התקפת הפתע של גרמניה הנאצית על בריה"מ ביוני 1941, גזרה את גורלם של מרבית היהודים בשטחי המדינה הסובייטית לכליה. ההתקדמות המהירה של הכוחות הפולשים, בתוספת העובדה שהיהודים התגוררו לרוב בחלקה המערבי של המדינה, יחסית קרוב לגבול, מנעה מהם להספיק לברוח מזרחה. בתוך שבועות ספורים מיליוני יהודים באוקראינה, במולדובה, בלטביה, בליטא ובבלארוס נפלו לידי הצוררים.
צילום: Class Room Without Borders, ארכיון בית לוחמי הגטאות, מתוך ויקיפדיה
בין אלפי הערים, העיירות והכפרים שנכבשו על ידי הגרמנים כבר בראשית המלחמה היה גם הכפר הקטן סטאנקיביץ'. אם בערים הסמוכות אליו, נובוגרודק ולידא, היתה אוכלוסייה יהודית גדולה, הרי בסטאנקיביץ' חיה משפחה יהודית אחת - משפחת בלסקי. לדוד וביילה בלסקי היו עשרה בנים ושתי בנות, והגדולים שבהם למדו מגיל צעיר שהיהודי יכול לשרוד בין הגויים רק אם יהיה חזק ויעמוד על שלו בלי להרכין ראש.
"עם תחילת המלחמה השכנים ייעצו להורים שלי להימלט מזרחה", מספר אהרון בלסקי, היום בן 93, בשיחת סקייפ עם "ישראל השבוע" מביתו שבפלורידה. "אבל מכיוון שלא כל האחים היו אז בבית, ההורים סירבו. הם לא יכלו להעלות על הדעת בריחה שתשאיר חלק מילדיהם מאחור. כשהגיעו היחידות הראשונות של הגרמנים, שניים מאחיי הבוגרים, אלכסנדר זיסל (שנקרא בפי כל זוס) ועשהאל, החליטו להסתתר ביערות".
טוביה, האח הבכור לבית בלסקי, אימץ זהות מזויפת וניסה תחילה להתחבא מהגרמנים בעיר לידא. יתר בני המשפחה אולצו לעבור אל הגטו של נובוגרודק. במשך זמן מסוים האחים המסתתרים בחוץ עוד יכלו לשמור על הקשר עם יושבי הגטו. אלא שבדומה להתנהלותם ביתר המקומות, הגרמנים לא המתינו הרבה, ובתוך כמה חודשים עברו מהרג אקראי של יהודים להשמדה טוטאלית. את מה שקרה אז, אהרון גם עכשיו, כעבור כמעט שמונה עשורים, לא יכול לתאר בלי דמעות: "בדצמבר 1941 התחילו לרצוח את תושבי הגטו בשיטתיות. היו כאלה שנורו, והיו אחרים שנקברו בעודם חיים. בגל הזה הגרמנים רצחו כ־5,000 יהודים, ובהם את ההורים שלנו, שלושה מן האחים הקטנים ואת אשתו של זוס יחד עם בתם התינוקת".
ממזרים עם כבוד
אהרון היה אז בן 13. מהאימה הנוראית שחווה, כשהיה עד לרצח של קרוביו, איבד את יכולת הדיבור ונשאר אילם במשך שנתיים. למרות זאת עלה בידו לברוח אל היער, שם התאחד עם טוביה, זוס ועשהאל. את החורף הראשון העבירו האחים בבריחה מתמדת. הם ישנו באסמים של כפריים מקומיים, לפעמים התפצלו והתאחדו שוב. טוביה הצליח להיכנס אל הגטו של לידא ולהוציא משם כמה מבני משפחתו. לדברי אהרון, בעת הזו הוקם המחנה הראשון של החבורה במעמקי היערות: "חיפשנו עוד קרובי משפחה, וכך נאספו ביער בצ'קוביצקי קרוב ל־20 איש. מאחורי האחים שלי הרגשתי כמו מאחורי חומת מגן בצורה.
מטבח וטחנת קמח מאולתרת. היהודים ששהו במחנה בלסקי ביער נאליבוקה, 1944 // צילומים: Class Room Without Borders, ארכיון בית לוחמי הגטאות, מתוך ויקיפדיה
אבל הסכנה ארבה בכל צעד. היה עלינו להסתתר הן מפני הגרמנים, והן מפני המשטרה שהורכבה מן התושבים המקומיים וסייעה בידי הגרמנים".
בשלב הזה היה ברור שההישרדות מחייבת השגת נשק, וההזדמנות לכך הגיעה אחרי שהאחים בלסקי נתקלו בחבורה של חיילי הצבא האדום, שגם היא שוטטה ביער עמוק בעורף הגרמני. יחד הם התנפלו על ביתו של שוטר מקומי והצליחו לתפוס אותו ואת הנשק שהיה אצלו. השוטר הוצא להורג בשל שיתוף הפעולה עם הנאצים, והארסנל הקטן שלו אִפשר לאחים בלסקי להרגיש מוגנים יותר.
כשהחבורה התבססה ביער, אהרון קיבל מאחיו הגדולים רובה. "הרובה היה ארוך ממני", הוא נזכר, "אבל הם לימדו אותי כיצד יש להשתמש בו. ובכל זאת, המשימה הראשונה שלי לא הצריכה שימוש בנשק. הייתי צריך להתגנב אל הגטאות בסביבה, כדי לקרוא ליהודים שנכלאו בהם לברוח אל היער, כל עוד אפשר, ולהצטרף אלינו. לא ענדתי את הטלאי הצהוב, ובנוסף הייתי מאוד קטן, ועל כן יכולתי להגיע ולהשתחל לכל מקום".
אהרון ושליחים נוספים שהתגנבו אל הגטאות הצליחו במשימת השכנוע. כמות היהודים שהצטרפו אל מחנה בלסקי ביער דמתה תחילה לטפטוף, אך עם הזמן הטפטוף נהיה לזרם בריחה של ממש, עד שהתקבצו במחנה ביער נאליבוקה, יער עבות, סבוך ומלא ביצות טובעניות, לא פחות מ־1,200 מיהודי הסביבה. בערך 70% מתוכם היו נשים, ילדים וקשישים. בניגוד ליחידות הפרטיזנים הקלאסיות, שפעלו בשטחי הכיבוש הנאצי, האחים בלסקי קיבלו אליהם כל יהודי - חמוש או נטול נשק, צעיר או זקן, בריא או חולה - בלי לחשב את מידת "יעילותו" להישרדות ביער או את ערכו כלוחם. טוביה, שהיה למפקד הקבוצה, ביטא זאת במילים פשוטות וברורות: "עדיף בעיניי להציל יהודייה זקנה אחת מלהרוג עשרה חיילים גרמנים". שמה של יחידתו יצא למרחוק, ואפילו יחידות פרטיזנים אחרות (שבהן שררו לא אחת רוחות אנטישמיות) היו שולחים אל יחידת בלסקי יהודים, שהסתובבו ביערות.
המציאות עולה על הסרט. לייב שרייבר ודניאל קרייג ב"התנגדות" // צילומים: Class Room Without Borders, ארכיון בית לוחמי הגטאות, מתוך ויקיפדיה
אהרון זוכר שבימים הראשונים למלחמה האב דוד ציווה על כולם לעשות כל מאמץ כדי לשרוד. המלחמה לא תימשך לעד, הוא חזה, והגרמנים ינוצחו בה. האחים בלסקי פעלו בהתאם לצו אביהם. הם לא הרבו לתקוף את קווי האספקה של הגרמנים, כפי שעשו הפרטיזנים הרגילים, והתמקדו בהצלת בני עמם. אין זה אומר שאנשי החבורה נמנעו מלחימה. בדיוק להפך, יחידת הפרטיזנים של האחים בלסקי לא היססה לעשות שימוש בכוח, להגנה ולהתקפה. כ־150 איש מאנשי המחנה נטלו חלק פעיל בפעולות צבאיות. הם נעו ביערות ללא הפסקה, פשטו על הגטאות ועל תחנות משטרה קטנות, תוך שהם הורגים בגרמנים ומחסלים את סייעניהם, מצילים יהודים שחיפשו מקלט וצולחים כנגד כל הסיכויים את המלחמה עד לנסיגת הגרמנים בשנת 1944.
אחרי המלחמה אף נמצא מי שהאשים אותה באלימות כלפי האוכלוסייה הלא־יהודית של האזור, אלא שהמאשימים "שכחו" לספר שאותה אוכלוסייה התעללה ביהודים על לא עוול בכפם, הסגירה אותם לידי הנאצים, ולפעמים השתתפה בעצמה במעשי הטבח ביהודים חסרי הגנה. הפרטיזנים של בלסקי לא מחלו על הפגיעה באחיהם. "כל מי שהרים יד על האחים בלסקי ועל היהודים שהיו תחת חסותם, שילם על זה מחיר", משחזר אהרון לא בלי גאווה, וכששומעים את הטון שלו, מבינים איזו רוח מיוחדת שרתה במשפחה שבה גדל. גדוד האחים בלסקי הפיל את פחדו על אזור נובוגרודק בפעולות נקם שעשה בשוטרים ובאיכרים שרצחו יהודים, עד כי השלטונות הגרמניים קבעו פרס של 100 אלף רייכסמארק למי שיביא לידי תפיסת האחים.
בטור מסודר, אל נובוגרודק
בחירתו של טוביה, בוגר תנועת נוער ציונית, למפקד המחנה לא היתה מקרית. דרך אגב, באמת היתה זו בחירה - באסיפה שכונסה באופן דמוקרטי כדי לדון בסדרי הארגון של היחידה, הוצע טוביה לתפקיד המפקד, וקיבל את התמיכה הגורפת ואת תרועות העידוד של החברים. הוא היה הבוגר והמנוסה מבין חברי הקבוצה, והספיק לשרת בשני צבאות, צבא פולין והצבא האדום, אולם מעבר לנתונים היבשים האלה, טוביה השרה ביטחון. בכוח מנהיגותו כפה גם על המהססים את התפיסה, שלפיה צריך להציל כל נפש יהודייה, אף שהגדלת מספרם של ילדים ונשים במחנה הקשתה על ניידות היחידה והגבירה את הקושי להשיג מזון שיספיק לכולם. הקשיים גברו במיוחד במעברים מיער ליער, ובתקופות משבר שכאלה רק בזכות אופיו של המפקד נמנעו החיכוכים בין אנשי היחידה ונשמרה המשמעת, בלעדיה לא ניתן היה לשרוד.
כשמסביב פעלו הגרמנים ומשתפי הפעולה השונים ליצירת מרחב "נקי מיהודים" ולהשמדה מלאה של עיירות יהודיות, הקימו האחים בלסקי עיירה יהודית שלמה במעבה היער. הפרטיזנים חיו במחפורות, סוכות ענפים ומבנים ארעיים אחרים, ולצידם בנו מטבח מרכזי, טחנת קמח מאולתרת, מאפייה, בית מרחץ, מרפאה ומחנה הסגר לחולים במחלות מידבקות דוגמת טיפוס, סדנאות מסגרות ופרזול, בית ספר ובית כנסת. עדרי פרות סיפקו לאנשי המחנה חלב, ואיכרי הסביבה הוכרחו לתת להם מצרכים נוספים. ככל שמספר האנשים בגדוד גדל, השתרשה ההבנה שרצוי לחלק אותם ליחידות משנה.
מפקד המחנה, טוביה בלסקי // צילומים: Class Room Without Borders, ארכיון בית לוחמי הגטאות, מתוך ויקיפדיה
קבוצות אחדות היו נשלחות מן המחנה לתור אחר מזון, והאנשים נחלקו לפי המטבחים, קבוצה קבוצה ומטבחה. את המצרכים היו הקבוצות מקבלות מהמטבח הכללי, לפי מספר חבריהן. בצורה דומה נעשה המעבר התדיר ממקום מחנה אחד למשנהו, במיוחד כאשר גבר החשש שהגרמנים, בסיוע תושבים מקומיים, עלולים לעלות על מיקום המחנה.
ביולי 1944 שוחרר אזור יער נאליבוקה מן הכיבוש הגרמני, והגדוד של האחים בלסקי ביצע את תמרונו האחרון. יותר מ־1,100 איש יצאו את המחנה בפעם האחרונה ונעו בטור מסודר לכיוון נובוגרודק. גם במסע הזה דאג טוביה לשמור על אנשיו, והציב משני עברי השיירה את לוחמיו החמושים, כדי שיוכלו לגונן על הטור מפני כל מתנכל ואויב. על פי האומדנים השונים, במשך כל שנות קיומה איבדה יחידת האחים בלסקי רק כ־55 איש. בהתחשב בנסיבות הנוראיות של קיומה בעורף הגרמני, זהו מספר נמוך לכל הדעות. בה בעת, הרגו אנשי בלסקי 381 חיילי אויב, חלקם בפעולות משותפות עם הפרטיזנים הסובייטים האחרים, פוצצו רכבות גרמניות וגשרים.
למרבה הצער, היציאה מהיער לא שמה קץ על הטרגדיות של משפחת בלסקי. אחד מארבעת האחים, עשהאל בלסקי, גויס לשורות הצבא האדם מייד עם שחרור בלארוס, ובשנת 1945, זמן קצר לפני תום המלחמה, הוא נהרג בקרב בגרמניה.
"כשהמלחמה נגמרה היינו עצובים כל כך", מסכם אהרון. "על פניו, הכל נגמר, היינו חופשיים ללכת הביתה, כמו כולם. אבל כבר לא היה לנו בית. הנאצים השמידו את הכל. בשנות ההישרדות ביער, כאשר הייתי ילד, למדתי לא להיכנע לעולם, ותמיד לחשוב שמחר יהיה טוב יותר. ואם לא מחר, אז מחרתיים, או בעוד שבוע, או מתישהו בעתיד. אני חושב שהיכולת לרצות, לקוות, להיאבק ולהאמין היא מה שהציל את חיי. למזלנו, טוביה, זוס ואנוכי הצלחנו לצאת מגבולות בריה"מ, לעלות לארץ ישראל, ואפילו זכינו להילחם במלחמת העצמאות. מאז הימים ההם שמור בליבי הכבוד העצום למדינת ישראל, מדינת שהיתה מוקפת באוקיינוס של אויבים ושונאי יהודים, והנה, ראו אותה היום - מעצמה של ממש שאני כה גאה בה".
האם מדינת ישראל ואזרחיה התייחסו אל האחים בלסקי בכבוד וגאווה דומים? לא בטוח. למרבה הפלא, ישראל הצעירה לא העלתה את האחים בלסקי על נס, אף שמעשיהם היוו דוגמה אולטימטיבית לגבורה יהודית, ובכך תאמו את האתוס הציוני המתהווה. אולי "אשמה" בכך העובדה שבשנות החמישים ירדו האחים עם בני משפחותיהם לארה"ב והתבססו בה. טוביה בלסקי נפטר בארה"ב בשנת 1987, אך כעבור שנה הועברו עצמותיו לירושלים והובאו לקבורה בטקס צבאי מלא. זוס נפטר בשנת 1995, ואהרון נשאר העד האחרון לגבורת המשפחה.
"כוחה של רוח האדם"
במשך עשרות השנים לאחר מלחמת העולם השנייה, ההיסטוריוגרפיה הסובייטית הרשמית עשתה הכל כדי למחוק את סיפורם הבלתי ייאמן של האחים בלסקי ואת תולדות יחידת הפרטיזנים שהקימו מן הזיכרון הקולקטיבי היהודי והכללי. לטוביה, זוס, עשהאל, אהרון וחבריהם לא היה מקום בנרטיב גבורת הפרטיזנים הסובייטיים. התמקדות האחים בהצלת יהודים, הרקע הבורגני־ציוני שלהם והעובדה שעזבו את בריה"מ לישראל לא התאימו לשלטונות, שביקשו להעלים את שואת היהודים ולהדגיש את הפן הכלל־סובייטי בלחימה נגד הנאצים.
לחפצים בהשכחה, ואפילו בהשחרת זיכרון האחים, הצטרף עוד צד, הפולנים. אלה האשימו את הפרטיזנים של בלסקי במעורבות בטבח נאליבוקה, שבו הרגו פרטיזנים סובייטים 128 כפריים פולנים, בעיקר גברים חברי יחידת הגנה עצמית ששיתפה פעולה עם הנאצים. מתברר שחזון היהודי הכנוע והמושמד זוכה להרבה יותר תמיכה ואמפתיה מאשר חזון היהודי הלוחם והנוקם, שאותו מימשו האחים בלסקי בימי ההישרדות וההצלה ביערות בלארוס.
"התנגדות", סרטו של אדוארד זוויק, שהתבסס על סיפורם של האחים בלסקי ויצא לאקרנים בשנת 2008, הוציא את ההצלה ההמונית ביערות בלארוס מן האלמוניות היחסית. כמו כל סרט הוליוודי, הוא עשוי היטב, אך המציאות, כפי שזוכר אותה אהרון בלסקי, עולה עליו פי עשרות מונים.
ביום ראשון, 29 בנובמבר, מוזיאון בית לוחמי הגטאות, מוזיאון השואה הראשון בעולם והיחיד שהוקם על ידי שורדי שואה, יקיים מפגש זום מיוחד עם אהרון בלסקי, בהנחיית פרופ' חנה יבלונקה. במפגש ישתתפו עשהאלה ויינשטיין־בלסקי, בתו של עשהאל בלסקי, ובני הדור השני והשלישי של יוצאי קהילת נובוגרודק, אשר הוריהם ניצלו בזכות האחים בלסקי. "אנו רואים באירוע חשוב זה הזדמנות לביטוי ייחודי ויוצא דופן לכוחה של רוח האדם באחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה האנושית", אומר יגאל כהן, מנכ"ל בית לוחמי הגטאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו