כמה אירוני שהנושא העיקרי שמעסיק אוהדי כדורגל בתקופת יום הולדתו ה־60 של דייגו ארמנדו מראדונה, שחל היום, הוא כזה שאולי היה מחסל חלקים מהאגדה סביבו. אני מדבר על ה־VAR, שיטת שיפוט המאפשרת לשופטי כדורגל לתקן החלטות מוטעות שעשו במגרש על פי צילומי הטלוויזיה.
חשבו על זה כך - הררים של מילים נכתבו על כך שמורשתו של מראדונה נכתבה באותן ארבע דקות שבהן הוא מכניע את נבחרת אנגליה - בשער אחד שהפך סמל לרמאות ובשני שהפך להגדרת הגאונות. אם כל זה קורה בשנת 2020, אז אחרי חגיגות קצרות של הארגנטינאים שופטי האולפן היו מסמנים לשופט לגשת למסך בשולי המגרש, והוא היה מבחין שטעות בידו. השער היה נפסל, מראדונה היה מקבל כרטיס צהוב, קללה או שתיים, והמשחק היה מתחדש.
האם משהו שדומה לשער השני היה מתרחש? האם סלאלום עצום שכזה היה יכול לצאת לפועל מול אנגליה פחות עצבנית ויותר רגועה? אין לשלול זאת. מראדונה היה הכדורגלן המחונן ביותר שאי פעם נעל נעלי כדורגל. יום אחד, כשנוכל לטייל ליקומים מקבילים, נדע את התשובה. ההימור שלי הוא 0:0 וארגנטינה בפנדלים.
הבמאי הסרבי אמיר קוסטריצה בנה בסרט דוקומנטרי שיצר על מראדונה ב־2008 נראטיב שלם, על כך שהשער הגאוני באמת של מראדונה הוא השער הראשון. שער "יד האלוהים", בעיני הבמאי, היה לא רק נקמתה של ארגנטינה באנגליה על הפסדה במלחמת איי המלווינס, אלא גם נקמה של העולם השלישי כולו בסדר המוכתב מלמעלה. במי שמכתיבים את החוקים. ולכן, השער שממוטט את החוקים משמעותי עוד מהשער השני, שהיה סתם סלאלום גאוני - מעבר חמישה שחקנים והכנעת אחד השוערים הגדולים בעולם מזווית לא קלה. אנגלים מחויבים מפאת חינוכם למחוא כפיים בנימוס לשער כזה. היום כל זה לא היה קורה. לא נקמת עולם שלישי ולא נעלי אדידס. VAR. סליחה קוסטריצה, סליחה מראדונה - האנגלים, עם החוק והסדר שלהם, ניצחו.
קטטה מול המלך
הניצחון הקולוניאלי הספרדי עוד גדול מהאנגלי.
אם נשים בצד את פלה בשעתו ואת כריסטיאנו רונאלדו, הרי שיורשו הישיר של מראדונה הוא ליונל מסי. גדול שחקני העולם, הכישרון הטבעי הגדול ביותר, המשחק בחולצה מספר 10 של נבחרת ארגנטינה. וגם של ברצלונה - וזה דבר משמעותי.
הרגיש נוח בכאוס של הקאמורה. מראדונה ומעריצים בנאפולי // צילום: GettyImages
המעצמה הקולוניאלית ששלטה בארגנטינה היא ספרד. היא זו שחמסה את אוצרותיה והתעמרה בילידיה. נגדה נלחמו סן מרטין ואנשיו על עצמאות ארגנטינה. ולכן היא מדינה דוברת ספרדית ובמשך שנים רבים ממשאבי הארץ נותרו בידי המשפחות העשירות באילן היוחסין הספרדי.
לא לדקלם סטטיסטיקות
אבל ארץ האם האמיתית של רוב הארגנטינאים - כ־60 אחוזים על פי ההערכות - היא איטליה. תוצאה של הגירה המונית בשנים 1857-1940. מרבית המהגרים הללו היו מדרום איטליה, עובדי כפיים עניים. יותר מ־70 אחוזים מהם היו גברים, כיוון שהגירה במשפחות היתה מותרות של אנשים עשירים יותר. השפעתם של האיטלקים על ארגנטינה ברמת הרחוב - האוכל, ההומור, התרבות, הסלנג האיטלקי "לונפרדו" - היא עצומה. אבל השפה הרשמית היא כמובן ספרדית.
היש סמלי מכך? כמו כל דבר בעל ערך במשך דורות, מראדונה נשלח בגיל 21 לספרד, לברצלונה האלגנטית, תמורת שיא עולמי של 7.6 מיליון דולר. הוא הפך שם לשחקן ברצלונה הראשון שזוכה לתשואות מאוהדי ריאל מדריד, לאחר שער נפלא שכבש מולם במדריד. אבל כמהגר בן 21 מראדונה היה כבר מעוצב רוחנית. הוא היה "דסקמיסדו" (חסר חולצה - כינוי לעניי בואנוס איירס) ממוצא מעורב איטלקי־גוארני (שבט אינדיאני) ולעולם לא נקלט בספרד או בברצלונה. הוא התלונן על ההתנשאות הקטלאנית ולא היה אהוב בעיר שמתגאה בערכים של מוסר עבודה וצניעות. קטטה מול עיניו של המלך בגמר הגביע הספרדי - למרבה האירוניה מול הקבוצה הבאסקית בילבאו - סיימה את תקופתו של מראדונה בספרד. הוא נמכר לנאפולי ב־10.5 מיליון דולר.
בדרום איטליה, בקבוצה אאוטסיידרית, מוקף בכאוס של הקאמורה, מצא מראדונה את שורשיו ואת ייעודו, והוביל את נאפולי לשבירת ההגמוניה הכדורגלנית של הצפון העשיר של איטליה. גם כאן ההיסטוריה זימנה לנו אירוע ייחודי: חצי גמר גביע העולם באצטדיון בנאפולי, בין איטליה לארגנטינה. "מה איטליה אי פעם עשתה עבורכם?" פנה מראדונה לאחיו הנאפוליטנים לפני המשחק, ופילג את איטליה. כמה זה השפיע על התוצאה? לא יודע. 1:1. ארגנטינה ניצחה בפנדלים.
אבל אירופה למדה את הלקח. כשיופיע אוצר טבע ארגנטינאי חדש הטעות של הכוחות שלמעלה לא תחזור. ליונל מסי הועבר לברצלונה בגיל 12. בתהליך מסודר הוא עבר סוציאליזציה מושלמת לחיים בברצלונה, משל היה קטלאני מבטן ומלידה. הוא כותב עבור ברצלונה היסטוריה מפוארת. תועלתו לנבחרת ארצו - אני כותב זאת בצער - זניחה. הספרדים, או בעצם הקטלאנים, או בעצם האירופאים, ניצחו.
אבל גם אם האירופאים בסוף מנצחים, הם לא עשו זאת בימי מראדונה. את הגולגולת שלו הם לעולם לא יניפו על כידון. גם אם רשויות המס של איטליה רודפים אותו עד קץ הימים.
את גדולתו של מראדונה לא ניתן כלל לתאר במושגי ימינו. הוא זכה בשתי אליפויות איטליה, בגביע אופ"א ובגביע הספרדי. הוא זכה באליפות עולם אחת והגיע באחת נוספת לגמר. הוא מעולם לא זכה בתואר שחקן השנה באירופה ובעולם - כי בזמנו רק שחקנים אירופאים היו קבילים לבחירה ל"בלון ד'אור". הוא כבש 259 שערים, שזה לא שיא ולא קרוב לשום שיא.
דור של מדקלמי סטטיסטיקות לא יבין זאת. דייגו מראדונה ניצח את הזמנים ואת הכוחות האפלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו