על זכייתה של לואיז גליק בפרס נובל לספרות: להתמכר לדימוי ולמה שאינו הדבר עצמו

לואיז אליזבת גליק, משוררת אמריקנית יהודייה, ילידת 1943, שפרסמה עד כה 12 ספרי שירה ומסות, זכתה השנה בפרס נובל לספרות. בנימוקי השופטים לשיריה נכתב כי "קולה הפואטי ייחודי וקשה לטעות בו, וביופיו המחמיר הופך את האישי לאוניברסלי". 

חלק חשוב מסוד יצירתה של לואיז גליק מצוי, כמדומה, במה שמסתתר מאחורי המילה "חמור" או "רציני". ניתן לומר כי שירתה, בהכללה, היא אוטוביוגרפית, או לפחות יונקת מהסיפור האישי. אך כל האישי עובר בחינה מחמירה בעיבודו אל הפואטי. הוא מעמיק אל תוך המיתי והתרבותי ונבחן לא רק דרך נוכחות הרגע הנתפס במילים. הוא מרחיק מעבר לעצמו. 

פגשתי את שירתה של גליק בחיפושי אחר שירת נשים אמריקניות, ולחלופין שירה יהודית־אמריקנית, במדור לספרות של ה"ניו יורק טיימס". שירתה התפרסמה במדור לעיתים קרובות, היא משכה את תשומת ליבי ותרגמתי כמה משיריה ב"מיני תרגימא" בכתב העת הווירטואלי "מגאפון". 

הרגש המיידי שחשתי תוך קריאת שירתה הוא כאב עמוק וקיומי. אלא שאצל גליק הכאב אינו הופך לצעקה, למחאה או לטלטלה. הוא מעובד ונטמע בתוך המילים והשפה ומגיע לקורא לאחר שעבר תהליך של עידון. דוגמה לכך ניתן למצוא בשיר "פרח התפוז המדומה". תפוז מדומה הוא שמו של שיח, המצמיח פרח לבן ומפיץ ריח דומה לריח התפוז. השיר פורסם בספרה הרביעי של גליק, "נצחונו של אכילס" (הוצאת Ecco, 1985) - קובץ השירה שבזכותו פרצה לתודעה ציבורית רחבה.

לואיז גליק // צילום: אי.אף.פי



השיר מתחיל מתיאור ריח הבושם ואורו של שיח פרח התפוז המדומה בחצר. המשוררת מגיבה ברגש קיצוני לריח התפוז השקרי, המתדמה; הוא מתקשר אצלה ליחסי מין שאינם אהבה, שמתדמים לאהבה. היא שונאת את הריח כפי שהיא שונאת סקס מהזוג המדומה. את היחסים מהסוג המתדמה לאהבה מתארת גליק בקצרה ובאלימות. השיר מכה בקוראיו בישירות וביושרה, בחדות ובניקיון: 

זֶה לֹא הַיָּרֵחַ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ/ אֵלָה הַפְּרָחִים / הַמְּאִירִים אֶת הֶחָצֵר// 

אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתָם/ אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתָם כְּפִי שָׁאֲנִי שׂוֹנֵאת סֶקְס,/ פִּיו שֶׁל הָאִישׁ / אֹטֶם אֶת פִּי, גּוּפוֹ הַמְּשַׁתֵּק / שֶׁל הָאִישׁ - // וְהַבְּכִי שֶׁתָּמִיד בּוֹרֵחַ,/ הַנָּמוּךְ, הַמַּשְׁפִּיל/ הַנָּחָת יסוד שֶׁל אִחוּד - // בְּמֹחִי, הַלַּיְלָה / אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַשְּׁאֵלָה וּבְעִקְבוֹתֶיהָ תְּשׁוּבָה / שֶׁהִתְמַזְּגָה לִצְלִיל אֶחָד/ שֶׁעָלָה וְעָלָה וְאָז / הִתְפַּצֵּל לְעַצְמֵנוּ הַיְּשָׁנִים, / הַיְּרִיבִים הָעֲיֵפִים. 

בסופו של השיר היא שואלת את השאלה שמובילה את השיר למישור אנושי אוניברסלי, ואולי לחדרה של כל אישה שלא מעזה להישיר: אֵיךְ אוּכַל לָנוּחַ?/ אֵיךְ אוּכַל לִשְׂמֹחַ / כַּאֲשֶׁר עֲדַיִן / הָרֵיחַ הַזֶּה בָּעוֹלָם?

לזהות אותות אזהרה

הזוגיות על היבטיה השונים תופסת מקום מרכזי בשירת גליק. הקשר הבלתי מובן, ההכרחי אך הארעי בין גבר לאישה תמיד מאוים בשיריה. יש משהו שעלול לפרוע אותו. לעיתים, השבריריות שלו נחשפת על ידי תנועה שמזוהה רק בעינה המתבוננת של המשוררת. ברבים משיריה של גליק, הגן או גינת הבית מהווים השראה ונקודת מוצא לכתיבה. זה המקום שבו חילוף העונות מביא עימו לבלוב ונבילה, שבו מתקיים מפגש בין הטבע הפרטי לבין ההתבוננות שהיא עדות; ומתוך העדות יוצאת המשוררת לעבר התובנה של השיר. העין המתבוננת מוליכה את השפה והיא נושאת בתוכה את התובנה הבאה לידי ביטוי בדרך כלל בסיום השיר. וכך הקריאה בשיר היא סוג של מסע. 

שירי גליק אינם מציעים תיאור ואינם נקראים כיומן או כתיעוד; הם רישום עדין של מהלך נפשי. בשיר "הגן" היא מתבוננת בזוג צעיר ששותל שורת אפונים כסוג של יצירה משותפת: "בַּגַּן, בַּגֶּשֶׁם הַקַּל/ הַזּוּג הַצָּעִיר שׁוֹתֵל/ שׁוּרָה שֶׁל אֲפוּנָה, כְּאִלּוּ / אִישׁ לֹא עָשָׂה זֹאת לִפְנֵיהֶם,/ עֲדַיִן הֵם לֹא הִתְמוֹדְדוּ וְלֹא פָּתְרוּ / אֶת הַקְּשָׁיִים הַגְּדוֹלִים.// רָאָה אוֹתָהּ, נוֹגַעַת בִּלְחָיָיו/ לַעֲשׂוֹת הֲפוּגָה, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ/ קְרִירוּת עִם גֶּשֶׁם אָבִיב,/ מִתּוֹךְ הָעֵשֶׂב מִתְפָּרֵץ כֻּרְכּוּם סָגֹל -// אֲפִלּוּ כָּאן, אֲפִלּוּ בִּתְחִלָּתָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה,/ יָדָהּ הָעוֹזֶבֶת אֶת פָּנָיו יוֹצֶרֶת / דִּמּוּי שֶׁל פְּרֵדָה// וְהֵם חוֹשְׁבִים / שֶׁהֵם חָפְשִׁיִּים לְהִתְעַלֵּם / מֵהָעֶצֶב הַזֶּה".

ההתבוננות מתחילה מהיומיומי הבנאלי, הקרוב, ולפעמים שותפים לאותו רגע אנשים נוספים. אך רק המשוררת היא זו שרואה מעבר לנראה ולגלוי ומזהה אותות אזהרה, סימנים למה שיכול לקרות או יקרה. מעבר לזמן ולמקום, המשוררת נתפסת בשירים אלו כבעלת כוח נבואי. 

בשיר "פרח התפוז המדומה" שואלת גליק כיצד תוכל לשמוח כשריח הפרח המפיץ ריח מתדמה לריח אחר בעולם. השאלה חורגת מעניין הריח ועוברת למשמעות שמו, ולעובדה שאולי יש בחיינו האינטימיים דבר מה המתמכר לדימוי ולמה שאינו הדבר עצמו. אם הריח פורץ דרך החלון, אולי גם חיי הזוג שבחדר אינם הדבר אלא דימויו. 

בשיר "בגן", ההתבוננות בזוג הצעיר השותל אפונים מעמידה את המשוררת בעמדה פרשנית: היא מזהה בתנועתה הדקה של האישה הצעירה את העצב הגדול המרחף מעל חיי נישואים, איום הפרידה הנמצא בלא־מודע של התנועות. במילים פשוטות וישירות היא נוגעת בחרדות הקיומיות בליבו של אדם, ובפרט אישה, החותרים להוויה מלאה, משמעותית ונטולת זיוף. 

נוגעת בעצב, וחומלת

בחיפושיי אחר שירי גליק ביקשתי למצוא בכתיבתה סימנים לזהות יהודית או טביעת לשון שלא פעם מסתננת אל עומק השירה, הנכתבים בידי משוררים יהודים, דוגמת החלחול המתמיד של זיכרון הילדות בצל החיים היהודיים של משורר הקונגרס רוברט פינסקי, בן־דורה של גליק. אלא ששירתה של גליק יונקת עומק מיתי דווקא מהמיתולוגיה היוונית: אכילס, פרספונה ופנלופה הן דמויות של ייצוגים אינטרטקסטואליים, שבאמצעותם היא בונה מיתולוגיה פרטית. 

זכייתה של גליק בפרס נובל לספרות היא אמירה חשובה. אנו נמצאים בעיצומם של שיח זהויות ועליית תרבות מגויסת לתיקון עוולות חברתיות בתרבות המערבית. צבע עורו של אדם, מקום מוצאו וסיפורו האישי קודמים לפעמים על אמנותו. שירתה של גליק אינה אוטוביוגרפית בלבד. כתיבתה שואבת מהמקום שבו היא חיה, מהבית ומהגן, אך כל משמעותה אוניברסלית. 

גליק היא משוררת שחוקרת את חייה כאישה, אך אינה נושאת דגל מגויס. בדרכה המיוחדת, היא מנסחת דבר מה על החיים בדרך שעדיין לא הלכו בה. היא משוררת מפוקחת שנוגעת בכל פינות הכאב האנושי. וככל שהיא נוגעת בעצב, כך חומלת בשירתה.



חשוון, תשפ"א

תיאוריה של זיכרון | לואיז גליק

לפני זמן רב מאוד, לפני שהייתי אמנית מיוסרת, נגועה בגעגועים ולמרות זאת אינה מסוגלת ליצור יחסים מתמשכים, זמן רב לפני זה הייתי שליט מהולל המאחד את כל חלקי הארץ השסועה - כך נאמר לי על ידי מגדת עתידות שבחנה את כף ידי. דברים גדולים, היא אמרה, לפנייך, או אולי מאחורייך, קשה לומר בביטחון. ועוד, היא הוסיפה, מה ההבדל? ברגע זה את ילדה המחזיקה ידה של מגדת עתידות. כל השאר הוא השערה וחלום.

מבחר שירים של לואיז גליק

תרגמה מאנגלית: חוה פנחס־כהן

הַגַּן 

לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת זֹאת שׁוּב,

בְּקֹשִׁי אֲנִי מְסֻגֶּלֶת לְהַבִּיט בָּזֶה -

בַּגַּן, בַּגֶּשֶׁם הַקַּל

הַזּוּג הַצָּעִיר שׁוֹתֵל

שׁוּרָה שֶׁל אֲפוּנָה, כְּאִלּוּ 

אִישׁ לֹא עָשָׂה זֹאת לִפְנֵיהֶם,

עֲדַיִן הֵם לֹא הִתְמוֹדְדוּ וְלֹא פָּתְרוּ

אֶת הַקְּשָׁיִים הַגְּדוֹלִים.

הֵם אֵינָם יְכוֹלִים לִרְאוֹת עַצְמָם,

בֶּעָפָר הַטָּרִי, הֵם מַתְחִילִים

לְלֹא פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה,

מֵאֲחוֹרֵיהֶם הַגְּבָעוֹת יְרֻקּוֹת בְּהִירוֹת בְּתוֹךְ עֲנָנִים וּפְרָחִים -

הִיא רוֹצָה לַעֲצֹר,

הוּא רוֹצֶה לְהַגִּיעַ לַסּוֹף,

לְהִשָּׁאֵר עִם הַדָּבָר - 

רָאָה אוֹתָהּ, נוֹגַעַת בִּלְחָיָיו

לַעֲשׂוֹת הֲפוּגָה, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ

קְרִירוּת עִם גֶּשֶׁם אָבִיב,

מִתּוֹךְ הָעֵשֶׂב מִתְפָּרֵץ כֻּרְכּוּם סָגֹל -

אֲפִלּוּ כָּאן, אֲפִלּוּ בִּתְחִלָּתָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה,

יָדָהּ הָעוֹזֶבֶת אֶת פָּנָיו יוֹצֶרֶת 

דִּמּוּי שֶׁל פְּרֵדָה

וְהֵם חוֹשְׁבִים

שֶׁהֵם חָפְשִׁיִּים לְהִתְעַלֵּם 

מֵהָעֶצֶב הַזֶּה.

פֶּרַח הַתַּפּוּז הַמְּדֻמֶּה

זֶה לֹא הַיָּרֵחַ, אַנִּי אוֹמֶרֶת לְךָ

אֵלָה הַפְּרָחִים 

הַמְּאִירִים אֶת הֶחָצֵר

אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתָם

אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתָם כְּפִי שָׁאֲנִי שׂוֹנֵאת סֶקְס,

פִּיו שֶׁל הָאִישׁ 

אָטַם אֶת פִּי, גּוּפוֹ הַמְּשַׁתֵּק 

שֶׁל הָאִישׁ -

וְהַבְּכִי שֶׁתָּמִיד בּוֹרֵחַ,

נָמוּךְ, מַשְׁפִּיל

הֲנַחַתְּ יְסוֹד שֶׁל אִחוּד -

בְּמֹחִי, הַלַּיְלָה 

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַשְּׁאֵלָה וּבְעִקְבוֹתֶיהָ תְּשׁוּבָה 

שֶׁהִתְמַזְּגָה לִצְלִיל אֶחָד

שֶׁעָלָה וְעָלָה וְאָז 

הִתְפַּצֵּל לְעַצְמֵנוּ הַיְשָׁנִים, 

הַיְּרִיבִים הָעֲיֵפִים. הַאִם אַתָּה רוֹאֶה?

הָפַכְנוּ לְשׁוֹטִים. 

וְנִיחוֹחוֹ שֶׁל פֶּרַח שִׂיחַ הַתַּפּוּז הַמְּדֻמֶּה 

נִסְחַף בְּעַד הַחַלּוֹן.

אֵיךְ אוּכַל לָנוּחַ?

אֵיךְְ אוּכַל לִשְׂמֹחַ

כַּאֲשֶׁר עֲדַיִן 

הָרֵיחַ הַזֶּה בָּעוֹלָם?

תְּפִלַּת עֶרֶב 

בְּהֵעָדֶרְךָ הַמְּמֻשָּׁךְ הִרְשִׁיתָ לִי 

לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאֲדָמָה, לְצַפּוֹת 

לְכַמָּה הֶחְזֵרִים שֶׁל הַשְׁקָעוֹת. אֲנִי חַיֶּבֶת לְדַוֵּחַ

עַל כִּשְׁלוֹן הַמְּשִׂימָה שֶׁלִּי. בְּעִקָּר 

בְּעִנְיַן שְׁתִילֵי הָעַגְבָנִיּוֹת.

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹּא כְּדַאי לְעוֹדֵד אוֹתִי לְגַדֵּל

עַגְבָנִיּוֹת. אוֹ לְחִלּוּפִין אִם אֶהְיֶה, כְּדַאי שֶׁתִּמְנַע

גְּשָׁמִים חֲזָקִים, הַלֵּילוֹת הַקָּרִים הַבָּאִים לְכָאן

לְעִתִּים כֹּה קְרוֹבוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁאֲזוֹרִים אֲחֵרִים 

זוֹכִים לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבוּעוֹת שֶׁל קַיִץ. כָּל אֵלֶּה

שַׁיָּכִים לְךָ: וּמִצַּד שֵׁנִי

שָׁתַלְתִּי אֶת הַזְּרָעִים, רָאִיתִי אֶת הַצִּלּוּמִים הָרִאשׁוֹנִים

כְּמוֹ כְּנָפַיִם קוֹרְעוֹת אֶת הָאֲדָמָה, וְזֶה הָיָה לִיבִּי

הַשָּׁבוּר מֵהַדַּלֶּקֶת, הַנְּקֻדָּה הַשְּׁחֹרָה כֹּה מֵהַר

מֻכְפֶּלֶת בְּשׁוּרוֹת. אֲנִי בְּסָפֵק אִם

יֵשׁ לְךָ לֵב, וְאִם אָנוּ מְבִינִים אֶת

הַמֻּשָּׂג הַזֶּה. אַתָּה שֶׁאֵינְךָ מַפְלֶה

בֵּין הַחַיִּים לְמֵתִים, וּכְתוֹצָאָה מִכָּךְ

אַתָּה עָמִיד מִפְּנֵי נְבוּאוֹת, אַתָּה אוּלַי אֵינְךָ יוֹדֵעַ 

כַּמָּה אֵימָה אֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים, הֶעָלֶה הַמְּנֻקָּד,

הֶעָלִים הָאֲדֻמִּים שֶׁל עֵץ הַמֶּיְפֵּל נוֹשְׁרִים, 

אֲפִלּוּ בְּאוֹגוּסְט, בַּחֹשֶׁךְ הַמֻּקְדָּם: אֲנִי אַחְרָאִית 

לַגְּפָנִים הָאֵלֶּה.

אוֹקְטוֹבֶּר

הַאִם זֶה הַחֹרֶף שׁוּב, הַאִם שׁוּב קַר,

הַאִם זֶה פְרַנְק שֶׁהֶחֱלִיק עַל הַקֶּרַח,

הַאִם הוּא נִרְפָּא, הַאִם זַרְעֵי הָאָבִיב נִשְׁתְּלוּ.

הַאִם הַלַּיְלָה לֹא נִגְמַר,

הַאִם זֶה לֹא הַקֶּרַח הַנָּמֵס

שֶׁהֵצִיף אֶת הַמַּרְזְבִים הַצָּרִים

הַאִם לֹא הָיָה זֶה גּוּפִי 

שֶׁחֻלַּץ, הַאִם הָיָה זֶה בָּטוּחַ

הַאִם לֹא עֻצְּבָה הַצַּלֶּקֶת בִּלְתִּי נִרְאֵית 

מֵעַל הַפְּצִיעָה

אֵימָה וְקֹר,

הַאִם הֵם לֹא בְּדִיּוּק נִגְמְרוּ, לֹא הָיָה זֶה הַגַּן הָאֲחוֹרִי

נָטוּעַ וּמְחֻלָּל 

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ הִרְגִּישָׁה הָאֲדָמָה, אֲדֻמָּה וּסְמִיכָה,

בְּשׁוּרוֹת נֻקְשׁוֹת, הַאִם לֹא נִשְׁתְּלוּ הַזְּרָעִים,

הַאִם לֹא טִפְּסוּ הַגְּפָנִים עַל הַקִּיר הַדְּרוֹמִי

אֵינִי יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלְךָ 

בִּגְלַל בִּכְיָהּ שֶׁל הָרוּחַ הַשּׁוֹרֶקֶת מֵעַל הָאֲדָמָה הַחֲשׂוּפָה. 

כְּבָר לֹא אִכְפַּת לִי 

מַהוּ הַצְּלִיל שֶׁהוּא מַשְׁמִיעַ 

מָתַי הֻשְׁתַּקְתִּי, מָתַי לָרִאשׁוֹנָה, זֶה נִרְאֶה

חֲסַר מַשְׁמָעוּת לְתָאֵר אֶת הַצְּלִיל

מָה הַדָּבָר הַנִּשְׁמָע שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת מָה שֶׁזֶּה 

הַאִם הַלַּיְלָה נִגְמַר, הָאִם לֹא הָיְתָה זֹאת הָאֲדָמָה 

בְּטוּחָה כְּשֶׁזֶּה נִשְׁתָּל

הַאִם לֹא שָׁתַלְנוּ אֶת הַזְּרָעִים

הַאִם אֵינֶנּוּ נְחוּצִים עוֹד לָאֲדָמָה,

וְהַגְּפָנִים, הָאִם בָּצְרוּ אוֹתָן?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו