"אפשר לשבור את הגוף, אבל לא את הרוח"

כמעט 30,000 - זה המספר הבלתי נתפס של אזרחי בלארוס שהושלכו לבתי מעצר בתוך 100 ימים. במילים אחרות, מדובר בכ־300 איש מדי יום, שמוצאים עצמם מאחורי סורג ובריח רק משום שאינם יכולים להשלים עם זיוף הבחירות, ועם דיכוי אלים ולעיתים קטלני של ההתנגדות. אבל מעטים בישראל כנראה מדמיינים מה פירוש הדבר להיעצר שם היום. 

בשלושת השבועות האחרונים רבים מן העצורים היו סטודנטים וסטודנטיות, שהגבירו עוד יותר את פעילותם במחאה - השביתו לימודים, יצאו לצעדות מחאה, הסתדרו ב"שרשראות" סולידריות אנושיות ועוד. אחת הסטודנטיות שנענשו בשל התעקשות על עמדותיה היא נדיה פוגודאייבה, שלומדת במכון ללימודי אקולוגיה באוניברסיטה הממלכתית של מינסק. פוגודאייבה התפרסמה בתחילת ההתקוממות בגלל תמונה, שבה היא נראית מתעמתת עם שוטר. השבוע, התמונה ההיא אף נבחרה כמובילה בפרויקט "צילומי המחאה: איך נזכור את 100 הימים" של אתר החדשות Tut.by. זה הסיפור של נדיה, שלחלוטין אינו הקשה מכולם, אך בכך דווקא האימה: סיפורים כמו שלה הם יומיומיים.

יום שישי, 16 באוקטובר, היה יום רגיל לחלוטין בחייה של נדיה (20). היא יצאה מהקמפוס ופנתה ללכת הביתה. "צעדתי ברחוב, כתבתי הודעות בסמארטפון, לא כל כך הבטתי מסביב", היא משחזרת בשיחה עם "ישראל השבוע", "לפתע, ליד תחנת הרכבת, מתנגשים בי שני גברים. אחד מהם חטף לי את הטלפון, השני אומר 'שלום, נדיה' וכעבור שניות מכניסים אותי לרכב. דוחפים אותי עם הפנים לתוך המושב, פוקדים 'את הפנים לכיוון הרצפה!' ושמים שק שחור על הראש, מורידים את התיק מהכתף ואוזקים. אחר כך הפכו אותי ושמו אותי על ברכיהם והנסיעה החלה". 

מה הרגשת באותם רגעים? מה קורה ברכב?     

"ביקשו ממני פרטים מזהים, שאלו אם אני יודעת למה אני איתם. בזמן ששכבתי, הם החזיקו לי את הידיים כדי שלא אסיר את השק מהראש. הלב שלי דפק בטירוף. אחד מהם עוד התחיל לצחקק: 'הו, הלב שלך דופק כל כך חזק בידיי! מה עם משחקי תפקידים?' שאלתי אותם 'מי אתם ולאן אתם מסיעים אותי?' אבל הם הורו לי בגסות לשתוק".

אחרי הנסיעה הובילו האלמונים את נדיה לתוך בניין כלשהו, הכניסו אותה לחדר והושיבו בכיסא. רק אחרי שיצאו מהחדר, הסירו לה אנשים אחרים את השק מהראש ואת האזיקים מהידיים. נדיה לא בטוחה בכך אבל מעריכה שאותו המקום היה מטה של הקג"ב. 

פוגודאייבה בעימות עם השוטר // צילום: tut.by

"יושבים מולי שני גברים", היא משחזרת, "אני שואלת אותם 'מה זה היה?' והם משיבים: 'תנשמי, את עצורה בגין השתתפות בצעידת יום ראשון ב־11.10'. הראו לי צילומים חשאיים שביצעו אנשיהם במהלך התהלוכה. 'ניתן לך נייר ותחתמי'. ביקשתי לדבר עם עורך דין וסורבתי, כך גם כאשר ביקשתי לדבר עם המשפחה. למה? 'ככה'. דרשו ממני לשחרר את הנעילה בטלפון כדי שהם יוכלו לוודא שלא השתתפתי במעשים קיצוניים יותר באותו היום, וטענו שזה יהיה לטובתי". 

נדיה שהתה באותו בניין כשעתיים, ולאחר מכן שוב חבשו לה שק שחור על הראש והסיעו אותה לאתר אחר, הפעם של המשטרה, שם הכניסו אותה לתא מעצר צר וקר, שרוהט בנדיבות בספסל מבטון. "שהיתי בו שמונה שעות. מדי פעם הוציאו אותי לשירותים או כדי לשתות, וגם לחתום על פרוטוקול מעצר, שלפיו עצרו אותי רק עם ההגעה לתחנת המשטרה, כלומר שלוש וחצי שעות אחרי שנחטפתי בפועל".

הפרש השעות היה אמור להעלים את החטיפה. העבירה שיוחסה לנדיה, התברר, הייתה מחיאת כפיים בהפגנה וקריאות "תחי בלארוס".

מקלחת אחרי עשרה ימים

ביום שני, שלושה ימים לאחר מכן, התקיים "המשפט", ובו נגזרו על נדיה 12 ימי מעצר. היא הוסעה למתקן הידוע לשמצה בסמטת אוקרסטין במינסק והוכנסה לתא עם עוד שלוש עצורות. אחד הדברים הראשונים שמכים בעצורות במקום כזה הוא הריח - והסיבה גלויה לחלוטין. נדיה: "האסלה נמצאת בתוך התא, פתוחה. נייר טואלט אין, ומספקים מעט רק לפי דרישה. שלוש פעמים ביום אוכלים, אבל אין מה לעשות חוץ מזה. היו בנות שיצרו מהלחם כלי שחמט ושיחקו בהם. אני ישבתי בשלושת הימים הראשונים ופשוט לא עשיתי דבר. רק דיברנו עם הבנות וחיכינו לארוחות כי זה עזר לא לאבד את תחושת הזמן. הסורגים צפופים, החלונות אטומים, לא רואים את השמש, ולא היו לנו שעונים".

נדיה מספרת שלאורך אותם ימים קיבלה שלוש פעמים "טיול" - יציאה של חמש דקות לתא אחר, שבתוכו אפשר לעשן ואשר תקרתו היא בעצם רשת. "זה היה סוריאליסטי לגמרי. הם סיפקו סיגריות. כמה ימים אחר כך העבירו אותי לתא אחר, הפעם עם ארבע בנות, ולמזלנו לאחת מהן היה ספר, אז קראנו את 'מרד ההמונים' (של חוסה אורטגה־אי־גאסט) ושיחקנו שחמט. בימים האלה קיבלנו מחזור, ביקשנו תחבושות היגייניות, אז הביאו לנו צמר גפן. 

סיפורי אימה יומיומיים. מעצר מפגין בידי המשטרה הבלארוסית // צילום: אי.פי

"זה נורא משפיל, והדבר הזה מתרחש אף על פי שהצלב האדום מביא למתקן המעצר שקים של משחות שיניים, תחבושות וסבון! אבל זה לא מגיע אל העצורות והעצורים עצמם. היתה בינינו עצורה אחת שהיתה חייבת לקבל את התרופה שלה, אז ביום הראשון היא נאלצה לחכות שעות לביקור האחות. ביום למחרת היא לא הגיעה, כדי לעשות דווקא. והם חייבים לנפק תרופות. מתעללים בכל דרך".

בכך ההתעמרות לא תמה. במתקן אוקרסטין מקבלים את החבילות עבור העצורים בימי חמישי. החברים של נדיה הגיעו לכניסה ונרשמו לתור כדי להעביר את החבילה עבורה. הם המתינו שמונה שעות לתורם - רק כדי לגלות שלפתע הוחלט להסיע אותה ועצורות נוספות למתקן אחר, בז'ודינו, ששם מקבלים את החבילות רק בימי רביעי. 

"במתקן בז'ודינו הכניסו אותי לתא וחשבתי שהגעתי לגן עדן. לבנות כבר היו חבילות, היו ספרים, תשבצים, אמצעי היגיינה, קרמים לידיים בכמויות - אפשר היה לשים קרם שונה על כל אצבע", צוחקת נדיה, "גם האוכל שמסרו המשפחות היה טוב. לראשונה אחרי עשרה ימים אפשרו לי גם להתקלח. אחת הבנות השתחררה למחרת והשאירה לי אפילו את התחתונים שלה. רק בגלל הבנות יכולתי לשרוד שם". 

"חשבתי שעדיף להישאר"

לאורך השיחה נדיה מדברת בקול בוטח, צוחקת, כאילו מבקשת להתגונן באמצעות העובדות מהפחד. 

את מספרת את הדברים כאילו כל זה קרה למישהי אחרת. 

"כשהייתי בימים הראשונים באוקרסטין, הבנתי שמדובר בתנאים איומים, אבל היה לי ניסיון של הישרדות בתנאים קשים כי תפסתי טרמפים וככה טיילתי בסין. ידעתי שאני יכולה לעמוד בזה, וגם עודדתי את עצמי במחשבות שאפשר להגביל את הגוף, אבל לא את הרוח. ברור שאלה היו מנגנוני הגנה. וחוץ מזה, ידעתי שיכולים לעצור אותי כי אני מאוד פעילה, ולכן התכוננתי והכנתי את משפחתי, והיו לקרוביי אנשים שסייעו לאמי ולאחותי כשנעצרתי, כך שידעתי שאעמוד בזה. ציפיתי שיגזרו עלי 15 ימי מעצר, אבל גזרו רק 12, אז אפילו שמחתי.

"בז'ודינו היה קשה יותר. התנאים היו נוחים יותר, אבל גם הבנתי שאני יוצאת בקרוב ולא אדע איך אוכל ללכת ברחוב אחרי שנחטפתי. בימי המעצר, התמונה האחרונה שראיתי לנגד עיניי רגע לפני ההירדמות היתה של שני גברים שתופסים אותי ומכניסים לרכב". 

את עדיין רואה אותה היום?

"כבר פחות. מדי יום אני צועדת לאוניברסיטה באותו המסלול, אך מוודאת שיהיו לידי אנשים או מבקשת מהסטודנטים שילוו אותי. כשיצאתי מהמעצר, לקחתי איתי סוודר שהשאירה לנו עצורה שהשתחררה לפניי, כי פשוט לא האמנתי שאני יוצאת ורציתי הוכחה מוחשית שזה קורה, משהו שאוכל להחזיק בו. כמובן שאחר כך הבנתי שזה ביזארי, אבל באמת שהפחיד אותי להשתחרר. אפילו חשבתי שאולי עדיף להיות בפנים כי לפחות שם לא יחטפו אותי". 

מאז השחרור, נדיה העלתה מקצת מחוויותיה לפייסבוק ופנתה לטיפול פסיכולוגי. בשבוע הראשון של החופש, היא מספרת, חוותה התקף פאניקה בכל פעם שיצאה לרחוב.

"הייתי מתקשה לנשום, הלב האיץ והידיים רעדו", היא אומרת, "היה לי ממש מפחיד. כל הזמן שלחתי את המיקום שלי לאמא כדי שתדע היכן אני. אבל עכשיו, אתה יודע, אני יותר רגועה, אם כי אני מבינה שיכולים לעצור אותי שוב אפילו בעקבות הפוסט שכתבתי בפייסבוק. תבין, יש לי עשרה מכרים שתופרים להם תיקים פליליים ואני אומרת לעצמי: 'אוקיי, שיתפרו גם לי. אתמודד'". 

למרות מציאות של טרור יומיומי מצד השלטונות, נדיה לא מתכוונת לוותר. "כשחושבים על כל זה באופן רציונלי, זה בלתי־רציונלי בעליל: אני מהלכת לי ומהרהרת: 'יתפרו לי תיק פלילי או לא, יכניסו את המכר הזה לכלא או לא, אגיע היום עד הבית או לא'. יש לי מכרים שנועלים נעליים בלי שרוכים למקרה שייעצרו, ומסתובבים ביום־יום עם בגדים להחלפה. בנות שהיו עצורות איתי חוששות לצאת לרחוב, ואני גם צריכה לעבור בדיקת קורונה שמשתוללת במתקנים. 

"אבל החברה שלנו מאוד מגויסת ותומכת, יש קרנות סיוע, ובתקופה הזו כתבו לי כל כך הרבה מילים חמות ושלחו כל כך הרבה מתנות, אפילו יותר מאשר בימי הולדת. אני מבינה שאם אסתבך יעזרו לי, ולכן אני רגועה יותר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו