המטריקס חי וקיים

תם ונשלם נשף המסיכות, אין צורך יותר בהעמדות הפנים. השבוע נושאת המטוסים של הצדק, החירות והתיקון הראשון לחוקה הוטבעה על ידי חברות הביג טק, לקול תרועות ההמון הפרוגרסיבי הזועם. בשמאל כמו בשמאל, מתברר שגם התהליכים זוהו לא בימין, אלא מול המראה. חברים וחברות, ברוכים השבים ל־1984.

השמאל האמריקני התמכר השבוע לקרב חדש־ישן, הקרב על האמת. השמאל שם לו למטרה להילחם בהפצת שקרים ופייק ניוז ברשתות החברתיות. כמעט שהאמנתי, אבל אז ראיתי מי מהדהד את הקמפיין בישראל. צמד החמד של השמאל הישראלי, רביב דרוקר ואלדד יניב, ההוכחה האנושית שאדם אחד יכול להיות גם הטרגדיה וגם הפארסה של מרקס. וכשאתה רואה מי הנציגים בישראל, אתה מבין דבר או שניים על הקמפיין האמריקני. 

מהי האמת עבורם? היא בטח לא ההגדרה המקובלת לאמת, הגדרה של עובדות, אירועים, דברים שקרו. תסתכלו איך המערכת מגיבה לעובד הדואר שהעיד על זיופים בפנסילבניה, הוצא לחופשה כפויה וספג איומים מסוכן פדרלי. שימו לב לזעם של קווין רוז, כתב הטכנולוגיה של ה"ניו יורק טיימס" על פייסבוק ש"משתפת פעולה עם שקרים של ימנים", בכך שהיא לא מצנזרת כתבות מאתרי ימין מובילים. אולם כשרוז עומת עם המידע בכתבות הוא ענה: "כן, סיפור יכול להיות בו זמנית מדויק עובדתית ושקרי כחלק מקמפיין שנועד לערער את האמון בתוצאות הבחירות". 

בוא נתעכב לרגע על המשפט הזה. אם דבר יכול להיות מדויק עובדתית ובד בבד שקרי, סימן שהאמת כבר לא קשורה לעובדות. אופס, תפסנו אתכם. האמת עבורכם זה כל מה שמתיישב עם הנרטיב. איך אני יודע? ארבע שנים לא הפסקנו לשמוע על הקנוניה הרוסית, איך טראמפ ופוטין קשרו קשר נגד אמריקה. תנועת "Not my president" לא הפסיקה לרגע לערער על התהליך הדמוקרטי. ועכשיו אסור לחכות לספירה החוזרת? פתאום מחאה אצילית הופכת למרד גלוי, עיתונאות הרואית לתעשיית שקרים. ברור לי שאם איש שמאל יעלה לשלטון בישראל, אנשי מחאת "אין מצב" יתחילו לדקלם שראש ממשלה מחליפים רק בקלפי.

אבל זה תהליך יותר עמוק. פוזיציה זה אנושי, משטרת מחשבות זה שמאלני. מול עינינו, קורמת עור וגידים משטרת מחשבות, שמצנזרת כל טענה שלא מתיישבת לה עם הנרטיב. התקשורת תמיד היתה מוטה לשמאל. הם שלטו על הזרמת המידע אלינו, ואנחנו בלענו את זה, כי חשבנו שזה גשם. מהפכת המידע המודרנית עקפה אותם בסיבוב. הפער בין הנרטיב של חדרי העורכים במנהטן או בנווה אילן לבין האמת לא נוצר, הוא רק נחשף לעיני הציבור. גילינו שהתקשורת היא לא יותר מפרודיה עלובה של ניטשה על יומרה לאמת שמכסה על הרצון לעוצמה. גילינו שחיינו במטריקס.

הימין התעורר. לפחות בהתחלה, ההלם בשמאל הזכיר תגובה לסרטון של חתול מנגן בפסנתר: "יש לזה פה! ועיניים! ידיים! והוא מסוגל לכתוב ברהיטות וללא שגיאות כתיב!" אבל כמו מהחתול, גם מזה נמאס להם די מהר. השמאל התחיל להסתבך בפרדוקסים מוסריים לגבי הצעד הבא - מלחמה היא שלום, בערות היא כוח, הגבלה של חופש הביטוי ברשת למעשה תגן על חופש הביטוי. השבוע נזנחו סופית העכבות המוסריות. הקרב על קביעת האמת נפתח, משטרת המחשבות של הביג טק מגייסת בודקי עובדות "אובייקטיביים", שמוחקים עובדות שלא מתאימות לנרטיב וחוסמים כל מי שמפר את חוקי הקהילה, כל מי שהעז להתנגד לנרטיב הקדוש.

סופרבול 1983 היה הפרמיירה לפרסומת של אפל, אז חברה בינונית בקליפורניה, שהפכה היסטורית. בפרפראזה על הספר של אורוול, מאות גלוחי ראש מאזינים לקול בוקע ממסך ענק של IBM, אנשי הממסד. נערה צעירה פורצת ומשליכה על המסך גרזן. היא אפל, היא נציגת תרבות הנגד. תיקנו מאיתנו, כדי ש־1984 לא תהיה כמו "1984". 

איזה היפוך אירוני. אנשי תרבות הנגד של אתמול והמהפכנים הצעירים של היום הם הממסד. צוותו החדש של ביידן משופע בבכירי חברות הטק. תרבות הנגד הפרוגרסיבית ניצחה את 

וול־סטריט הקפיטליסטית, והיום היא וצאצאיה מנהלים את משטרת המחשבות המודרנית מעמק הסיליקון.

מה מעורר את הדחף למשטרת מחשבות? הימין באופן מסורתי תמך בחופש הביטוי, מהאבות המייסדים האמריקנים, דרך ג'ון סטיוארט מיל, אבי הליברליזם הקלאסי, ועד לאדישות ואפילו לבוז שבו מתקבלות כיום בימין יוזמות השתקה, אחת לבקרים, של עיתון "הארץ". הימין מאמין בחופש, לעומת זאת, אי אפשר להכחיש את המשיכה השמאלנית למשטרה שכזו. זה לא רק הבולשביקים ברוסיה - מוודרו וילסון שכלא מתנגדי מלחמה, דרך בן־גוריון שלנו ועד משטור השפה בימינו - הסכנה לחופש הביטוי מגיעה משמאל. 

הסיבות לזה אולי קשורות באופן מפתיע לרטוריקה אחרת שחזרנו לשמוע מהמנצחים לכאורה, רטוריקה של פיוס, ריפוי האומה ואחדות לאומית. ג'ו ביידן רץ תחת הסיסמה "הקרב על נשמת האומה" ודיבר על טיהור המדינה מכוחות האופל. גם בארץ, השיח של אחדות מול פילוג, בני אור ובני חושך, מוכר לנו עד זרא. יש כאלה שאומרים שהרטוריקה הזו היא רק כיסוי על הקרב הפרוגרסיבי הרגיל. אני חולק עליהם. הרטוריקה הזו היא היסוד שסביבו הקרב.

כרגיל, הכל מתחיל באפלטון. גאון הגאונים וראשון השמאלנים הוא האיש שבנה את הפוליטיקה לא סביב מדיניות אד הוק ורעיונות זמניים, אלא על בסיס אידיאות נצחיות ומוחלטות. החשיבות של הקרב הפוליטי בבת אחת זינקה - השאלה היא כבר לא רציונלית, היא מוסרית. לא המדיניות טובה או רעה, אתה טוב או רע. באידיאולוגיה אין אמצע. 

הפוליטיקה היא קרב מוסרי ודתי בין אור לחושך. בקרבות כאלה כל האמצעים כשרים, כל הכללים תקפים. המרקסיזם בגרסתו המודרנית החליף את האמיתות הנצחיות בקדושה חדשה, קדושת השינוי. תזכרו, אם השינוי קדוש אז השמרן הוא האנטיכרייסט, וכל האמצעים כשרים. הפוליטיקה הישנה, זו שבמסגרתה בנימין נתניהו וג'ו ביידן יכלו להיות חברים טובים, מתה.

אנחנו כבר לא שם. השמאל, המושפע מאנשים כמו סול אלינסקי והרברט מרקוזה, רואה את הפוליטיקה כקדושה ואת השמרנים כחוטאים או חולי נפש. רק השבוע מישל אובאמה, נשיאה אפשרית בעתיד, קבעה ששמרנות זהה לתמיכה ב"שקרים, כאוס, שנאה ופלגנות". 

באקלים רעיוני כזה אני מאמין שהכל אפשרי. תפירת תיקים, משטרת מחשבות וגם זיופים המוניים. תחשבו על זה רגע, אם מבחינתם, טראמפ הוא היטלר, אז 2020 היא גרמניה 1933 והם מזכירי הקלפי בהמבורג. אתם בטוחים שהם לא יעשו הכל כדי למנוע את בחירתו?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו