הטור הזה נכתב בלילה שבין רביעי לחמישי. הבחירות עדיין לא הוכרעו סופית, אולם הסיכויים נוטים לטובת ג'ו ביידן. אני משוכנע שהיו זיופים ואי־סדרים, אבל אני גם יוצא מנקודת הנחה שהשכנוע העמוק שלי נובע בין היתר מפוזיציה, אז אתאפק. התוצאות הצמודות, בתקופת מגיפה עולמית, מבהירות שאולי טראמפ ילך, אבל הטראמפיזם כאן להישאר. שמעתי מומחים המפקפקים בקיום תפיסת עולם טראמפיסטית: טראמפ אינו ברנש של נאומי פאתוס בקהיר אבל אידיאולוגיה בהחלט יש לו, גם אם הוא מצייץ אותה בטוויטר.
בואו נעשה זום אאוט ונחזור בזמן למסע שינסה להסביר את תעתועי הפוליטיקה מול נצחיות הרעיונות הגדולים.
ההיסטוריה מלמדת אותנו על נקודת הפתיחה של המפלגה הרפובליקנית, התארגנות פוליטית כעשור לפני מלחמת האזרחים במטרה לשים קץ לעבדות. אברהם לינקולן היה נשיא רפובליקני. בעשורים הראשונים המפלגה הרפובליקנית התבססה על פרוטסטנטים מהצפון, "ינקים" ליברלים במשמעות המקורית של המונח ואפרו־אמריקנים בדרום. האידיאולוגיה שלהם היתה בדלנות מדינית, קפיטליזם אינדיבידואליסטי וככה בקטנה, זכויות אדם.
בראשית המאה ה־20 מתחילות לנשוב רוחות של שינוי. המפלגה הדמוקרטית שתמכה בעבדות, שעיקר מצביעיה לבנים מהדרום, תופסת תאוצה בעולם שמתחבט בין סוציאליזם לקפיטליזם. וודרו וילסון הדמוקרט נבחר עם מסר של פוליטיקה של אידיאלים. הוא מציע מעין כלכלה סוציאל־דמוקרטית להמונים בגרסת בטא. הוא גם רוצה שארה"ב תהפוך מגדלור מוסרי בעולם ותכפה ערכיה הטובים על עצמה ועל אחרים. עם זאת, וילסון תומך בחוקי הפרדה גזעניים, כביכול לטובת השחורים. הוא מעצב את הרעיונות, פרנקלין דלאנו רוזוולט מממש.
קואליציית הניו דיל של רוזוולט היא מישמש המשלב את הבייס הלבן בדרום עם מתקני עולם פרוגרסיבים, מנהיגי עובדים ובעיקר המיעוטים הקתולים והיהודים. קואליציה המבוססת על כלכלה מתוכננת כמעט קולקטיביסטית ומגזר ציבורי ענק, הפוך לחלוטין לאתוס האינדיבידואליסטי המקורי. היצירה הזו תחזיק מעמד 30 שנים, שבהן היא תעצב את אמריקה בדמותו ובצלמו של הניו דיל, מדינת הרווחה החדשה.
דווייט אייזנהאואר מחזיר את המפלגה הרפובליקנית למשחק אחרי 20 שנות שלטון דמוקרטיות. הוא רפובליקני מתון המנהל מדיניות חוץ אפקטיבית וממשיך למעשה את הניו דיל.
בשנת 1960 נבחר ג'ון קנדי הדמוקרט, הנשיא הקתולי הראשון. קנדי הוא ישו מודרני עבור השמאל האמריקני אבל בפועל מי שמימש את רעיונות השמאל היה הענק הטקסני, לינדון ג'ונסון שהפך לנשיא כשג'ון קנדי נרצח.
ג'ונסון תומך בנחישות במאבק השחורים לשוויון ומסיים את ההפרדה הגזעית. הוא מנצל את המומנטום של התנועה לזכויות האזרח ואורג קואליציית מיעוטים חדשה. היא לא באה בלי מחיר. הבייס הדרומי הקלאסי של ג'ונסון מתחרפן ועוזב. כשג'ונסון חתם על החוק להגנת זכויות האזרח, אמר לעוזרו: "בזה הרגע הפסדנו את השליטה בדרום". כמו וילסון, יש לו חיבה להתערבות אמריקנית בעולם בשם ערכים. קנדי מתחיל אבל ג'ונסון מטביע את ארה''ב בבוץ הווייטנאמי לשנים ארוכות.
האבסורד הוא שג'ונסון הרפורמטור הגדול הלך כמה צעדים מיותרים ובעצם מדיניות הרווחה שלו מנע משחורים הזדמנות לממש את החלום האמריקני. הוא לא נתן להם חכות אלא לכד אותם במערכת רווחה שמבטיחה שהם לעולם לא יהיו שווים, אפליה מתקנת תמידית. ג'ונסון ברא מחדש את המפלגה הדמוקרטית בצלמו.
המפלגה הרפובליקנית אבדה עצות. הממסד שלה, אנשי וול־סטריט, בוגרי ליגת הקיסוס והאליטות הישנות נאלצו לייבא את גדודי הדתיים לבנים מהדרום. שמרנות חברתית, התנגדות להפלות, מאבק אקטיבי בסמים ובאלכוהול, הבייס הוותיק נאלץ לסבול כדי לשמור על הקפיטליזם, והדיפלומטיה הבדלנית, מבוססת האינטרס, זו של קיסינג'ר וניקסון. כהונת קרטר הדמוקרטי היתה עלובה, פרודיה על ג'ונסון ואז בא רייגן, המושיע הגדול.
מהו רייגניזם? מדיניות אולטרה קפיטליסטית עם שמרנות חברתית. רייגן מגשים את מילטון פרידמן, צולח את המיתון ומשיק מחדש את אמריקה ואת החלום. הוא מפרק את בריה"מ באמצעות הכלכלה. אמריקה אימפריה. יורשו, בוש האב, צל חיוור.
ביל קלינטון היה אולטרה פרוגרסיבי, דיפלומט אידיאליסט גלובלי, אבל גם קפיטליסט. בתקופתו שלום היסטורי, לארה"ב אין מתחרות. כלכלת סין זעירה וילצין משתולל שיכור במוסקבה. היה לו זמן להתעסק באוסלו, רבין וערפאת, להכתים את השמלה של מוניקה ולחתום על הסכמי סחר שנתנו יתרון למתחרות. זהו השלב שבו שתי המפלגות מתקרבות זו לזו ומתרחקות מהאזרח הקטן.
בוש הבן הרפובליקני היה המקבילה הפוליטית של טיפול בוטוקס גרוע. היו הרבה תקוות, אבל זה נגמר בפרצוף של מומיה. בוש לקח את האידיאליזם הפוליטי לשיאי נאיביות חדשים במלחמות המזרח התיכון, האינטלקטואלים של בוש, הניאו קונס היו תמונת מראה לשמאל הגלובליסטי. הם ראו את אמריקה כאימפריה מתקנת עולם. ארה"ב נלחמה בעיראק בעוד מפעלים נסגרו ועברו לסין שצמחה אקספוננציאלית.
לאנשי הצווארון הכחול, לפועלים מצביעי הדמוקרטים נמחקה הכתובת. בשמאל העדיפו להתעסק בפוליטיקת זהויות, סוגיות מגדריות והסכמי אקלים. הם לא הבינו כיצד נער יהודי עשיר שלומד בייל נחשב למיעוט ואילו אומלל בלי שיניים שחי בטריילר פארק בלואיזיאנה הוא פריבילג לבן.
אותם פועלים שרצו עבודה וכבוד הפכו אצל אובאמה לגזענים ואצל הילארי קלינטון למתועבים. הממסד הרפובליקני הכושל והעייף פשוט התעלם מהם. טראמפ החזיר את אמריקה לאנוכיות בריאה, ללאומיות. בהשאלה מחברי גדי טאוב, הוא קיבץ סביבו את הנייחים, אלו שמאמינים באמריקה ובמה שהיא מייצגת. הלאומיות עבור טראמפ היא לא רק דגל, היא עצמאות כלכלית וחלום אמריקני. השאלה המרכזית בפוליטיקה משלבת פנים, חוץ וכלכלה: האם אנחנו לאומיים או גלובליסטים?
טראמפ יצר מחדש קואליציית ניו דיל, בסגנון ימני יותר וגזעני פחות. הפעם, גם אם יפסיד, הוא גייס סביבו מיעוטים חדשים.
במקום מפלגת צווארון לבן הם חוזרים להיות מפלגת העם. למיעוטים נמאס מפוליטיקת הזהויות. עם טראמפ יש להם חלק בחלום האמריקני. הרפובליקנים שהתחילו כמפלגת המיינסטרים, בדלנות וזכויות אזרח, עשו סיבוב גדול וחזרו לנקודת הבסיס. וגם אם טראמפ יפסיד, השינוי הטקטוני כאן כדי להישאר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו