוש את ליבם של המצביעים בפרברים, כפי שעשה בשנת 2016, אבל המסר הזה נשכח בתוך אמריקה השבטית והמפולגת. 

בחזרה לשנת 1992

הייתי ב־2016 פעמים רבות ברחבי ארה"ב, פלורידה, פנסילבניה, טקסס ונבדה כדי לראות מקרוב את מסע הבחירות המופלא של טראמפ. השבוע שבתי לאותם מקומות. הוספתי גם את אריזונה, שם טראמפ הגיע השבוע כדי לוודא שהיא לא הופכת לכחולה.

עצרתי גם בדאלאס, טקסס, לעצירת ביניים, ראיתי כיצד שוב מדברים על תיקו עם אפשרות ניצחון לדמוקרטים במדינה הדרומית (אם זה קורה נגמר הסיפור), אבל גם לפני ארבע שנים הדמוקרטים חשבו שיש להם סיכוי "לגנוב" את טקסס, וזה הסתיים בבכי. השנה ביידן אופטימי לגבי ג'ורג'יה, והקדיש את יום ג' לקמפיין במדינה הדרומית שהצביעה לדמוקרטים בפעם האחרונה רק ב־1992 (בזכות היותו של ביל קלינטון מועמד מהדרום).

ביידן. מוביל בסקרים // צילום: אי.פי

האם אנחנו אכן בשנת 1992 שוב? כזכור, באותה שנה ג'ורג' בוש חשב שירכב כל הדרך אל כהונה שנייה בגלל ההילה של מלחמת המפרץ והצלחתו בסיום המלחמה הקרה; אך הבוחרים רצו שינוי, בעיקר בגלל המיתון. 

הפעם הבוחרים דווקא מרוצים מטראמפ (52% מציינים שהוא פועל טוב) וגם מאמינים שעדיף להפקיד את הכלכלה בידיו, אך עדיין - לפי הסקרים - רוצים בשינוי. לא בגלל יכולותיו הרטוריות של ביידן או כישוריו, אלא דווקא משום שביידן לא עושה קמפיין, ונותן לקורונה לעשות לו את העבודה. 

בפנסילבניה קיימו שני המועמדים כמה עצרות בחירות השבוע, כמעט במקביל. יש סיבה טובה לכך: השנה פנסילבניה צפויה לחרוץ גורלות. הסקרים מראים כי פנסילבניה והמערב התיכון, שהעניקו לטראמפ את הניצחון בשנת 2016, נוטים לטובת ביידן. לכן טראמפ יעשה הכל כדי לזכות ב־20 האלקטורים של פנסילבניה: היא סגולה כמו פלורידה ויכולה להשפיע על כל שאר המערב התיכון, מאוהיו ועד מישיגן ו־וויסקונסין. לא סתם קוראים למדינה הזאת מדינת אבן הראשה. 

כאמור, הקלף של טראמפ הוא סלידת האמריקנים מהדחת נשיא מכהן, אך יש לו עוד קלף שעובד לטובתו: קריאתו של ביידן לארה"ב להפסיק את הסובסידיות לתעשיות קידוח פצלי השמן וכריית הפחם. המשמעות היא פגיעה אנושה במצביעים רבים באזור, וטראמפ מנצל כל הזדמנות להזכיר זאת לבוחרים.

טראמפ במגננה גם בפלורידה, ויסקונסין, אוהיו, מישיגן, צפון קרוליינה, ואריזונה - כולן מדינות שבהן זכה לפני ארבע שנים. הוא צריך למעשה לזכות בכולן שוב. אם היינו עושים השוואה למשחק כדורגל, דומה כי ביידן משחק במרכז המגרש, מבקש להעביר את הזמן בגלל הסקרים, ואילו טראמפ עולה עם ארבעה חלוצים ומחפש הכרעה בדקה ה־90. 

קמפיינים מוטלים בספק

וכמובן בעצרות עצמן ניתן לראות את ההבדל. טראמפ לוחמני, צוחק על "ג'ו הישנוני" ומנסה לומר שוב ושוב שביידן לא כשיר ולא זוכר שמות, ואילו ביידן לועג על הטיפול של טראמפ בקורונה. אבל הבוחרים, כך לפי הסקרים, לא מושפעים מהקמפיין של שום צד. 

טראמפ לא מפסיק להעלות את נושא השחיתות לכאורה של האנטר ביידן, בנו של יריבו, על כך שעשה עסקאות מושחתות תוך ניצול קשריו לסגן הנשיא המכהן בזמנו. היה גם ראיון מטלטל של טוני בובולינסקי - קצין חיל הים לשעבר שעבד עם הביידנים והיה עד לטענות המפלילות - שבו טען כי ביידן היה מודע לכל העסקאות של בנו. תארו לעצמכם תסריט הפוך, שבו הבן של טראמפ נחשד בגריפת הון עתק בגלל קשריו לבית הלבן. 

אך החשיפות על משפחת ביידן לא תופסות, וכך גם החשיפות סביב דו"חות המסים של טראמפ. הבוחרים בעיקר רוצים שהכל יסתיים. כאמור, זו הקורונה, טמבל. במהלך העצרות המוזרות של ביידן, במתכונת של "דרייב אין" בשל הקורונה, הוא מדבר על החורף הקשה שבפתח, ואף מעריך כי אנו לפני ימים קשים במיוחד. טראמפ בדיוק להפך. הוא מנסה להמעיט בסכנת הנגיף ולהלהיב בוחרים באופטימיות. הוא מדבר על כמות המחלימים, ומאיים על הציבור שביידן יביא לסגר של אמריקה. 

כך או כך, השבוע הזה היה שבוע מוצלח במיוחד לטראמפ, שהצליח להעביר בסנאט את השופטת החדשה והשמרנית איימי קוני בארט לבית המשפט העליון. זוהי השופטת השלישית שהוא ממנה יחד עם כמעט 200 שופטים שמינה לערכאות שונות, והוא מקווה שבכך יתוגמל על ידי הבייס.

אז איך זה שטראמפ עדיין מסוגל לנצח? כי זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. לא פלא שה"ניו יורק טיימס", שנפל בגדול לפני ארבע שנים, קבע השבוע כי אי אפשר לסמוך על הסקרים בפנסילבניה. זאת, לאחר שאחד מעובדי העיתון ביקר שם וראה את ההתלהבות המסיבית מהנשיא במו עיניו, ואף קרא למדינה "טראמפלנדיה". 

"הפעם חשוב להצביע"

הייתי השבוע בפנסילבניה, בעיירה ליטיץ, וראיתי את האלפים שבאים כמו אוהדים לתמוך בנשיא האהוב. הייתי גם באריזונה השבוע, וגם שם באו המונים משולהבים לראות את הנשיא. אלה אמריקנים טובים. לא חבורה גזענית וטיפשה כפי שהיא מוצגת בתקשורת הממסדית. 

ואולי בגלל הפער בין הכיסוי התקשורתי לשטח, טראמפ ימשיך עוד ארבע שנים. הוא עדיין נתפס כמועמד חיצוני, אנטי־ממסדי, זה שמתחבר למקומיים ולא הפך ליצור וושינגטוני כמו ביידן, שגדל בעיירת פועלים בפנסילבניה, אך עם הזמן עבר להיות חלק מהממסד.

טראמפ עדיין נתפס ככזה שמחזיר את הכבוד לאמריקה - ואפילו הצליח לכופף את סין ולהביא להסכם סחר היסטורי, שלצערנו נשכח בכל המולת הקורונה. 

אבל מצד שני יש את הגל הכחול של שנת 2018, שהביא את הדמוקרטים לשליטה על בית הנבחרים, וגל חדש של להט מצד הדמוקרטים גם השנה - שמתבטא בתורים ארוכים לקלפיות - שכבר עכשיו שובר שיאים. לכן כל הסקרים מבלבלים, וכל הסוקרים נזהרים מלהתנבא. טראמפ צריך את הקול של ג'ון, הלותרני שפגשתי בפנסילבניה. ג'ון אכן הצביע לנשיא כי הוא רוצה לחסום את השמאל הרדיקלי שהשתלט על המפלגה הדמוקרטית. 

יש גם את עניין הזיופים שיכול מאוד להיות שיהיה הסיפור הגדול הבא, זה שיגרור את הבחירות עד דצמבר. ההצבעה בדואר מלחיצה את טראמפ שטוען לזיופים, ולכן אפשרי שאם יתגלו אי־סדרים באופן נרחב, מדינות יחליטו על המנצח לא לפי ספירת הקולות אלא לפי מדד אחר. החוקה מאפשרת להן להעניק אלקטורים לפי ראות עיניהן, אף שמדובר בתרחיש קיצון. בכל מקרה, הכל פתוח עד 14 בדצמבר, אז מצביעים האלקטורים שהעניקו המדינות השונות לכל מועמד. 

"אנחנו לא תמיד מצביעים אבל הפעם זה מאוד חשוב", אמר לי אחד מחברי קהילת האמיש האדוקה בפנסילבניה. נכון, לא ראיתי היספנים בעצרת בפנסילבניה, וגם לא אפרו־אמריקנים, אבל זה היה במחוז במרכז פנסילבניה, שבו מרוכזת קהילה שמרנית וחקלאית.

באריזונה, בנבדה ובפלורידה בונה טראמפ על הקהל ההיספני, שביידן מתקשה לסחוף במדינות האלו לעומת קלינטון לפני ארבע שנים. הוא אפילו נאלץ לבקש מברק אובאמה לעשות לו עצרות. אובאמה אמר בעצרת בפלורידה כי טראמפ מקנא בנגיף שגנב לו את ההצגה. אולי.

אבל בסופו של דבר, הבחירות הן כל כולן משאל עם: טראמפ של טרום קורונה נגד טראמפ של הקורונה. בשבוע הבא ייאלצו האמריקנים להכריע האם הם מתחרטים על מה שקבעו לפני ארבע שנים, למרות שהחלטה היטיבה עימם רוב הזמן, או שהם מענישים את הנשיא בגלל נגיף שמופיע פעם ב־100 שנה והפך את העולם על פיו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו