שכונת בקעה הפסטורלית בירושלים, שם אני נפגשת לראיון שיגעון, בביתו של אביאל רובשוב. "עת חשוכה היא לשיגעון", מציין רובשוב בפתח ספרו, "מסכת על השיגעון". "לא זו בלבד שהשיגעון אינו מוכר בזכות עצמו, אלא שהוא מסולף, מושחר, מועלם מן העין".
אביאל רובשוב איש מרתק לא פחות מנושא ספרו. פילוסוף ירושלמי, משורר, יוצר, מוזיקאי. מסה זו על השיגעון היא גם מסע אל אותם נופים מרהיבים שבשיגעון. קסמה של הדעת הנטרפת ואש השיגעון ריתקו את המחשבה והדמיון היוצר מאז ומעולם.
במסכת מועלה השיגעון כמשאב יקר ליצירה, לארוס, לתענוגות החיים ולדרמה של האנושות בכלל. בולטת מהותה של החירות הפנימית המאפשרת את קיומו של הטירוף, הן את תוצריו, הן את פראות התובנה וההתנערות מכבלי כל מושג ושפה. באשר "לולא המשתגעים נשאר העולם חרב" (הרמב"ם, הקדמה למשנה יז).
מה הביאך לכתוב ספר על מחוזות השיגעון?
"חשוב היה לי להתייחס לשיגעון כישות בפני עצמה. לא כחולי, לא כרוע, לא כסכלות, לא כמידה הגורעת מערך האדם הנתפס בשיגעון. באם לא נתייחס לשיגעון כשלעצמו, ניוותר רק עם שתי צלעות במזלג האפשרויות: נורמליות או חולי. אלו האפשרויות שהחברה מעמידה כיום תחת הראייה הרפואית של השיגעון. אם האדם מקיים נורמה - אזי הוא נורמלי ובריא; ובאם חורג הוא מהנורמה אזי הוא בגדר חולה. ההתייחסות לשיגעון כשלעצמו מחלצת אותנו מהיצע האפשרויות המוגבל הזה".
עיקר המסכת מוקדש להבדלת השיגעון מהחולי, להצגת השיגעון שאין בו דופי של חולי. אנו ערים לדרכי הריחוק והשלילה שבשיגעון. מהו אפוא מהותו של השיגעון במובן היישי שאתה מבקש להקנות לו?
"השיגעון נראה לרוב באופי שוללני יסודי, קרי מה שאינו מובן, שאינו קומוניקטיבי וכד'. הספר הוא ניסיון התקדמות לעבר אופי פוזיטיבי יותר של השיגעון. אני יוצא כנגד ההתייחסות לשיגעון כביטוי של מצוקה, כתופעה הפורצת בהכרח ממצוקה. השיגעון ניחן באיכויות סגוליות העשויות להקנות לו מעמד של אחד ממשאבי החיים היקרים עלי אדמות.
"המובן החיובי שאני מבקש להקנות לשיגעון עיקרו בכך שזוהי תופעה תבוּנית, פעילות המתרחשת בתוככי התבונה, וכל ניסיונות ההחרגה של המשוגע מן התבונה, מן האינטלקט - הם שגויים בעיניי. השיגעון הוא אמנם היעדרו של שיקול דעת אך באדם החושב. השיגעון הוא הילולה של חשיבה בלתי שקולה. חשיבתו של המשוגע, על אף היותה פעילה, אינה שקולה. היא יכולה להיות פראית מאוד, יוקדת, נעדרת את הממד המתון הזהיר, נעדרת בקרה פנימית. הטירוף ניחן באפיונים שונים, בין שחלופיים ובין שמצטברים, כמהירות עצומה של שינויי רגשות, עוצמות קיצוניות של מצבי רוח, בלבול, סחף חשיבה, אחיזה נטולת היסוס בסתירות, ולחלופין הינעלות על תובנה בודדת ורזה מאוד. כולם כאחד פרי היעדר שיקול דעת בתוככי מחשבה פעילה.
"שיקול דעת משמעו בחינת הכרות מתנגשות, הבאתן למשפט התודעה שבאמצעותו הן תיבחנה ביחס לזיכרונות ולרגשות שונים. החשיבה השיגעונית, על אף היותה פעילה, מדלגת מעל משוכות אלו. אדרבה, חשיבתו של המשוגע, שאינה סדורה או אינה נרתעת מלחבוק סתירות, דווקא היא יכולה ליהנות ממידה נדיבה של תסיסה ועמקוּת. הגם שהמשוגע יכול להידמות לשיכור, מסומם או מפגר, הרי שלהבדיל מהם פעילותו האינטלקטואלית עומדת בעינה, גם בעיצומו של שיגעונו".
מהם, לדעתך, מקורות הטירוף?
"אני חושב שהמקור הראשי הוא רצוני, ובאופן גס ומכווץ הייתי מכנה אותו בשם הוקרת הסערה. השיגעון נולד ומת מרוח אישיותו של האדם. ומכאן גם מקור ההיחלצות מן השיגעון. בעת חשבון הנפש של המשוגע הוא בוחן רצון מרצונותיו, נטייה מנטיותיו, מזהה אותם, ומחליט שלא ללכת עוד בעקבותיהם. בגין הכרה זו ובגין קבלת האחריות - יכולה חשיבתו להיעשות לשקולה יותר".
תוויות, חזיונות ותסכולים
בספר מוצע מבט חוץ־רפואי על השיגעון. אבני הבניין של השיח אינן מינוחים פסיכיאטריים או פסיכולוגיים, ואינך מתייחס לשיגעון באורח האבחנות הטיפוליות. יתרה מכך, אחת הטענות שאתה מעלה היא שדווקא הגישה הרפואית לנפשו של המשוגע מקשה את חילוצו משיגעונו.
"כיוון שאם שיגעונו נתפס כמחלה, כדבר שנמצא מחוץ להוויותיו ולמאווייו, הרי שאין שום טעם למשוגע לערוך חשבון נפש פנימי בנוגע לאפיקי שיגעונו. אין שום טעם להעניק למשוגע קשב מלא. זו גישה שחוסמת ומדללת את יכולתו של המשוגע לקבל אחריות, מכוחות עצמו, על מעשיו ועל פעולותיו, ובכלל זה מחשבותיו. גישה זו מעיבה על יכולתו של המשוגע להיחלץ משיגעונו באופן השלם ביותר.
ג'ולי, "נערה בהפרעה" // צילום: The Picture Desk
"בכך מחמיצה הפסיכיאטריה את השיגעון. ככלל, הפסיכיאטריה ממעטת להשתמש במונח 'שיגעון', היא משתמשת במצבור של אבחנות פסבדו־רפואיות כלפי כל החורגים מהנורמה, ובמקום להתייחס לשיגעון כשלעצמו, היא מפרקת אותו למגוון תוויות לנוחותה הקלינית.
"אם ניקח, למשל, את התווית שמכונה 'הפרעה דו־קוטבית' ("מאניה דיפרסיה") הרי מנקודת מבטה של הפסיכיאטריה לכאורה קיימת מטוטלת סימטרית בין שני מצבי רוח, דיכאוני מזה ואופורי מזה, כשהאדם הלוקה בהפרעה מיטלטל כביכול בין שני המצבים בצורה חולנית, שנמצאת מחוץ לערכיו, לרצונותיו ולחזונותיו. השערתי לגבי נפש האדם הזה היא שמתוך שהוא נכסף באמת ובתמים לאושר מובחר ולחזיונות של תענוגות טמירים ונסתרים, מתוך כך הוא מוּעד ביתר קלות להגיע למחוזותיהם של תסכולים עמוקים ודיכאונות קשים. כך שאין בזאת איזו מטוטלת סימטרית בין שני מצבי רוח אלא נביעה מהוויית רצונותיו של האדם. ואין זה מצב סימטרי, אלא היררכי. דבר מנביע דבר".
נתיב המלך לגאולה
אתה מתמודד עם הטענה שהמשוגע עלול להזיק לחברה ואף לעצמו, שהיא פעמים האמתלה לאשפוז.
"עניין זה טעון בעיניי משמעות מוסרית חמורה. האם הזולת רשאי ומוסמך לקבוע לגבי אדם כי הלה מזיק לעצמו, כשקביעה זו נעשית במנותק מרצון האדם? גם קפיצת בנג'י עלולה להיות מסוכנת. לדידי, רק המטורף הוא המוסמך לקבוע אם טירופו מזיק לו. הכיצד המטורף יכול להחליט לטירופו? מאחר שגם בהיותו נעדר שיקול דעת המשוגע עדיין אינו נעדר תבונה, רצון, רגש, כבוד והוא עדיין בעל זכות לחירות".
מה לגבי מצבים מסכני חיים, השתקה של הממשות הפיזית של האדם?
"ככל שמדובר בסכנת חיים, יש צידוק להתערבות למען הצלת חיים, ובלבד שההצלה לא נעשית על בסיס ידיעה פטרונית, ידיעה שנעלה על השיפוט של האדם עצמו בדבר טובתו, אלא התערבות בשם קדושת החיים".
בספרך אתה משתמש במונח "אינוס". לטענתך, ראיית השיגעון כחולי סוללת דרך אפלה ומזוהמת להחדרה כפויה של חומרים כימיים לגוף המשוגע.
"אני רואה בפולשנות הפרמקולוגית כנגד רצונו של המשוגע, סוג של אונס כימיקלי לכל דבר. שגיאתה העיקרית של דרך זו נעוצה בהזרת השיגעון לאישיותו של המשוגע. אף בידודו הכפוי מואץ על ראייתו השקרית כפחוּת ערך באמות מידה של מוסר, אינטלקט ובריאות".
לשיטתך, השיגעון הוא פרי האינדיבידואציה הצרופה ובו השחרור הגדול ביותר מאורחות הקולקטיב, לפיכך גם השחרור מהשיגעון נעוץ בפרט הבדיד. אתה מנסה לכונן שינוי בסדר השיח הנתון במונחי "הפרעות הנפש" ובהגדרות ה־DSM (המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות), שלדידך נועדו לכונן סדר חברתי קולקטיבי ולא סדר נפשי.
"מקור הראייה המדיקלית של הטירוף נעוץ בשמירה על אורחות הכלל. חריגה מאורחות הכלל פירושה כאן מחלה, או פיחות בחזויות של אושר. ככל שהשיגעון מובנה לתוך רצונותיו של המשוגע, הוא יכול ביתר ישירות לקבל אחריות לכך. באופן כללי קבלת אחריות מצד אדם למעשיו ולמחשבותיו, נראית לי נתיב המלך לגאולתו מכל שיגעונותיו. בקבלת האחריות יש יסוד גואל".
ריגושו של הטירוף שזור בביוגרפיות של יוצרים רבים, כן בולט ייצוגו ביצירות האמנות עצמן, בספרות, בשירה, בקולנוע. בספרך אתה מלין על שיווק הטירוף באריזת שפיות ושחזור תקן הנורמליזציה בתוך גילויי האמנות העוסקים בטירוף.
"אני עוקב בהנאה אחר האזכורים של תופעת השיגעון באמנות ובספרות. אני נוכח לגלות כי נטייתם של היוצרים היא לצייר את המשוגע בגוונים תקשורתיים, חברתיים ולבביים ממה שניחן בהם באמת. כך, למשל, בסרט 'נערה בהפרעה' (ג'יימס מנגולד) או בספר 'האישה שאהבה סיפורים' (מאת רון ברקאי). בולטים הציוות של המשוגעים אלו עם אלו, גילויים של תקשורת הדדית בין המטורפים, כביכול בתוך השיגעון פועלות אותן הנורמות שמחוצה לו. כל זאת כחלק ממגמה לזהות את המטורף באור חיובי, מתוך ניסיון לשווקו תחת הפריזמה הקרובה לנורמלי. קיימת רתיעה מלשרטט את דיוקנו של המשוגע על מלוא משוגעותו, על היסוד האנטי־סוציאלי שבו. ביצירות רבות השיגעון מבקש מרפא במסגרת סוציאלית. איני מוצא יצירות רבות המגלמות באמת אהדה למטורף, גם כשהוא צורמני לחברה, חסר מובן, מתבודד, תוקפני".
למעמד מכונן זכתה במאה ה־20 עבודתו של מישל פוקו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" (1961), שיצאה כנגד דיכויו של הנתפס כשיגעון, והציבה נוסח ביקורתי כלפי הפרקטיקות הממוסדות של שליטה, ענישה וטיפול בשיגעון בתרבות המערב. מה חידדה המסכת שלך ביחס לפוקו?
"פוקו עשה עבודה מרשימה ופרטנית שהראתה כמה נוראים הסימפטומים הנובעים מהדרת השיגעון מהתבונה, וכיצד מִשעה שהפרדה כזו נעשית אנו מדרדרים לכדי ראייה פטרונית של המשוגע כפחוּת מוסרית. פוקו גם הראה כיצד נגזרות מכך טכניקות טיפול אכזריות כלפי המשוגע, כגון הצבתו בפני חומת שתיקה ועוד, טכניקות שרבות מהן עדיין קיימות בימינו.
כריכת הספר
"אבל חסר בספרו ערעור מושגי ישיר על עצם ההפרדה הזו. אני מנסה ליצור השלמה כזו שתתייחס לשורש הערכי והמושגי של הפרדת השיגעון מהתבונה, להבדיל מן ההצגה ההיסטורית, מזעזעת ככל שתהיה, של הסימפטומים של ההדרה, כפי שנגלים בפועל.
"אחת מן ההאשמות שלי נגד הפסיכיאטריה נוגעת בכך שהיא מתמקדת ביתר שאת בסימפטומים של תופעת השיגעון ואינה חודרת לשורש נפשו של המשוגע. באופן פרדוקסלי משהו מזה קיים גם בעבודה של פוקו, שהתמקד בסימפטומים של הראייה המדיקלית את המשוגע ולא במשגים המושגיים המהותיים שלה".
ספרך הראשון עניינו "המטאפיסיקה של הארוס", הספר הבא שעליו אתה שוקד נושאו "האתיקה של הארוס". מה בין הארוס לשיגעון?
"מאחר שהשיגעון משחרר את האדם מכבלי התבונה הקונבנציונלית, בכלל זה האילוץ להצמיד מושא לכל רגש ופעולה, הרי שדרך השיגעון יכול האדם להתמזג עם אהבה נטולת מושא, הפתוחה לכל - הארוס בטהרתו".
"מונח 'מחלות הנפש' מסלף"
באחרית הדבר אתה מבקש לעגן מונח חדש בשדה. מהי ה"אנטיפוליות"?
"את המונח 'אנטיפוליות' ('פולי' בלעז - שיגעון) נאלצתי לגזור כדי לכנות את התופעה העיקרית שכנגדה יוצא הספר. 'אנטיפוליות', שנאת השיגעון, מציינת את המגמה היסודית והרווחת שעוינת את השיגעון ככזה. כשאני משרטט קווים לדמותו של האנטיפול, אחת התכונות הראשונות שאני מוצא היא פחד מעצם החריגה מהקולקטיב. הסטייה מהקונבנציות נתפסת בעיניו כדבר אימתני. אני קושר בין אנטיפוליות ופסימיזם, שהרי כדי לעמוד על טובו של הקיום בעולם חיוני להכיר בממד המשכר שבו, בשפע הזוהר שבטבע ובחיים, היוצא מכל גדר של חישוב ומדידה. שלילת השיגעון מעיקרה היא גם שלילת ההתבסמות מאותו ממד שיגעוני כּוּלי של הקיום. אהבת החיים מחייבת הכלה של השיגעוניות".
מה נדחפת לכתוב על השיגעון?
"המקור הראשי טמון באי הנחת מדפוס חשיבה רווח. אדם שומע ביטוי שצורם את אוזנו ומבקש לערער עליו. זהו שורש הפילוסופיה והוא שהביאני לצאת כנגד תפיסת השיגעון, כנגד מונח 'מחלות הנפש', שנראה לי מסלף; דרך הספר אני חותר לשינוי מושגי וערכי במבט החברתי כלפי המשוגע, יותר מאשר בהליכותיהם של המשוגעים עצמם. כך שכל אותם מונחים שייחודיים לראייה המדיקלית של הטירוף ייעלמו מן העולם, והמשוגע יוכר כמשוגע לאשורו. מאחר שתפיסת קיומן של מחלות הנפש רווחת, נאלצתי לתקוף אותה ממספר רב של זוויות, וכך אירע שנולדה ה'מסכת על השיגעון'. מטעמו של השיגעון אני טועם בשתי זירות חשובות בחיי: על הבמה ובאהבה".
האין במסכת מעין רומנטיזציה של השיגעון?
"הרצוניות אינה מתמצית בהנעמת הקיום. הגם שסימנתי את השיגעון כרצוני בזאת לא אמרתי כי הוא נעים לאדם. גם רצייה יכולה להוליך למחוזות מסוכנים, שאיני מנסה לטשטשם. ועדיין אני עומד על כך שהמסוכן והמייסר אינו ככזה החולני. אני בהחלט מכיר בממד המייסר שבשיגעון ואיני מנסה לייפותו. כאן, ברובדי השיגעון הנוראיים, תקפה שאלתו של פרידריך הלדרלין (משורר גרמני ששקע בשיגעון; ר"ט): 'וכי לא שורר בשאול פעורה גם משהו ישר ונכון?'. אף שהשיגעון עלול להוליך אדם לתופת הנורא, גם בקרקעית התופת עשויות לחכות עבורו המובחרות שבפנינים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו